בשנים האחרונות חזרה רחל אמנו לתודעה הציבורית הישראלית. תרם לכך רבות רצח רבין – הציבור הדתי נזכר פתאום ביום מותה של רחל החל בסמוך לתאריך הזיכרון הממלכתי של רבין, ומאז מככב היום הזה מדי שנה בכל מוסדות החינוך שלו. יש מה לומר על ההחיאה הזו (תרתי משמע), אבל כאן אני רוצה להזדקק דוקא להופעתה האחרת של רחל בחיינו: סיפורי רחל מ"עופרת יצוקה". כזכור, החיילים ששבו הביתה הביאו עמם סיפורי נפלאות על אשה מסתורית שעזרה לחיילים בכל מיני מקרים בלחימתם בעזה (אמנם גם החמאס סיפר באותו זמן סיפורים דומים על מלאכים שהופיעו ועזרו לאנשיו שלו, אבל בואו לא נסתבך). אפילו הרב מרדכי אליהו גוייס לפרוייקט ולפי עדות בנו הוא אישר, על מיטת חליו, את אמיתות הסיפורים (ואולי אף עמד מאחורי הופעתה הפלאית).
הויכוח על הופעתה או אי הופעתה של רחל במלחמה בעזה עורר בעקבותיו דיון, שבעצם הופעתו הוא מעודד מאד. שאלות מהותיות ביותר להגדרתה של האמונה התעוררו מעל דפי העיתונות, שבדרך כלל איננה משמשת כבמה לבירור שאלות עיוניות כבדות כאלה. ויכוח רחל שימש למעשה רק טריגר לדעות השונות, ומאחורי תמיכה או אי תמיכה בהופעתה של רחל הסתתרה בדרך כלל השקפת עולם שלמה ומגובשת.
נראה שכדאי כעת לעשות כמין סיכום ביניים, שיאפשר לשחרר את הדיון מכבלי המקרה המסויים שהיה או לא היה, ולשרטט מעין מפה של השאלות העקרוניות שעלו בויכוח, כדי לראות היכן עומד כל צד.
- האמונה בניסים. התורה מספרת על נסים, ומצווה לזכור אירועים שהנס היה חלק מסיפורם (יציאת מצרים, מתן תורה). האם חוסר נכונות להאמין בנס חדש חייב, או עשוי, להיות ביטוי לחוסר אמונה גם באותם נסים קדומים? מדובר פה ביותר מאשר הוכחת אירוע זה או אחר – מדובר בהלך נפש שאינו מוכן להכניס לעולמו דברים שאינם מוסברים. עד כמה האמונה תלויה בכלל בניסים? מה מעמדו של היסוד הלא רציונאלי לעומת היסוד הרציונאלי בעולמו של המאמין?
- נסים ונבואה. מה משמעות העובדה, שלכל הניסים שמתוארים במקרא קדמה הודעה מפי נביא? האם זה אומר שהתרחשות על טבעית סתם איננה כלולה בנסים המהווים אותות, גם אם אין לה הסבר אחר? האם זה אומר שאין עניין באמונה בהתרחשויות על טבעיות כשלעצמן, אלא אם קדמה להם הודעה מפי נביא? ואז אין מדובר כלל בהלך נפש של מאמין, אלא בדרישה הלכתית שהיא חלק מחובת האמונה בנביא?
- חובת הרוחניות מול חובת המוסריות. האם נביאים (שחווייתם עצמה איננה רציונאלית) חייבו רוחניות? האם החוויה הרוחנית בכלל – זו שאיננה נכללת ברציונאליות – היא מטרת התורה? מדוע אין הנביאים קובעים אותה לעולם כמטרה, אלא רק מטרות מוסריות ("הגיד לך אדם מה טוב: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך")? ומה מעמדם של הביטויים הרוחניים בתהלים, לעומת הדרישות המוסריות המפורשות מפי הנביאים? ובניסוח חד יותר: מה משמש כבסיס לחינוכו הדתי של האדם מישראל – הנבואה או השירה? לימוד התנ"ך או אמירת תהלים? (באופן פרדוקסלי, בהעמדה כזו של הדברים, דוקא הנבואה עוברת לצד הרציונלי, בעוד שתהלים הופכים להיות מייצגי הצד האירציונלי).
- תפיסת האלוהות והעולם. מהו ההבדל בין המאמין מתוך ההתרחשות העל טבעית לבין המאמין רק כחלק מעולם הטבע המוכח? האם מדובר בתכני אמונה שונים, או רק בדרכי הוכחה שונות? האם אלוהיו של המאמין הרציונאלי שונה מאלוהיו של המאמין שעולמו מכיל יסודות לא רציונאליים? השאלה למעשה רחבה אפילו יותר: מה רואה סביבו המאמין הרציונאלי, ואיזה עולם רואה סביבו המאמין החווייתי? האם הם רואים אותו עולם?
- זרמים ביהדות. השאלות שלמעלה עשויות להוביל להבחנה בין שני זרמים עיקריים ביהדות, וזה איננו חדש: הזרם הרציונאלי והזרם המיסטי – רוחני. נסיונות להעמיד על הבחנה זו את ההבדל בין חסידים למתנגדים לא צלחו. אבל הזרמים הניאו-אורתודוכסים כן העמידו עצמם כרציונאליים יותר. דומה שלפנים זו היתה מעין הבחנה בין הזרם הציוני דתי לזרם החרדי; כיום גם הבחנה זו מטשטשת והולכת. ה"מיין סטרים" של היהדות היום אומר שהזוהר הוא ספר היסוד השלישי של היהדות, בצד (אני בספק אם אפשר לומר "אחרי") המקרא והתלמוד, וכל שאינו אומר כך מסתכן בהוקעתו ככופר מן המניין. האם יש היום נציגים של ממש לזרם הרציונאליסטי?
- מעמד ההלכה. כפי שהשאלות האלה הועמדו כאן, נראה שיש שתי תפיסות בקשר למעמד ההלכה לעומת החוויה הרוחנית בעולמה של היהדות. התפיסה הרציונאלית מכילה את התופעות האי רציונאליות, משום שהתורה ציוותה על אמונה בנבואה. ההלכה היא איפוא מקור הסמכות של נבואת הנביא. התפיסה האירציונאלית הופכת כמובן את היוצרות, אמת הנבואה נובעת מתוך עצמה, וההלכה אמיתית בגלל מקורה האי רציונאלי. האם יכולות שתי תפיסות הלכתיות אלה לדור יחדיו?
- לגיטימציה למתנגד. לאור כל אלה, האם מסוגל הרציונאליסט להכיר בלגיטימיות של הזרם האי רציונאלי ביהדות? האם מסוגל הטיפוס ה"רוחני" להכיר בלגיטימיות של הרציונאליסט?
- שיתוף פעולה. וגם אם כן, האם מנגנון קבלת ההחלטות שלהם לא שונה מדי? האם הנחות היסוד שלהם לא שונות מדי? האם הם מסוגלים לשתף פעולה?
3 תגובות:
כתבה מעוררת לתגובה. נוגעת בשאלות חשובות, אולם שני מונחי יסוד לא הוסברו כאן:1. מהו נס. (המונח נס איננו מצוי במקרא במשמעו כיום).
2. מהי רציונאליות.
האם רציונאלי לדבר על העולם רק במונחים רציונאליים כשהמדע הוא בדרך?
יש חוויות אישיות שאפשר להסבירן על דרך הנס. אם מישהו יגיד לך שהוא חווה חוויות כאלה האם תשלול אותן על הסף או שתבין שאדם שיש לו שם של איש ישר וטהור לא יבדה דברים חדשים מלבו . מעידה על עצמי שלפני אחת ההרצאות פתר לי שאלה קשה מגיד. הרגשתי שישות חיצונית פתרה לי את השאלה, אמרתי לה תודה כי ידעתי שזה לא אני, וגם ידעתי שהשאלה שנפתרה לי על ידי המגיד תישאל ביום ההרצאה וכך היה. לא התהדרתי בתשובה, אמרתי רק שחשבתי על הבעיה רבות והתשובה שהכי נראית לי היא זאת...הושלך הס באולם. בטח תגחך...
הטענה שלכל הנסים קדמה הודעה של נביא, איננה מדויקת. האם הודיעו למשל לאברהם בעקידה שיופיע מלאך שיגיד לו לא לגעת ביצחק? האם טרם ראיית משה את הסנה הודיעו לו שיראה אותו?
לא הבנתי את הגדרת הרוחניות אצלך. מה פירושה של השאלה האם נביאים חייבו רוחניות? הרוחניות ביהדות משולבת גוף וחומר. אין מדובר בחוויות גרידא לשם החוויה.
כל הנסיון לומר שהחוויה של הנביאים איננה ראציונאלית נובע מאי בירורה של השאלה מה ועד כמה אפשר להשתמש במילה רציונאליות שבעומקם של דברים היא מילה המגדירה היקף תופעות נזיל ובלתי ברור.
לא הבנתי איך אפשר להעמיד נבואה אל מול שירה במונחי או...או. במה לימוד התנ"ך הוא אלטרנטיבה לאמירת תהלים? יש כאן ניסוח דיכוטומי לדברים שאינם דיכוטומיים מעצם טיבם.
ממתי אמירת תהלים שייכת למימד הלא רציונאלי? האם רפואת נפש בעליל שנגרמת לא אחת מאמירת תהלים היא לא רציונאלית? אולי עדיף לומר שהיא על רציונאלית, כלומר היא כוללת את הרציונאליות בתוספת קומה נוספת מעל.
את המטרות המוסריות של הנביאים אפשר להשיג לא אחת באמצעות מה שאתה מכנה חוויות רוחניות משום שהקב"ה אומר בתורתו שאם נשוב אליו הוא יסייע לנו לשוב אליו.
מכיוון שהמדע הוא לעולם בדרך כל מי שמאמין רק במה שהוכח עד עתה יש בו משהו לא כל כך רציונאלי מפני שהוא הופך את החלק (מה שידוע לו עד עתה כמוכח) לשלם בתודעתו (כך לימדני אבי זצ"ל)ומתנסח כמי שהשלם בתודעתו בצורה פסקנית שאין לה בסיס מוצק.
הרב קוק השתמש רבות בזוהר בין השאר תוך סיגול של ניסוח משלו לכתוב בזוהר.לעניות דעתי, מי שלא קרא את כל הזוהר ולמדו מפי מקור נאמן איננו יכול לכלול את הדיון על כך בעיונו. מה גם שמי שכרסו לא מלאה בש"ס ופוסקים מומלץ לו על ידי מקובלים גדולים לא להתעסק בנושאי זוהר.
ולבסוף הסיום. בסיום אתה כותב:"התפיסה הרציונאלית מכילה את התופעות האי רציונאליות, משום שהתורה ציוותה על אמונה בנבואה. ההלכה היא איפוא מקור הסמכות של נבואת הנביא. התפיסה האירציונאלית הופכת כמובן את היוצרות, אמת הנבואה נובעת מתוך עצמה, וההלכה אמיתית בגלל מקורה האי רציונאלי."
לאור מה שכתבתי עד עכשיו נראה שהשימוש במונחים להגדרת שתי השיטות נובע משימוש לא מדויק של הזרמים עצמם במונחים.
מה פירוש שההלכה היא מקור הסמכות לנבואת הנביא? מה מקורה של ההלכה? מה פירוש שאמת הנבואה נובעת מעצמה?
לע"ד מישהו ממובילי הזרמים החדשים ואפילו יותר ממישהו אחד שגה בניסוח הדברים ובהבנתם לעומקם.
שלום יוספה
תודה על התגובה. לא אענה על הכל, ביןם השאר מכיון שהרשומה איננה מאמר מדעי, ולכן לא ירדתי לפרטים. אבל כמה הבהרות:
אינני מגדיר. אני מעדיף לאפיין. רציונאליות עבורי איננה אמונה במה שהוכח, שזהו דבר בלתי הגיוני בעליל, גם מפני מה שאת כתבת, וגם מפני שאם כך אין שום אפשרות להתקדמות בחשיבה האנושית. רציונאליות הינה שימוש בדרכי חשיבה וקבלת החלטות רציונאליות. נכון שיש פה מעגליות, ולכן אני מעדיף לדבר על איפיונים ולא על הגדרות. לכן גם את ה"רוחניות" אני לא מגדיר אלא מעדיף לאפיין: המדובר בזרם הנפוץ מאד היום, שבו אדם מחפש להתחבר לחוויותיו, ולא לחשוב על דרכו ולברר אותה; הזרם שיש הקוראים לו "נאו חסידי". לצורך העניין, אפשר לחשוב על אנלוגיה למתח שבין החסידות וההתנגדות (למרות שהסתייגתי מזה ברשומה עצמה). על זה שאלתי האם הנביאים קוראים לאדם לחוות חוויות, לשיר ולנגן ולשמוח בנועם ה', או שהם תובעים ממנו תביעות מוסריות.
זה גם ההבדל בין היהדות אומרת התהילים - ושוב, מדובר באפיון חברתי, שמי שעיניו בראשו רואה אותו - לבין היהדות הלומדת באופן אינטלקטואלי. אפילו בכיתותיך שלך נתקלת ודאי בבנות שלא העלו על דעתן שניתן ללמוד פרק תהילים בצורה ספרותית, וזה נראה להן חילול הקודש. וודאי שיש הבדל מובחן בין ספרות השירה במקרא, העוסקת בעיקר בחוויות אישיות, לבין ספרות הנבואה, העוסקת בעיקר בתביעות מוסריות. ניתן גם ניתן היום להבחין בבירור בין שני סוגי חינוך בחברה הדתית, הנבדלים זה מזה בדיוק בנקודה הזו.
לעניין הניסים: הניסים שהתורה מצהירה עליהם כהוכחה, כגון ניסי הנביא ואותותיו, או מכות מצרים, או ניסי כיבוש הארץ בידי יהושע, מצריכים הודעה מפי נביא. כל השאר אינם משמשים להוכחת שום דבר. ואת הדעה שתוקף הנביא נובע לא מצד עצם המימד העל טבעי שבו אלא מצד ציווי ההלכה להאמין בו אומר הר"ן בדרשותיו (כמדומה לי שזה "דרוש אהבתי"). לדעתו תוקף דברי הנביא משום שהתורה ציוותה להאמין בהם ולא להיפך.
על הקבלה והזוהר הרשי לי לא להגיב. אינני יודע מה את יודעת, ואת אינך יודעת מה אני יודע. ודאי שאי אפשר להשתמש בדברי מקובלים בויכוח על הקבלה כדי להוכיח את תוקף הקבלה.
שלום חגי, תודה לתגובתך. על כל פנים נסים יכולים להתקיים ישירות על ידי בורא עולם ולא על ידי נביא.
הוסף רשומת תגובה