תולדות חייהם של רוב הנביאים נעלמו מאיתנו. יש מהם שאין לנו כל מידע עליהם, ולעתים אף זמן נבואתם לא נכתב בספרם. אחרים כתבו את שם המלכים שבימיהם ניבאו; מן הנביאים שלא כתבו את דבריהם יש לנו סיפורים לא מעטים על מעשים שעשו, אולם אי אפשר להרכיב מזה סיפור קורות חיים, ואף לא לעמוד על טיבו של אותו נביא כאדם אלא בקווים כלליים בלבד. על רקע זה בולטת דמותו של ירמיהו, שספרו מלא בפרטים על מוצאו, משפחתו ויחסיהם, ואף תיאורים עצמיים וחיבוטי נפש מתוארים אצלו, מה שאין כן כמעט אצל אף נביא אחר.
אמנם אין בספר קורות חיים מסודרות. אף אין להסיק ממיקום סיפור זה או אחר על זמן התרחשותו בפועל. ניתן רק לשער את סדר הדברים, ומתוך כך לנסות להרכיב פרופיל של הנביא, אם לא ביוגרפיה ממשית.
בנוסף לשמו של אבי הנביא – חלקיהו – ולייחוסו הכוהני, נמסר לנו גם מקומו, ענתות. מכיון שבעת העתיקה היתה ניידות המשפחות מוגבלת, ומשפחות נטו להישאר דורות רבים באותו איזור, מקובלת הסברה כי ירמיהו שייך לשושלתו של אביתר הכהן, שגורש מירושלים על ידי שלמה לאחר שתמך באדוניהו. משמעותו של גירוש זה איננה דחיה מוחלטת מעבודת המקדש, אלא מן הכהונה הגדולה. בית אביתר מוצאו מבית עלי, כהן שילה; בימי שלמה עלה בית צדוק לגדולה, ושימש בכהונה הגדולה למעשה עד ימי החשמונאים. מימי קדם נודעה הנבואה, שעוד היו לה תוצאות למעלה משנות אלף מאוחר יותר, על הקללה שרובצת על בית עלי, "מרבית ביתך ימותו אנשים". ענתות עצמה, על פי שמה, היתה מרכז אלילי כנעני בימי קדם, אולם כמובן אין לדעת האם בכלל נותר זכר לתקופה זו בימיו של ירמיהו.
על פי דברי ירמיהו עצמו (יא – יב) בני עירו רדפו אותו על התנבאותו, ואף משפחתו תמכה ברודפים ולא בירמיהו. רדיפות אלה הביאו את הנביא לסכנת מוות, ובתגובה אנו מוצאים תפילות שלו לנקמה מאנשי עירו, במילים חריפות מאד.
מנתונים אלה עולה תחושת זרות, שאליה נולד ירמיהו מלכתחילה, ועמה תחושת קללה ורדיפה; לאחר מכן מצטרפת לקללה כללית זו על מקומו התחושה האישית שלו עצמו, כנרדף מצד אנשי ענתות עצמם; ותחושה זו מלווה את הספר כולו, שרובו הגדול כולל נבואות שנאמרו בירושלים. גם שם היה הנביא זר ומנוכר, ואף נרדף פעמים רבות כמעט עד מוות.
על פי כותרת הספר ירמיהו ניבא משנת שלוש עשרה למלך יאשיהו, כלומר שנה לאחר תחילת טיהוריו של המלך, שנה לאחר מותו של אשורבניפל. בנבואת ההקדשה מכנה ירמיהו את עצמו "נער אנוכי", אולם אין לדעת האם הכוונה באמת לנערות של ממש, כלומר גיל ההתבגרות, או רק לשון מושאלת הבאה לציין חוסר ניסיון. מן הסתם היה הנביא צעיר באותו הזמן. על פי זה הוא נולד בסוף ימי מנשה, או אולי בימי אמון בנו (פחות סביר), כלומר באמצע המאה השביעית לפנה"ס.
נבואותיו המתוארכות מאפשרות לומר שהוא ניבא ברצף, מימי יאשיהו (שאליהן מתוארכות פחות נבואות), דרך ימי יהויקים, ועד סוף ימי צדקיהו, כלומר עד החורבן; אחר כך עבר למצפה יחד עם גדליה בן אחיקם ופמלייתו, ומשם נלקח על ידי הנמלטים למצרים, מאימת חרב הבבלים, כנראה נגד רצונו. הנבואות ממצרים אינן מתוארכות. הווה אומר, עד לחורבן נותרו לירמיהו עוד למעלה משלושים שנות נבואה, ומספר לא ידוע של שנים אחר כך. מסורת יהודית מאוחרת יותר מספרת על עקירתו של ירמיהו לבבל ממצרים. נראה שמספר של כארבעים שנות נבואה הוא בגדר המסתבר, וכששים שנות חיים (אם אכן היה סביב גיל העשרים בתחילת נבואתו).
מעשה מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, על פי זה, אירע שנים מעטות אחרי תחילת התנבאותו, ויאשיהו איננו שולח אליו שאלה בעניין, אלא אל נביאה אחרת, הלא היא חולדה. חז"ל ייחסו את הדבר לכך שירמיהו לא היה באותה שעה בירושלים, אלא הלך להחזיר את עשרת השבטים; דומה שלא מן הנמנע שירמיהו פשוט עוד לא היה ידוע דיו, וחולדה היתה ידועה ממנו. מלבד זאת, גם בשנים מאוחרות יותר מעולם לא היה ירמיהו מקורב לחוגי השלטון, ואף נרדף על ידיו, אם כי לא בימי יאשיהו עצמו.
כאמור לעיל, בני משפחתו הקרובים ובני עירו לא שמרו עם ירמיהו על יחסים טובים ואף רדפו אותו. אין לדעת האם מדובר בעין צרה בנבואותיו בכלל, או ברדיפות של שיתוף פעולה עם השלטון של ימי יהויקים. הנבואה הזו (יא – יב) אינה מתוארכת. הביטויים המעידים על שמחת משפחתו עם הולדתו (כ 14-15) אינם מראים על שום דבר יוצא דופן בכך. מכל מקום, רבות מנבואותיו של ירמיהו משתמשות בביטויים ותיאורים מתחום חיי ה משפחה – אמהות ובנים ואהבתם, חתונות ושמחתם. נראה שכל ימיו התגעגע ירמיהו לשלוותם של חיי משפחה, ואולי נראה מכאן שילדותו היתה ילדות רגילה, ומושגי המשפחה שלו, שנטבעו אז, היו נורמליים.
משפחה משלו נאסר על ירמיהו להקים (פרק טז). אין ספק שאיסור זה העצים את תחושת הבדידות, שממילא אפיינה את חייו של הנביא. פעמים רבות הוא מתלונן על בדידותו (טו 17, כ 7-12 ועוד רבים), ובהעדר משפחה קרובה ותומכת ודאי שתחושה זו קשה הרבה יותר.
יש לציין כאן כי משפחת הנביא שימשה גם אצל נביאים אחרים כאמצעי להמחשת הנבואה, לפעמים בצורה קיצונית מאד. אשתו של יחזקאל מתה במגפה, ויחזקאל מצטווה לא להתאבל עליה (יחזקאל כ"ד טו-כד), כהמחשה לחורבן, שגם עליו לא יתאבלו הגולים. הושע מצטווה לקחת לו אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים (הושע א), כהמחשה לבגידת ישראל בה' ולהרגשתו כביכול של ה' כלפיהם. בניו של ישעיהו נקראים בשמות סמליים – שאר ישוב, מהר שלל חש בז, אולי עמנואל. כל אלה מעידים כי הנביא אינו עומד מן הצד בנבואותיו, אלא הוא חלק מהנושא, והוא חי את דבריו בצורה אישית לגמרי. דומה שאצל ירמיהו זהו העניין המרכזי בנבואותיו בכלל, ומכל מקום משפחתו שלא הוקמה משתלבת היטב בתמונה העולה מן הספר.
בספר נזכר רק שמו של קרוב משפחה אחד – חנמאל בן שלום דודו, שבא אליו לחצר המטרה כדי למכור לו את שדהו (לב). ירמיהו קונה את השדה בתור גואל, כלומר קרוב המשפחה בעל הזכות לקנות את השדה, כדי שזו תישאר במסגרת המשפחה המורחבת; ירמיהו משלם מכספו על השדה, הווה אומר שלא היה אדם נטול יכולת כלכלית.
ביטוי אחד המופיע בספר (לז 12) "ויצא ירמיהו מירושלים ללכת ארץ בנימין לַחֲלִק משם בתוך העם", מתפרש על ידי אחדים מן המפרשים מלשון חלקת שדה, כלומר ירמיהו יצא לחלוק את חלקו המגיע לו בעיירתו, הנמצאת בבנימין. מכאן ראיה נוספת להיותו שותף ברכוש משפחתו, ולפיכך אדם בעל בסיס כלכלי. אפשר שמעשה זה קשור לאותה מכירת שדה של חנמאל – אולי יצא ירמיהו כדי לתפוס חזקה בשדה שאותה קנה זה עתה בכסף מלא, ואולי מעשה ההחלקה קדם, ובעקבותיו בא חנמאל אל ירמיהו לחצר המטרה.
בהקדמתו של אברבנאל לספר, הוא מונה פגמים לשוניים רבים בנוסח הנבואות, ועומד על ריבוי מקרי הקרי והכתיב בספר. על פי שיטתו, הקרי הוא תיקונים לשוניים שהכניס עזרא הסופר בנוסח שמצא כתוב לפניו בימי שיבת ציון, כדי להפוך את הטקסט לתקני. מנתונים אלה, כמו גם ממוצאו של הנביא שעמדנו עליו לעיל, מסיק אברבנאל כי חינוכו של ירמיהו לא הושלם, מכיון שהחל את נבואתו בעודנו נער, כעדות עצמו. על כן לשונו אינה צחה כלשונו של ישעיהו, לדוגמה, שהיה בן מעמד אצילים.
דעה זו קשה מכמה בחינות. מעל לכל יש לזכור כי מי שכתב בפועל, לפחות חלק גדול מנבואותיו, היה ברוך בן נריה הסופר, שהיה אדם משכיל ממעמד גבוה, ואין לתלות בו את הטעויות לכאורה שמצא אברבנאל. מלבד זאת, נתונים רבים בספר מראים ההיפך. ירמיהו משתמש לא מעט בציטוטים ובקטעים הנראים כלקוחים מספרות החכמה. ספרות החכמה נלמדה במוסדות חינוך כאלה או אחרים, ואפיינה מעמד משכיל. לתופעת הקרי והכתיב יש הסברים רבים נוספים, שאינם מראים בהכרח על לשון לא תקנית. השוני בסגנון לשונו מישעיהו גם הוא ניתן להסבר על רקע הזמן שחלף או אף על ניב מקומי שאינו ירושלמי. חוקרי מקרא שניתחו את סגנונו הספרותי של ירמיהו מצאו אותו דוקא כסגנון גבוה ומורכב, המעיד על התמצאות בספרות התקופה, בלשונה ובדרכי ההבעה שלה.
מצד אחר, ברור שירמיהו הכיר היטב את הטבע ביהודה, וביטויים רבים מאד מנבואותיו לקוחים מן השדה והיער, ומספרים על ידיעה והבנה רבה בעולם החי והצומח של סביבתו. אלה אינם מעידים על השכלה פורמלית מסודרת, אלא על עין בוחנת, רגישות לסובב, ויכולת תיאורית רבה. ירמיהו, כבן כפר ולא כבן עיר, התהלך מן הסתם הרבה בשבילי מקומו, והוא מביא אל נבואותיו את עולמו והתרשמויותיו. יכולת התרשמות ואבחנה זו הם הכרחיים לנביא, בבואו לבקר את החברה שבה הוא חי, ויכולת התיאור והדיבור הכרחיים כדי "לתפוס" את קהל שומעיו.
כאמור, נראה שבשנותיו הראשונות כנביא לא היה שמו ידוע מאד, ולא אליו שלח המלך יאשיהו את שאלתו. אולם בימי יהויקים הוא כבר דמות מוכרת מספיק כדי להירדף. על פי הנראה מפרק ל"ו ומפרק כ"ו – שניהם מימי יהויקים – יש לו תומכים בעלי השפעה בחצר המלך. בפרק כ"ו זהו אחיקם בן שפן (אביו של גדליה), המציל אותו מיד ההמון, ובפרק ל"ו נמנים על השרים בבית המלך גם גמריהו בן שפן ובנו מכיהו, וגם אלנתן בן עכבור ועוד. יחסם אל ירמיהו אמביוולנטי – מצד אחד עליהם להודיע למלך על נבואות הזעם שלו, ומצד שני הם מייעצים לו להיסתר. כמה מהשרים מבקשים מהמלך לא לשרוף את מגילת הנבואות, אולם ספק אם ניתן לראות בזה תמיכה של ממש.
תומכו המובהק ביותר של ירמיהו הוא סופרו ורושם דבריו, ברוך בן נריה. ברוך זה הוא סופר במקצועו, כלומר איש הפקידות; אחיו שריה הוא "שר מנוחה" בחצר צדקיהו (נא 59); ההקשר של תפקידו הוא משלחת דיפלומטית לחצר מלך בבל. אמנם ברוך עצמו נרדף בשנים שקדמו לכך על ידי יהויקים, בעוון תמיכתו בירמיהו, אך מכל מקום מדובר באיש ממעמד גבוה שהצטרף אל הנביא. בין אם תמיכתו עזרה לירמיהו ובין אם לא, ברור שדבריו של ירמיהו הגיעו אל בני המעמד הגבוה.
בימי צדקיהו דומה שהתמעטו תומכיו. עמדת השרים בדרך כלל שלילית, והם אף מבקשים להביא למותו. בפרק לח נזכר עבד מלך הכושי כמצילו ממות; אפשר שהוא קשור ליהודי בן נתניהו בן שלמיהו בן כושי, מפקידיו של יהויקים מן הפרשה הקודמת בפרק לו. למעשה גם צדקיהו עצמו מתגלה כתומך נסתר, הבא אל ירמיהו לכלאו לשאול בנבואתו, אולם הוא מסתיר את תמיכתו המלכותית מעיני שריו, שהיו ככל הנראה חזקים ממנו מבחינה פוליטית.
עם זאת, נבואתו נודעה למרחקים. בפרק כט שולח ירמיהו מכתב אל גולי יהויכין אשר בבבל, והם משיבים במכתב נגד דברי ירמיהו, שנודעו להם במקום שבתם. השרים מאשימים את ירמיהו בכך שהוא מרפה את ידי העם (לח), ומכאן שדבריו נודעו ברבים והשפיעו על שומעיהם. עם החורבן מגיע נבוזראדן, שר הטבחים של מלך בבל, אל חצר המטרה במשימה לשחרר את ירמיהו (לט); מכאן שנבואותיו נפוצו גם מחוץ למעגלי הגולים בבבל והגיעו אל השלטונות. למעשה אפשר לומר שירמיהו בשלב זה הוא כבר בעל שם בינלאומי.
חרס לכיש מס' 3
בסוף שנות השלושים של המאה העשרים נמצא חרס בשער העיר לכיש, ובו דברים על נביא, שספרו מעורר מהומה ואולי גם מרפה ידים. לא נזכר שם שמו של אותו נביא, ומכל הספר נזכרה מילה אחת – "השמר". אין זה מן הנמנע שמדובר בירמיהו עצמו, שכידוע כתב ספרים שהכילו את נבואותיו.
כל מה שניתן לומר בנושא זה שאוב מתוך דברים של הנביא על עצמו. כמובן, אפשר שחלק מדבריו אינם אלא דרכי ביטוי מקובלות, או ניבי לשון, אולם דומה שהדברים החוזרים ונשנים על מצבו ורגשותיו מעניקים לאמירות האלה יתר תוקף מציאותי. כך למשל הוא מציין בכמה מקומות את מריבותיו עם כל הסובבים, ובמקום אחד הוא קורא לעצמו "איש ריב ואיש מדון". קשה לדעת האם בכך הוא מאפיין את תכונותיו, או רק מדבר על גורלו. אבל קינותיו החוזרות ונשנות, שלעתים מתפרצות אל תוך הנבואה עצמה שאותה נצטווה לומר, מעידות על מעורבות עמוקה בנושאי נבואותיו. הזדהותו עם עמו עמוקה, ומשמשת לו בה בעת כמקור תסכול עמוק, שכן גם כעסו עליהם רב. ברור שהוא מזדהה עם תוכן נבואותיו, קשות ככל שיהיו, ודבר זה מקשה עליו מאד, מכיון שהוא אוהב את עמו. ההזדהות והמעורבות מתבלטים כקו החזק ביותר באופיו, ובמקום אחד (כג 29-32) הוא אף מציג את התכונה הזו כקריטריון להבחנה בינו לבין נביאי השקר. תכונה זו קשורה מן הסתם לאותה יכולת אבחנה ותיאור, שנזכרה לעיל. ירמיהו איננו אדיש לשום דבר, ודבר לא נעלם מעיניו.
תכונה זו באה לידי ביטוי גם כלפי עצמו: אין כירמיהו נביא המודע לעצמו ולתחושותיו. מפעם לפעם אנו מוצאים אותו מתאר את תחושותיו לנוכח נבואתו; ירמיהו משקף לעצמו את נפשו שלו, בתהליך רפלקטיבי. לעתים הוא משוחח עם הקב"ה תוך כדי התנבאותו, ודומה שיש בדבר השתקפות של תהליך הנבואה בנפשו של ירמיהו – הוא בוחן את שעליו לומר תוך כדי דיבור, מבקר את דבריו שלו ומיישב ולבסוף מנבא, ומיד שב ומקונן על מה שאמר (למשל בפרק ח', או י"א, או ט"ו, או כ'). במקרים אלה נדמה לקורא שלפניו יומן אישי, ולא פרק נבואה קלאסי רגיל.
סערות נפש אלו וחיבוטי תהליכי ההתנבאות מקשים מאד על המנסה להגדיר את אישיותו של ירמיהו. הקינות והבכיות המרובות מקשות על הגדרתו כאדם חזק, ומציגות דמות המרבה להישבר; אולם לעולם אין הוא נרתע מלומר את שעליו לומר. דבר אינו גורם לו להתחמק משליחותו, גם לא סכנת מוות מוחשית, וזו אינה תכונה של חולשת אופי. הבטחת החיזוק שקיבל בנבואת ההקדשה (בפרק א) התגשמה במלואה, ונראה שהיתה נחוצה דוקא על רקע נטייתו למעורבות, הזדהות ו"חפירה" עצמית.
ירמיהו הנביא – מיכלאנג'לו, המאה ה15; תקרת הקפלה הסיסטינית, הותיקאן
ירמיהו הוא הנביא ה"אנושי" ביותר מכל הנביאים. תדמית זו נובעת הן מהפרטים הרבים שיש בידינו על חייו וקורותיו, והן מדמותו החיה המשתקפת מספרו, יותר מכל נביא אחר. אנושיותו משתקפת מתכונות אחרות של נבואתו: אין הוא עושה ניסים ומופתים, ואין לו חזונות מופלאים דוגמת חזונותיו של יחזקאל. כל כולו נטוע בשתי רגליו בקרקע, וכל דבריו מובנים לשומעיו בנגלה; דוקא את נביאי השקר, מתנגדיו, הוא מאשים בהצגות, בתיאטרליות ובחזונות לא מציאותיים.
כקוראי ספרו אנו מתרשמים שלא רק דבריו שנישאו לקהל שומעיו הם נבואתו, אלא אף האיש עצמו. קורות חייו של הנביא משמשים כעדות חיה, כהמחשה, כביכול הם נבואה בעצמם. כשם שדברי תוכחותיו משתקפים במבנה הקרוע והמורתח של ספרו, כך גם נפשו המתחבטת ומתהפכת משקפת את אותם הדברים עצמם, כהד לתקופה ההיסטורית שבה עמד, שנמוטו בה מוסדי עולם.
