בגלעד לא שכנה בימי המקרא ממלכה מוכרת. זהו איזור ביניים, בין ממלכות
הדרום לבין ארם, לעתים בשליטה ישראלית או תחת השפעה ישראלית, ולעתים לא. ב1967
נמצאה בתל דיר עלא שבגלעד, באיזור סוכות המקראית, כתובת על טיח. הכתובת נכתבה בדיו
שחורה ואדומה על קיר חדר (או אולי על מצבה?), ששכן סמוך לשוק. אפשר שמדובר במבנה
פולחני כלשהו, שתוארך למאה השמינית לפנה"ס. הטיח נמצא מפורר, על רצפת החדר, ובעמל רב שיחזרו מתוכו החוקרים שני
קטעי טקסט. כתב הכתובת ארמי ביסודו, אולם השפה איננה עברית ואיננה ארמית – אולי היא
ניב גלעדי לא מוכר. למרות הקיטוע, עלתה מן העפר אחת הכתובות הארוכות ביותר שנמצאה
באזורנו. משפוענח הטקסט, חיכתה לקוראים הפתעה רבתי:
ספר [.ב]לעם [.בר בע]ר.
אש. חזה. אלהן.] הא[.] ויאתו. אלוה. אלהן. בלילה... ]ה
כמשא.
אל. ויאמרו. ל[בלע]ם. בר בער. כה יפעל [. אל?]א. אחראה. אש. לר[אה. ]עת
ויקם. בלעם. מן. מחר
[ ]ל. ימן. [ ]ה. וליכ[ל. ] ובכ
ה. יבכה.
ויעל. עמה. אלוה. וי[אמרו.] לבלעם. בר בער. לם תצם [. ול]ם. תבכה. ויא
מר. להם.
שבו. אחוכם. מה. שד[ין. עבדן.] ולכו. ראו. פעלת. אלהן. אל[ה]ן. אתיחדו
ונצבו.
שדין. מועד. ואמרו. לש[מ/פ]ש. תפ(ק/ר)י. סכרי. שמין. בעבכי. שם
חשך. ואל נ
גה. עטם.
ואל[.] סכרכי. תהבי. חתם[. בע]ב. חשך.
ואל[.] תהגי. עד. עלם. כי. ססעגר. חר
פת. נשר. וק[ל].
רח[מ]ן. יענה. ח[ ] בני. נצץ. וצדה. אפרחי.
אנפה. דרר. נשרת. יון. וצפר [ ]ין. ו[ ] מטה. באשר. רחלן. ייבל. חטר. ארנבן.
אכלו.
]אב. חפש[ ]. שתיו. חמר. וקבען. שמעו.
מוסר. גרי ש
על[ ] לחכמן. יקחך. ועניה. רקחת. מר. וכהנה
] לנשא.
אזר. קרן. חשב. חשב. וחשב. ח
]. ושמעו. חרשן. מן. רח 14 ] וכל. חזו. קקן. שגר. ועשתר. ל
]נמר. חניץ. הקרקת. בנ
]חשן. אבדן. ועין.
הנה הצעת קריאה (אחת מני רבות):
ספר בלעם בר בעור,
איש חוזה אלוהין הוא. ויאתו (=ויבואו) אליו אלוהין בלילה, ויחז מחזה כמשא אל.
ויאמרו לבלעם בר בעור: כה יפעלו... איש לא ראה מה שמעת.
ויקם בלעם מן מחר...
ולא יאכל, ובכה יבכה. ויעל עמו אליו ויאמרו לבלעם בר בעור: לם (=למה) תצום ותבכה? ויאמר
להם: שבו אחווכם מה שדין יפעלו, ולכו ראו פעולת אלוהין. אלוהין התייחדו, ונצבו
שדין מועד, ואמרו לשמש: תפרי סכרי שמים בעביכי (=בענניך), שם חושך ואל נוגה עולם,
ואל סכרך תהבי (=תני) חותם בעב חושך. ואל תהגי... כי סיס, עגור, חרפת, נשר, וקול
רחמין, יענה. בני נץ, וצרה, ואפרוחי אנפה, דרור, נשרת, יון וציפור... באשר רחלין,
יובל, חוטר, ארנבים אכלו זאב... וצבועין שמעו מוסר גורי שועל... ועניה רוקחת מור,
וכוהנה, לנושא אזור, וחושב חשב... ושמעו חרשים מן רחוק... חזו קקן (=אולי עקן,
צרות) שגר ועשתר...
לטקסט חלק שני, הנקרא צירוף שני:
עלמה. רוי. דדן...
לם. נקר. ומדר. כל.
רטב
ירוי. אל. יעבר. אל.
בית. עלמן
בית. ליעל. הלך.
וליעל. חתן. שם. בית ..
ורמה. מן. גדש. צן.
פחזי. בני. אש. ומן. שקי...
הלעצה. בך. ליתעץ.
או. למלכה. ליתמלך. ישב
תכסן. לבש. חד. הן.
תשנאן. יאנש. הן.
תחת. ראשך. תשכב.
משכבי. עלמך. לחלק
...בלבבם. נאנח.
נקר. בלבבה. נאנח...
בת. שמה. מלכן.
יחזו. לישבם. יקח. מות. על. רחם. ועל
מות. שמה... לבב.
נקר. שהה כי. אתה...
לקצה... שאלת. מלך.
ססה. ושעל
...חזן. רחק. ממך.
שאלתך...
לדעת. ספר. לעמה.
על. לשן. לך. משפט...
החלק הזה, המסיים את הכתובת כולה, קטוע אף יותר מן הראשון, ואיננו
יודעים כמה חסר עוד בין שני הקטעים. קריאתו קשה עוד יותר. הנה הצעת קריאה
(כנ"ל):
עלמה, רוי דודים...
נצר ומדור כל רטוב... ירוה, אל יעבור אל בית עלמים... בית לא יעל (=יכנס) הלך ולא
יעל חתן שם... ורימה, מן גדיש, מן פחזי (=ירכי? איברי מין?) בני איש ומן שוקי...
הלעצה בך להתייעץ? או להימלך בך להתמלך? לחלוק... תחת ראשך, תשכב משכבי עולמך...
בלבבם, נאנח נקר (אולי נצר, במשמעות של פגר, ישעיהו י"ד, או במשמעות של צאצא,
ישעיהו י"א) בלבבו, נאנח... ייקח מות עול רחם... (והשורה האחרונה:) לדעת ספר
דיבר לעמו, על לשון לך משפט...
שמו של בלעם בר בעור – הלא הוא בלעם בן בעור, נביא הגוים, המקלל שנמצא
מברך, כתוב שלש פעמים בטקסט זה, וכל הטקסט הוא סיפור על חזון של בלעם, על נבואה
שאותה הוא מספר לעמו, על אלהין שבאים אליו בלילה –
וכאיש כן חזונו, סתום ואין פותר. עד היום מתווכחים החוקרים מה משמעות
הנבואה, מדוע בכה בלעם, ומה יעץ לעמו?
רוב החוקרים תמימי דעים שהצירוף הראשון מנבא על אסון מתקרב. חזון
האסון נגלה לבלעם בלילה, מפי אלים שבאו אליו. סוגי אלים אחדים נזכרים פה, מהם
כקבוצה – שדין (שדים? השם "שדי" ברבים?) ומהם אולי בשמותיהם – שגר ועשתר,
אלי פיריון מוכרים. האסון כנראה קשור לחושך ולהסתרת השמש (ליקוי חמה?), ומשהו יקרה
עם ציפורים וחיות, שרשימה שלהם מפורטת בטקסט, אולי נדודי עופות, בעקבות החושך
הפתאומי; ואולי הציפורים עצמן יפגינו התנהגות שונה, הרת אסון, המסמלת בעצמה הרס
וחורבן, כמו למשל הסיס שיחרף את הנשר, או השועלים המלמדים את הצבועים. התמונה, בכל
אופן, אפוקליפטית.
הצירוף השני מזמן לחוקרים אתגר קשה הרבה יותר. ברור שמדובר בו על מות,
אבל על מותו של מי? האם זהו המשך נבואת הפורענות? ואם כן, האם אין תקווה? האם
מדובר על סופו של בלעם עצמו, כפי שהיה מי שהציע? ואולי אין המוות אלא ניגוד לישועה
שחלק זה מציע?
למעלה מזה: כמה ביטויים פה ניתנים להתפרש בשתי צורות – על מוות או על
מין. מהו בית עלמים או בית עלמות? מה שאנו קוראים "בית עלמין", דהיינו
בית קברות, או "בית עלמות" במובן של מקדש זונות וקדשות? הצמידות הזו, שבין
המין והמוות, מפרנסת רבות מאד מדתות העולם העתיק, ואף את תרבותנו שלנו, וכל הרואה
יותר מסרט אחד בקולנוע נוכח בזאת על נקלה. מה איפוא מתרחש בצירוף השני? האם בלעם
ממשיך ומנבא פורענות? או שמא זהו חלק מסיפור על חייו של בלעם? או אולי הסיפור אכן
מביא את עצת בלעם להצלה מהרעה, על ידי הושבת זונות במקדש, כפי שאכן היה נהוג בכמה
מארצות המזרח הקדום? ולמה בכלל עלתה הכתובת הזו על קירות המבנה הקטן, שכנראה היה
מבנה בעל תפקיד פולחני כלשהו? איך הוא משתלב בסיפור הזה?
*
את הנביאים אנו מכירים במזרח הקדום בכמה מקומות ובכמה הקשרים. חומר רב
מספקת בעניין זה מארי, ממלכה ששכנה על הפרת התיכון במאה השמונה עשרה לפנה"ס,
בערך בתקופת האבות. כמה וכמה מכתבים שנמצאו שם, הכתובים באכדית בכתב יתדות, מספרים
את סיפורם של נביאי מקדשים ואלים, המבטיחים הבטחות ניצחון למלך, או המתריעים על
אסונות קרבים או אויבים קרבים, ומציעים פתרונות, לרוב בדמות קרבנות נוספים או
בניית מקדשים ונדבות למקדשים קיימים. הנה לדוגמה מכתב אחד כזה:
"אמור לזימרילים (מלך מארי), כה אמר
האפילום (הנביא) של האל שמש:
כה אמר שמש, אני
אדון הארץ. שלח מהר לסיפר, עיר החיים, כס גדול עבור מקום מושבי המפואר, ואת בתך
ארישתיא אשר ביקשתי ממך. הנה המלכים אשר פשטו עליך נכנעו לשלטונך... ועוד: בזמן
מפלת האויב, נרגל מלך חובשלם עמד לצדך ולצד צבאותיך. עשה כל אשר נדרת לו ותן גם
חרב ארד גדולה..."
במארי מוכרים סוגים שונים של מגידי עתידות, מהם קוראים בכבד, מהם
כוהנים כאלה ואחרים. אולם הנביאים – שגם הם נחלקים לסוגים שונים שאין אנו יודעים
בדיוק מה ההבדלים ביניהם – אינם נעזרים בטכניקות ואביזרים, האל עצמו דובר מגרונם,
והם מופיעים לפני המלך בשם האל שאליו הם מוקדשים. מכל מאות הנבואות שבידינו, רק
אחת תובעת צדק באופן כללי בשם האל, וגם שם הדבר קשור לסכסוך על אדמת מקדש.
שאלה בפני עצמה, הנובעת מאופיה הייחודי של הנבואה לעומת הגדת עתידות
מקצועית, היא שאלת אמינותו של הנביא. בשל כך היה מקובל במארי סוג של מבחן, שגם את
טיבו אין אנו יודעים בוודאות, אולם לצרך מבחן זה נשלחו למקדש המלכותי קווצת שיער
של הנביא וחתיכה משולי מעילו. הדבר שימש כעדות, בדרך כלשהי, על אמיתות נבואתו. האם
קריעת כנף מעילו של שמואל על ידי שאול סימלה, בעקבות זאת, את אימות הנבואה ואת
חריצת גזר דינו של שאול בידיו שלו?
נביא אחר, קרוב יותר בזמן ובמקום, נזכר במגילת ון-אמון, מגילה מצרית
מן המאה האחת-עשרה לפנה"ס. נביא זה עומד גם הוא במקדש, ומנבא באקסטזה למלך
העיר דור על בואו של השליח המצרי לנמל ועל החובה להכניסו לעיר. והנה שוב מאפייניו
של הנביא – הקשר למקדש, העמידה לפני המלך, הדיבור הישיר בשם האל המדבר מגרונו של
הנביא. הנושאים, כמעט תמיד, פוליטיים ומנהליים.
מלך אחר, זכור מלך חמת, מספר על הצלתו מידי בן הדד בן חזאל מלך ארם
דמשק שצר עליו, ובסיפורו הוא מספר על ששאל באל בחלומות ובנביאים. מדובר, אם כן,
בתופעה חוצת עמים וממלכות: האלים שולחים אנשים אל בני האדם ומדברים דרכם כדי
להודיע מה יהיה ומה יש לעשות לצורך זה.
תופעת הנבואה המקראית היא, אם כן, חלק מתופעת הנבואה הידועה במזרח
כולו, וכשהמקרא מבשר לישראל כי ה' יתן להם נביא תחת משה, הוא איננו מפתיע אותם,
אלא פשוט מודיע להם על הדרכים הלגיטימיות לדרישת ה', כמקובל בעולם. אכן, נביאי
ישראל מן המאה השמינית והלאה כנראה משתייכים לזן אחר. הם אינם נביאי מקדש, קהל
היעד שלהם איננו דווקא המלך או הכהונה, אלא גם העם כולו, דבריהם כלליים ואינם
תובעים דווקא פולחן, והמוסר החברתי תופס בדבריהם מקום מרכזי. כך יש להבין את הסיפור
על הנביאים התופסים את ירמיהו הנביא ומבקשים להמיתו על שניבא על חורבן הבית
(ירמיהו כ"ו) – כקנאה בקונקורנציה. דמות מפתח במעבר הזה מהווה עמוס, המתריס
בפני אמציה כוהן מקדש העגל בבית אל "לא נביא אנוכי ולא בן נביא", כלומר
אינני משתייך למעמד הנביאים שאתה מכיר, המקדש איננו מקום העבודה שלי, ואינני צריך
לקבל שכר על נבואתי כנהוג אצלכם. דומה שבזאת שונים נביאי יהודה מנביאי ישראל –
נביאי ישראל אינם נואמים, שליחותם היא כמעט תמיד אל המלך ולא אל העם, ורוב דאגתם
נתונה לטוהר הפולחן. מצד שני, כמעט ואין בידינו נביאים מתקופות חופפות בשתי
הממלכות, ורוב סיפורי הנביאים הגדולים היהודאיים שבידינו מתרחשים כשבישראל כבר
איננו שומעים עוד על נביאים, או שישראל עצמה כבר איננה. ייתכן שההבדל איננו
רגיונאלי, אלא כרונולוגי, ועליית האימפריה האשורית היא שגרמה להשתנות סגנון הנבואה
ותכניה.
*
כך או כך, בלעם משתלב היטב בתופעה. הוא נדרש על ידי המלך, לנוכח סכנה
בטחונית העומדת לפניו; אולם כוחו כנראה חורג מזה של נביא רגיל, והוא גם קוסם
ומכשף. איננו יודעים מי נחשב גבוה יותר, והמקרא עצמו מנסה להציג את בלעם כקוסם
ומאג. בסופו של דבר מדובר באדם המדבר בשם האל, באופן ישיר, וקסמיו אינם תורמים
לעניין דבר, אולם לפני כל ניסיון התנבאות הוא מעמיד מזבח ומקריב קרבנות. גם עצתו –
שאמנם איננה נזכרת בפרשתנו, אולם כן נזכרת בדברי משה בפרק ל"א – היא הצעה
פולחנית: הקמת מקדש זונות, ובו יכהנו בקודש בנות מואב, וכך יופס זעם האלים. כזכור,
העצה הצליחה מעל ומעבר למשוער, ישראל עצמם השתתפו בפולחן שנועד להפילם, והמגפה
השלוחה מלמעלה לא איחרה לבוא. כך ודאי ראו המואבים את האירועים; הישראלים לא ידעו
מה לחשוב, ועד שקם פינחס ופתר את הבעיה בדקירת רומח, נמשכה החגיגה הפולחנית.
מהו הסיפור שמאחורי הכתובת, אין אנו יודעים. סביר שמדובר בסיפור אחר
לחלוטין, גם אם סופו אולי דומה. אבל מתוכו עולה שמדובר בדמות שהתמחותה אכן בחיזוי
אסונות ובמניעתם. למעלה מזה, סגנון הסיפור דומה באופן מפתיע לסיפור המקראי. די אם
נפנה את תשומת הלב לביטויים "ויבואו אליו אלוהים בלילה", או "ויקם
בלעם בבוקר... ויאמר שבו אחווכם מה שדין יפעלו". גם בכיו קודם לאמירת הנבואה
מוכר לנו ממקום אחר – "ויעמד את פניו וישם עד בוש ויבך איש האלוהים"
מספר ספר מלכים על אלישע, המנבא לחזאל את מלכותו ואת הפורענות הנוראה שיביא על
ישראל(מל"ב ח 11). שנים רבות לאחר מכן הדמות הזו עדיין מפורסמת באיזור שבו
פעלה על פי הסיפור המקראי, וככל הנראה נתפסה עוד במאה השמינית כמיתוס שראוי לספר
את סיפורו ולציין את זכרו.
מדוע זכה האיש להנצחת הסיפור על קירות המבנה? ומי הם האנשים שישבו שם,
בדיר עלא שבגלעד? הישראלים הם או בני עם אחר? שתום עין עומד בלעם במקומו שנתבצר לו
בעולם האחר, וצוחק על נסיוננו אנו, שתומי העין האמיתיים, לגשש באפלת חידותיו
וחזיונותיו, בעוד אנו טופחים על שכמנו שלנו, שהנה אנו עמדנו בסוד אל ויודעים מה
צופן לנו העתיד. לא רק שאת העתיד איננו יודעים, אלא גם את העבר איננו מכירים באמת.
עוד על פרשת בלק: http://misgav.blogspot.co.il/2012/07/blog-post_05.html)
