"כיבוש טוב, אין כמוהו"

או: איך נכנס הגדי להגדה

מי אינו מכיר את סיום ליל הסדר?

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָוֶת ,דְשָחַט לַשּׁוֹחֵט , דְשָחַט לְתוֹרָא דְשָתָה לְמַיָא, דְכָבָא לְנוּרָא דְשָרַף לְחוּטְרָא, דְהִכָה לְכַלְבָא דְנָשַך לְשׁוּנְרָא, דְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזָבִין אַבָא בִתְרֵי זוּזֵי, חַד גַדְיָא, חַד גַדְיָא.

ומי אינו מכיר את מגוון התשובות, חלקן יצירתיות מאד, על השאלה מה בכלל עושה השיר ההיתולי הזה, בעל המקבילות העממיות האירופאיות, בסופו של ליל הסדר. האמת היא שבשלב הזה כבר כולם נמצאים אחרי המתח, אחרי ההתרגשות, אחרי ההפקה הגדולה של הלילה הזה, אחרי האפיקומן והרפתקאותיו, וההשתטות הזו בהחלט מתאימה לרבים. ובכל זאת...

*

בשנת תשמ"ה פרסם פרופ' יוסף נוה קמיע, שנמצא בחפירות בית הכנסת העתיק שבחורבת מרות בגליל העליון, סמוך לתל חצור העתיקה. הקמיע נכתב בתקופה הביזנטית, כלומר בתקופת התלמוד או מיד לאחריה, והוא הוטמן מתחת לרצפת בית הכנסת, מתוך רצון להשפיע על כל הבאים בשעריו. כדרכם של קמיעות התקופה שרווחו בקרב היהודים וגם בקרב אחרים, הוא נחרת על פיסת ברונזה, גולגל ואולי גם הוכנס לנרתיק, ואז הובא למקום האיסטרטגי שלו, לשם הפקת מירב התועלת ממנו. אולי גם נלווה להכנתו והנחתו מעשה קסום כלשהו.

וזה מה שנכתב בקמיע:

על חסדך ועל אמיתך

בשם ה' נעשה ונצליח

אל חזק וגיבור ברוך שמך

וברוכה מלכותך היך דכבשת

ימה בסוסיך ורקעת ארעה

במסנך והיך מה דאת מכבש

אילנייה ביום סיתבה ועסבה

דארעה ביום קייטה כדין יתכבשון

(שורה מחוקה)

קודם יוסי ברה דזינוביה יהווי

מימרי ומשמעי עליהון הך מה

דשמיה כבישין קודם אלהא

וארעה כבישה קודם בני

אנשה ובני אנשה כבישין

כבישין קודם מותה

ומותה כביש קודם

אלהא כדין יהוון עמה

דהדה קרתה כבישין

ותבירין ונפילין

קודם יוסי ברה דיזנביה

בשם חטועע מלאכה

דאשתלח קודם ישראל

אנה עבד סימן צלח

צלח אמן

אמן סלה

הללויה

ובעברית (מאמצע השורה השלישית):

"כשם שכבשת את הים בסוסיך, ורקעת ארץ בנעליך, וכשם שאתה כובש את האילנות בימי החורף ואת עשב הארץ בימי הקיץ, כך ייכבשו (בני העיירה הזו) לפני יוסי, בנה של זינוביה. יהיו פקודותי ומשמעתי עליהם. כשם שהשמים כבושים לפני אלוהים, והארץ כבושה לפני בני האדם, ובני האדם כבושים לפני המוות, והמוות כבוש לפני האלוהים, כך יהיו בני העיר הזו כבושים ושבורים ונפולים לפני יוסי בנה של זינוביה. בשם חטועע המלאך שנשלח לפני ישראל אני עושה סימן, צלח צלח, אמן אמן סלה, הללויה."

הקמיע הזה שייך לסוג של קמיעות הנקראים "קמיעות כיבוש", שהוראות להכנתם נמצאים גם בגניזה הקהירית, כמה דורות מאוחר יותר. ההוראות כוללות כותרת, שתפקידה לאפיין את הקמיע, וכזו היא למשל הכותרת "כיבוש טוב, אין כמוהו". ככל הנראה נועד הקמיע, כפי הכתוב בו, לצורך שליטה בבני העיר. משהו הדומה לבקשתו של פוליטיקאי לנצח בבחירות, כשהוא הולך לכותל לפני ההצבעה.

אבל הנוסחה שבו היא המעניינת. כדרכם של קמיעות מאגיים רבים, וגם כדרכן של תפילות (בכלל, הגבול בין המאגיה לתפילה דק למדי), נעזר המבקש בתקדימים. התקדימים נראים כמדרשי בריאה, או אולי מדרשים על קריעת ים סוף (יש הקבלות בין תיאורי שני האירועים האלה), שאינם ידועים לנו ממקורות מדרשיים: האל הכובש את הים בסוסיו ורוקע ארץ בנעליו. לבד מהתקדים, כותבי קמיעות נעזרים בכל מיני נוסחאות, וכשם שפעמים רבות מביא הכותב פסוקים להגנה ולשמירה, כאן הוא מביא סיפור, אולי סיפור עממי, ומכל מקום סוג של תובנה על העולם: העולם כולו הוא חד-גדיא גדול. כך הוא מתאר את מערכת היחסים השוררת בעולם: השמים כבושים לפני אלוהים, והארץ כבושה לפני בני האדם, ובני האדם כבושים לפני המוות, והמוות כבוש לפני האלוהים. חד גדיא, חד גדיא.

האם "חד גדיא" – שנכנס להגדה אלף שנה מאוחר יותר - מקורו בלחש? לחש שנועד להרחיק מאיתנו את הסכנה? ומדוע הפחד? מנין גם הפחד המתבטא בהתבטאויות התלמודיות, "לילה המשומר ובא מן המזיקים"? למה שיזיקו? מה יש בלילה הזה?

האם זהו זכר המשחית שיצא באותו הלילה במצרים? אמנם ההגדה מדגישה "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", אבל התורה עצמה מדברת על "המשחית", וגם מדרשים אחדים – שלא באו לידי ביטוי בהגדה – אומרים כך. ואולי השמחה, היא היא שמזמינה את המזיקים? או ארבע כוסות היין, כפי שחוששת הגמרא במסכת פסחים?

מי יודע. אבל המשקע המאגי בפיוט הזה בולט. אם אכן כך הוא, הוא מצטרף לסידרת טקסטים כאלה, דוגמת פסוקי ההבדלה (לא הברכה עצמה) ומנהגיה, פסוקי קידוש לבנה (גם שם, לא הברכה), פסוקי קריאת שמע על המיטה (שוב, לא הקריאה עצמה ולא ברכת "המפיל", למרות שגם היא חדורת פחד ממזיקים). הלילה עצמו, סיום של טקס גדול, התאספות משפחתית, כל אלה זקוקים להגנה.

ואת ההגנה הזו נטל על עצמו, הלילה הזה, גדי אחד קטן.