בחוקותי: "מנה ועצור" - לאן נעלמה תקנת עזרא?

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.

מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה;  שבתורת כהנים - אטו  עצרת ראש השנה היא? אין ; עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור", וילדים – "בנה", סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.

(תרגום חופשי לקטע האמצעי:

מה הטעם לתקנת עזרא? אמר אביי, ויש אומרים ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה.

שאלה: לגבי הקללות שבמשנה תורה הנקראות לפני ראש השנה -  אכן אפשר לומר על זה "שתכלה שנה וקללותיה", מכיון שהשנה באמת נגמרת. אבל הקללות שבתורת כוהנים הנקראות לפני שבועות – איך הסיבה הזו רלוונטית להן? הלא בשבועות לא מסתיימת ולא מתחילה שום שנה?

תשובה: אפשר להחשיב גם את שבועות כראש-שנה, מכיון שהחג הזה מנוי במשנה במסכת ראש השנה בין ארבעת ראשי השנים, שנאמר "ובעצרת (היא שבועות) – נידונים על פירות האילן".)

תקנת עזרא פשוטה: יש לקרוא קריאה קבועה בכמה שבתות בשנה, ושתים מהן הן השבתות שקודם ראש השנה וקודם שבועות, שבהן יש לקרוא את פרקי התוכחה. לפני שבועות את פרקי התוכחה של ספר ויקרא, הכתובים בפרשת "בחוקותי" לפי חלוקתנו, ולפני ראש השנה את פרקי התוכחה של סוף ספר דברים – פרשת ":כי תבוא" לפי חלוקתנו. עזרא כמובן איננו משתמש בשמות הפרשיות שלנו, מהסיבה הפשוטה שבימיו לא נחלקה כך התורה לפרשיות לקריאה קבועה בכל שנה. מאות שנים אחריו עוד נהגו בעם ישראל שיטות שונות לקריאת התורה בשבתות השנה, יש שסיימו בשנה ויש בשלוש או בשלוש וחצי שנים, והתקנה הזו כלל איננה מתייחסת למנהג קריאת התורה שאנו מכירים. היא עצמאית.

ברבות הימים התפלגו ביניהן ארץ ישראל ובבל על הרקע הזה; בבל אימצה את נוהג הקריאה השנתית, בעוד ארץ ישראל נותרה עם המנהגים הקדומים. אחר כך גם זה נגמר, והיום אין עדה בישראל שאיננה נוהגת לפי המנהג השנתי. וכדי לסיים את התורה לקראת סוף חגי תשרי, יוצא שקריאת התוכחה מוקדמת לשבועות לעתים בשבוע, לעתים בשבועיים.

המנהג הזה כבר מתועד אצל גאוני בבל, וכך נותן בהם רב עמרם גאון סימנים: "פקיד ופסח,  מנה ועצר, צום וצלי, קום ותקע". כלומר: פקיד (צווה, כלומר פרשת צו) ואחריה פסח; מנה (כלומר פרשת המיפקדים, דהיינו פרשת במדבר) ואחריה עצר (עצרת, שבועות). צום (בתשעה באב) ואחר כך צלי (כלומר התפלל – הכוונה לתפילת משה בפרשת ואתחנן); קום (פרשת ניצבים, כלומר עומדים, כמשמעות השורש "קום" בארמית) ותקע (ראש השנה). דברים מפורשים: לפני חג השבועות יש לקרוא את פרשת במדבר, לא פרשת בחוקותי.

עזרא הסופר מקריא את התורה - ציורו של גוסטב דורה

*

ראשונים כבר ניסו ליישב בין התקנה הברורה לבין המנהג השונה, ביניהם בעלי התוספות במסכת מגילה על-אתר, וטיעונם הוא שהקריאה בפרשת "במדבר" נועדה למעשה להפריד בין קריאת הקללות, שחובה לקראה לפני החג, לבין החג עצמו; כלומר, עצם ההפרדה הזו מוכיחה, לדברי התוספות, על קיומה של התקנה, לא על עקירתה, ונובעת ממנה ישירות. אמור מעתה: כדי שתוכל לקרוא את הקללות לפני החג, ועם זאת לא לקלקל את אוירתו, עליך לקרוא ביניהם עוד פרשה שנמצאת ממילא על הסדר במקום, היא פרשת במדבר, הפותחת את החומש הבא (למען הדיוק, בשנים מעוברות מסויימות תיכנס בין הדבקים עוד פרשה אחת, היא פרשת נשא, כפי שקורה השנה הזו, תשע"ו).

ההבנה הזו מסתמכת על מה שניתן אולי להבין מדברי הדיון האמוראי עצמו, דברי אביי או ריש לקיש: כל עצם התקנה לא נועדה לחבר בין הקללות לחג שאחריהן, אלא להפריד. תכלה שנה וקללותיה, כדי שאפשר יהיה לפתוח דף חדש. ההיגיון הזה בסך הכל מוצא את המשכו בדברי בעלי התוספות, ההופכים את ההפרדה הזו לניכרת לעיניים.

אבל, כאמור למעלה, תקנת עזרא עצמו כלל אינה קשורה לסדר הקריאה הרצופה בשבתות השנה. כמה שורות קודם לכן הובאה תקנה אחרת שלו, המחייבת לקרוא במועדים את פרשיות המועדים; ובאותו הקשר הוזכרו גם ארבע הפרשיות שחובה לקראן בסביבות פורים – שקלים, זכור, פרה והחודש. היום אנו נוהגים לקרוא את ארבע הפרשיות בנפרד, אחרי סדר הקריאה הרגיל, אבל את פרשיות המועדים אנו קוראים במקום סדר הקריאה הרגיל. בעבר היו מנהגים שעל פיהם גם ארבע הפרשיות נקראו בפני עצמן, במקום סדר הקריאה הרגיל, ואז באותה שבת הוציאו ספר אחד בלבד, וקראו בו את הפרשה המדוברת וקצת לאחריה, בשבעה קרואים כמדי שבת, אבל מחוץ לסדר – ובשבת שלאחריה שבו לסדר הרגיל. פשטם של דברי עזרא הם, אם כן, שיש לקרוא את פרשיות הקללות בשבתות הצמודות לפני ראש השנה ושבועות.

(אולי גם הרמב"ם ראה סתירה מסוימת בין התקנה למנהג. על פי דבריו יש תקנה ויש מנהג פשוט, ולא בהכרח מדובר באותו הדבר כדעת התוספות, וכך ניסח את ההלכה:

עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר "ויקרא" קודם עצרת, ושב"משנה תורה" קודם ראש השנה. והמנהג הפשוט שיהו קוראין "במדבר סיני" קודם עצרת, "ואתחנן" אחר תשעה באב, "אתם נצבים" קודם ראש השנה, "צו את אהרן" קודם הפסח בשנה פשוטה." (רמב"ם, הל' תפילה ונשיאת כפים, פי"ג הל' ב'.))

*

דברי אביי וריש לקיש נאמרו מאות שנים אחרי תקנת עזרא. אפשר שאביי בדבריו שיקף את המנהג הבבלי, שעל פיו פרשת במדבר היא הקודמת לשבועות, ועל כן הבין את תקנת עזרא לא כמחברת אלא כמפרידה (כדברי התוספות שנאמרו הרבה אחריו), וזה פשר דבריו "תכלה שנה וקללותיה"; איננו יודעים מה נהג ריש לקיש בעניין. הלימוד המסורתי בישיבות לרוב איננו מבקש הסברים אחרים לדברי קדמונים אם הגמרא עצמה העניקה הסבר לדבריהם, ורואה בהסבר זה הסבר סופי ואף מחייב.

אבל הדעת נותנת שאפשר אחרת, ושדורות מאוחרים הבינו את דברי קודמיהם לא תמיד ככוונתם המקורית. אין בכך כדי לשנות הלכות, וכלל נקוט בידינו "הלכתא כבתראי"; אבל מכל מקום, לפחות רעיונית, הסברים אחרים אפשריים גם הם. הלא קל לראות קשר ישיר בין התוכחה לימים הנוראים, שכל כולם אימת הדין; וגם סיומו של ספר ויקרא קשור ישירות לקבלת התורה בסיני, שכן הקללות הן הן הברית על קיומה של התורה. פרשת התוכחה וספר ויקרא כולו מסתיימים באיזכור המפורש "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". לא רחוק איפוא לומר, שהסברי האמוראים באו בעקבות המנהג המאוחר, המפריד בין הקללות לחגים, ואינם אלא ניסיון ליישב את המנהג עם התקנה. אבל לתקנת עזרא עצמה ייתכן מאד שהיה הסבר אחר, מאחד, והוא הוא המקורי: יש לקרוא, בכוונה תחילה, את פרשיות התוכחה דוקא בשבת הקודמת לחג, כדי להעניק לו את מלוא משמעותו, ממש כשם שבחג עצמו יש לקרוא את פרשת המועדים, שבה נמצאת מצוותו.

ההבדל בין שני סוגי ההסברים האלה עשוי להיות עקרוני. ההסבר המאחד, הרואה קשר ישיר בין הקללות לחגים, תולה את קיומה של התורה ואת הזיכוי בדין בידיעת העונש, בקבלת המרות, בעבודה מיראה, בתודעת האחריות. הסבר זה רואה ברובד החוק שבתורה את הרובד הבסיסי והמחייב, שהחינוך חייב להתכוונן אליו לפני כל דבר אחר. ההסבר המפריד, לעומתו, מעדיף עבודה שאין בה אימה, שהעונש בה מרוחק ואינו מהווה מוטיבציה, בגישה מרככת לחיים. יש לקרוא את הקללות, אבל לרכך אותן מיד אחר כך במניית המחנה וסידורו, או בברכות משה וחזונותיו, או בדברים על התשובה; לא לצאת מן העונש אל ההתחייבות.

*     *

איננו יודעים למה בחר מסדר הגמרא להביא את המדרש הנוסף של רבי שמעון בן אלעזר, בעל שמועת תקנת עזרא. בדרך כלל מדובר בקשר אסוציאטיבי – דבריו של חכם באים זה אחר זה גם אם אין קשר ישיר ביניהם. אולם סוף סוף היה ניתן לבחור מימרא אחרת ממימרותיו המרובות המפוזרות ברחבי התלמוד. מה יש בדברי רשב"א, על סתירת הזקנים ובניין הנערים, שאולי קשור לדיון על תקנת עזרא? האם ראה עורך הסוגיא בדברי רבי שמעון הסבר משלו לתקנה?

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור", וילדים – "בנה", סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה."

רבי שמעון בן אלעזר איננו פוחד מהריסה כשלעצמה, אם היא באה מפי זקנים, כלומר מתוך פרספקטיבה וניסיון. ממש כשם שעצת הזקנים, שדחקה ברחבעם להיענות לבקשת העם, היתה מחזקת אותו, בלי לחשוש שמא בכך הוא מפגין חולשה; לעומת עצת הילדים, שדאגו למעמדו בעיני העם, אבל גרמו בסופו של דבר להדחתו בפועל מהמלוכה על רוב ישראל.

אמנם אנו כבר אין בנו כוח. הפחד מהקללות ניכר במנהגי הקריאה השונים (קריאה בקול נמוך, אי הפסקה, העלאתו לתורה של הקורא או הגבאי), ולכן גבר המנהג המפריד קללות מחג, כדי לא להעכיר את הרוח. אבל דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בעיניו עומדים, וכוחם יפה גם לנו: קבלת תורה צריכה לבוא מתוך תודעת אחריות, ומתוך ידיעת המחיר של אי קיומה, ואין לחשוש לחולשת הדעת מפני המורך והפחד. למעשה, אומר ר' שמעון בן אלעזר לנו, ובמיוחד להורים ולמורים שבינינו: אל תפחדו לומר דברים כהווייתם, אל תפחדו להציב גבולות, אל תפחדו לגבות מחירים. אין להעלות הישגים על ידי הנמכת רף הדרישות, אלא דווקא על ידי הגבהתן.

בהר-בחוקותי: כיצד מקללים

פרשת בחוקותי, ועמה ספר ויקרא כולו, מסתיימים בפרשת ברכות וקללות, המותירות רושם עז על השומע. בקהילות רבות נהוג לקרוא את התוכחה בקול נמוך ובמהירות, המבטא מצד אחד פחד מהקללות ומצד שני כמין רגש של בושה בהן; רבים נוהגים גם להעלות לתורה את הקורא עצמו, כדי לערב כמה שפחות אנשים בקריאה זו. ספר ויקרא מותיר כביכול כמין נספח, של פרשת הערכין, הנקרא לאחר התוכחה, כדי לא לסיים את הספר באוירת הנכאים הזו.

כזכור, גם בספר דברים מהלך הדברים דומה. על אף ההבדלים שמצאו חכמים בין סדרות הקללות האלה, אם במישור הספרותי ואם במישור ההיסטורי, בולט הדמיון בעצם התופעה – סדרת פרשיות ארוכה שכולה מצוות, הנחתמת בהבטחת ברכה למקיים ואיומי קללה למפר. המצוות עצמן אינן מקבילות, ומגמת שני הספרים שונה, אך הסיום זהה.

עם התרחבות המידע שבידינו על כתובות העולם העתיק, בלטו לעין כמה מקבילות מפתיעות לפרשיות התוכחה האלה. לפני כארבעים שנה נתגלה בסוריה, באתר הנקרא תל אל פחריה, פסל מן המאה התשיעית לפנה"ס, של שליט הלבוש שמלה בסגנון אשורי, ועל שמלת הפסל נחרתה כתובת דו לשונית. הכתובת כללה את נוסחת ההקדשה של מציב הפסל, מלך בשם הדיסעי מגוזן, לאליו הדד וסול. סיומה של הכתובת הוא קללה נמרצת למי שיעז לגעת בפסל או בכתובת:

יזרע ולא יקצור; אלף שעורין – או שערים – יזרע, ומחצית יקח מהן; ומאה כבשים יניקו טלה ואל ירוה; ומאה פרות יניקו עגל ואל ירוה; ומאה נשים יניקו עולל ואל ירוה; ומאה נשים יאפו לחם בתנור ולא ימלאוהו; ומן האשפה ילקטו אנשיו שעורים; ומות שבט נרגל לא יפסוק ממקומו.

 

 

הפסל מתל פחריה והכתובת שעל שמלתו

 

הדמיון לנוסחאות הקללה אצלנו ובפרשת כי תבוא בולט. מפתיעה עוד יותר קללת איסוף השעורים מהאשפה; קללה זו אינה מופיעה בתורה, אולם היא כן נכללת בסיפורי החורבן של רבי יוחנן בן זכאי:

ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני... (כתובות ס"ו ע"ב)

קללה דומה מופיעה בכתובת אחרת מאותה התקופה בערך, מספירה שבצפון סוריה גם היא, והיא חוזה בינלאומי בין מלך ארפד לבין מלך אשור:

כבשים לא יהרו; ושבע מיניקות יניקו תינוק ואל ישבע; ושבע סוסות יניקו סיח ואל ישבע; ושבע פרות יניקו עגל ואל ישבע; ושבע כבשים יניקו טלה ואל ישבע; ישפוך הדד את כל הרע בארץ ובשמים, וימטיר על ארפד אבני ברד. ושבע שנים יאכל ארבה, ושבע שנים תאכל תולעה, ואל יצא חציר ולא ייראה ירק, ולא ישמע קול כינור בארפד ובעמה, ויאכל פי נחש ופי עקרב ופי דוב ופי נמר... ותהיה ארפד תל למרבץ ציים.

כתובת ספירה (חלק)

 

הדמיון בין שתי סדרות קללות אלה גם הוא מובהק. ניתן להסיק מכאן כי במזרח רווחו כמין מאגרי קללות, במגבשים ספרותיים, ומהן ניטלו קטעים להזדמנויות שונות, כגון אבטחת מפעלי הנצחה וכמובן חוזים בינלאומיים. כפי שראינו, לא תמיד יש צורך להביא את כל הקללות, ובזכרון הקולקטיבי נשמרו קללות שלא נאמרו במפורש, שצפו ועלו מאות רבות של שנים לאחר מכן, למראה זוועות המצור על ירושלים. אף מכות מצרים מזכירות את הקללות האלה, שכמסתבר היו מוכרות היטב ברחבי המזרח הקדום.

מקומן של הקללות בתורה הוא למעשה אחרי כריתת הברית. הברית הזו, שראשיתה בסיני וסופה בפרשת בהר סיני, כוללת בתוכה דרישות רבות מצד הקב"ה לעמו, והתחייבויות של עם ישראל לעבודת האלוהים. ברית זו נחתמת, ממש כמו בבריתות העולם העתיק, בסדרת קללות שיחולו על ראש מפר הברית. זמן לא רב אחר כך הופרה הברית, ועם ישראל סירב כזכור להיכנס לארץ. בשל כך היה צורך לדחות את הכניסה בדור שלם, ובספר דברים כורת משה ברית נוספת, חדשה, עם ישראל, בערבות מואב. גם ברית זו, כקודמתה, נחתמת בסדרת קללות דומה מאד. אין ספק שנוהל כריתת הבריתות הזה היה מוכר היטב לעם, וכך גם משמעות הקללות החותמות אותו, שנועדו לתת תוקף משפטי לחוזה החתום.

משמע מכאן, שכל התורה כולה היא למעשה ברית, בעלת תוקף משפטי מקובל בעולם, בין המלך העליון, הוא הקב"ה, לבין בעלי בריתו הכפופים לו, עם ישראל. דיברה תורה בלשון בני אדם, ואף ניסוחה המשפטי הוא כחוזה בינלאומי מקובל וידוע. פתיחתה, מסיפור הבריאה ועד יציאת מצרים, נותנת את הרקע לחוזה; המצוות הן סעיפי החוזה; ובסיומו סדרת סנקציות למפרי הברית. מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, ובכך הפך עם ישראל להיות העם היחיד בעולם החתום על חוזה עם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.