בתוך רשימת בעלי החיים האסורים באכילה בפרשתנו מסתתרת חיה קטנה, שברבים מהבתים משמשת כחית מחמד. למרבה הפליאה, מסתבר שבעבר הרחוק היה קיים חשש שעצם קיומה או הזכרת שמה עלול להביא רעה על עם ישראל. חית מחמד זו היא הארנבת. כך מספרת הגמרא במסכת תענית:
"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת". כאן מפרטת הגמרא רשימת שינויים ששינו מפני קושיות שונות: "וכתבו לו (בראשית א) אלהים ברא בראשית (בראשית א) אעשה אדם בצלם ובדמות (בראשית ב) ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי (בראשית ה) זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם (בראשית יא)" וכן הלאה, בין שלושה עשר לחמישה עשר שינויים. כמעט כל השינויים נעוצים בבעיות פרשנות, העלולות להביא אדם למחשבה בדבר ריבוי אלוהויות ותפיסות אליליות אחרות, או קושיות מסוג סכום שנות ישיבתם של ישראל במצרים.
אולם שינוי אחד, האחרון, יוצא דופן. חותמת את הרשימה - הארנבת: "וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו (ויקרא יא) "את הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שֵם אשתי בתורה". אכן, שם אמו, או סבתו, של תלמי היה λαγος, שפירושו ארנבת. הארנבת הוצאה אל מחוץ לתרגום, לא בשל בעיות תיאולוגיות או פרשניות, אלא בשל החשש מזעמו של המלך על היהודים.
אגדה זו רואה בעין לא אוהדת את מפעל תרגום התורה ליוונית, ובסיפור זה ממחישה את סכנותיו. גם בידודם של הזקנים מעורר את הרושם שהמלך חשד בזקני היהודים. אולם תרגום השבעים שבידינו היום איננו מכיל את השינויים האלה, ועל נסיבות היווצרו השתמרה גירסה אחרת לחלוטין ואוהדת הרבה יותר בספר בשם "איגרת אריסטיאס", הנחשב לאחד מן הספרים החיצוניים. על פי ספר זה יזם הספרן של המלך תלמי השני פילדלפוס, דמטריוס שמו, את הזמנתם של שבעים ושנים זקנים מירושלים לתרגום התורה. הכוהן הגדול של אותו הזמן, אלעזר, בחר את הזקנים ושיגרם למצרים, שם זכו לכבוד מלכים ממש ולתנאי רווחה מופלאים עד שסיימו את התרגום בעבודה משותפת ונינוחה. התרגום הזה זכה למעמד של קדושה בין יהודי אלכסנדריה, והוא שימש בידם כנוסח התורה אף לקריאת התורה היומיומית, כעדות המשנה.
קודם לשיגור הזקנים מתארת האיגרת את ביקורם של שליחי תלמי בירושלים ובמקדש, תוך תיאור מפורט של העיר והמקדש ועבודתו. כמו כן מתוארת שיחה בין שליחי המלך לכוהן הגדול, ובו הם מבקשים ממנו הסברים על עיקרי דתו. הנושא המרכזי המטריד את השליחים הוא נושא בעלי החיים האסורים במאכל. תשובותיו של הכוהן הגדול שם מאלפות. הוא רואה בכל האיסורים סמלים להתנהגות טובה. למשל, העופות האסורים לפי הסברו כולם עופות דורסים הם, המתגוררים לבדם ונוטלים את חייהם ורכושם של אחרים. איסור אכילתם מורה לנו להתרחק מתכונה זו ולהידמות לעופות הבית שמזונם מן האדמה ומנהגם בנחת ובחן ואין הם אוכלים מן הגזל. אכילת מפריסי הפרסה השסועה היא אות שעלינו לבדוק את פעולותינו ולהבדיל בין פעולה לפעולה כמו גם בינינו לבין הרשעים; והעלאת הגרה היא סמל להיזכרות ולחשבון הנפש המתמיד שעלינו לעשות על דברים שכבר עשינו. העכבר המכרסם כל דבר אסור באכילה כדי ללמדנו להיזהר ולא להזיק לדברים סתם ללא תועלת, וכן הלאה וכן הלאה.
שתי הגירסאות האלה על נסיבות היווצרו של תרגום השבעים שונות מאד זו מזו. הגירסה התלמודית הארץ ישראלית עויינת את התרגום, רואה בו אסון פוטנציאלי, ומגילת תענית אף קבעה לזכרו צום בח' בטבת. ואילו איגרת אריסטיאס, שמקורה יהודי מאלכסנדריה, רואה בו קדושה כתורה עצמה, ומקור גאווה בחכמת היהדות לעיני העמים. מקור ההבדל הזה בוודאי בתנאי החיים השונים, שיצרו השקפה שונה והפוכה לגבי היחס לנכרים ולתרבותם.
אולם דוקא על רקע זה מעניינת נקודת החיבור בין שני הסיפורים: אלה כאלה רואים בחוקי המאכלים האסורים מקור לפער ולאי הבנה בין תרבות ישראל לתרבות העמים, וכל גירסה מיישבת לפי טעמה: יהודי אלכסנדריה הסבירו את האיסורים בשפה פילוסופית, המתיישבת על דעתם ועל השקפתם המוסרית של שכניהם האלכסנדרונים, ואילו הגירסה הירושלמית העדיפה להעלים נתונים ולא להסתבך בהסברתם, מן הסתם מפני החשד שחשדו בגויים.
עד היום הזה מתרוצצות שתי השקפות אלה בינינו, ולעתים אף חודרות אל תוך תחום היהדות פנימה. לעתים יש המשוכנעים שיש למשכן את ערכי היהדות על מזבח הסברתם, כדי ליצור אהדה. ולעומתם יש המשוכנעים שאף מבית יש להסתיר גופי תורה, שמא לא הוכשרו הלבבות להבנתם. ואין אתה יודע איזו השקפה סכנתה מרובה משל חברתה, ואיזו הדרך שיבור לו הדור וחכמיו, ומתי עלינו לנקוט פשוט בדרך האמצע.
