נשא: משפט הסוטה

"כי תישלח אצבע אל אשת איש על אודות גבר אחר, והיא עם גבר אחר במשכב לא נתפסה – למען בעלה בנהר תצלול" (חוקי חמורבי, סעיף 132).

סעיף זה הוא יישום או הרחבה של סעיף דומה, הדן גם הוא בעלילה:

"כי ישים איש עלילות כשפים על רעהו והוכח לא הוכיחו – האיש אשר עלילות הכשפים עליו הושמו אל הנהר ילך ובנהר יצלול (ובהמשך שם מפורט מה דין רכושו אם יטבע ומה דין המאשים אם יינצל)".

וכן של סעיף קודם, מדיני המשפחה:

"כי תיתפס אשת איש במשכב עם גבר אחר – ועקדום והטילום אל המים; אם יחיה בעל האשה את אשתו – והחייה המלך את הגבר השני".

במקרה זה הנאשמים נעקדים, כדי להבטיח את מותם, אולם לבעל יש זכות להחיות את אשתו. כדי למנוע קנוניות, גם הגבר הזר מקבל חנינה.

משפט הסוטה הבבלית הוא אם כך חלק מדיני הבעלות עליה, והנהר הוא השופט, הוא העד והוא התליין, אם צריך; וכאמור, לא רק בפרשה זו הוא משמש כבורר ומעניש.

אבל המקרא מציג את הדברים אחרת. ראשית, פירוט מלא של הנסיבות שהביאו את הבעל להביא את אשתו אל הכוהן. הבעל איננו מחליט לבד, אין לו מעמד לגבי חייה של אשתו, והתורה מדגישה כי מדובר ב"מעל", אותו המונח שבו נקטה כמה פסוקים קודם לכן בעניין המועל בקדשים; כלומר, אין מדובר פה בזכות מזכויותיו של הבעל. שנית, ההאשמה באה מצדו, בעוד שבבבל היא באה מבחוץ, ולמען כבודו עליה לקפוץ אל הנהר, כאות נאמנות; פה הוא עצמו הוא זה שמגלה לכל העולם, בטקס פומבי, עד כמה ביתו רעוע.

גם הטקס עצמו כמובן שונה לחלוטין. אין משליכים לנהר. השלכה לנהר היא מעשה מסוכן, וסיכוי המיתה בו הוא גדול. בימי הבינים נהגו במקומות שונים משפטי שמים מעין אלו; בין השבטים הגרמניים היה נהוג מבחן המים הרותחים, ובו היה על האדם להכניס את ידו לכלי מים רותחים ולהוציא טבעת. מידת הכוויות קבעה את אשמתו וגם את גודל התשלום. גם כאן, המעשה עצמו מסוכן מאד. אבל השקאת האשה במים מעורבים במעט חול אין בה כל סכנה; ואם לא די בכך, באו חז"ל והוסיפו תנאים המבטלים את כוחם הפלאי של המים, דוגמת ניאופו של הבעל עצמו, וכמובן זכותה של האשה לא לשתות, בין אם היא כופרת באשמה ובין אם היא מודה בה.

ברור שהתורה מתכתבת פה עם החוק הבבלי, אבל היא אינה מתכוונת להציג פה טקס משפט שמיים מעין החוק הבבלי או הגרמני. בבבל היה צריך נס כדי שהאשה תינצל; במשכן היה צריך נס כדי שהיא תינזק. אפשרות ההצלה היתה זמינה הרבה יותר מאפשרות הענישה, ומן הסתם די היה בכך לגרום לבעל להרהר שנית בכדאיות העניין. בכלל, נראה כאילו התורה מתכוונת לרמוז פה לבעל, לא למהר אל הכוהן. אולי כדאי קודם לברר ולדבר, אולי הבעיה היא בתקשורת ולא במעשיה של האשה. ומעל לכל, היא אינה חייבת להציל את כבודך, ולא רכושך עומד פה למשפט.

*

מהפכותיה של התורה באו לאט, צעד צעד. חינוכו של האדם יבוא מתוך עולמו, מתוך מושגיו, לא בהפיכתם הפתאומית, אלא בהעלאתם מדרגה אחר מדרגה. שחרורה של האשה מהיותה רכוש, זה צעדו הראשון. יש לכך גם חסרונות: הבעל אינו יכול לחון את אשתו הנואפת, מכיוון שהיא אינה רכושו, וניאוף אינו חטא כלפי הבעל. משפט הסוטה, לעומת זאת, שלעינינו המודרניות והאנינות נראה מזעזע, היה בזמנו ייתרון גדול.

לקראת סוף ימי הבית השני ראו חכמים שהנורמות מתקלקלות. "רבו המנאפים", בלשון המשנה. מושגי הזוגיות התדרדרו, האמון נעלם. כיוון שכך, אמרו חכמים, אין מה לשקם, ואין טעם לטקס הזה. עמדו וביטלו אותו, "ומשרבו המנאפים בטלו המים המאררים". ובכך צעדו חכמים בעקבות המקרא עצמו, ועלו צעד אחד הלאה: עדיין לא שוויון, עדיין חובות האשה מרובות משל הגבר, אבל הוא כבר אינו יכול לגרום לביזויה כרצונו. אם הבעל אינו רואה בנישואיו בית ונאמנות, לא האשה תשלם את המחיר.

אמנם, שחרורה של האשה מאימת המים בא בעקבות דרדור מוסרי, לא בעקבות עליה מוסרית, והרוצה יכול להיתלות בכך. מצד שני, גם אם קשים הדברים להיאמר, רוב התקדמויותיה של האנושות באו בעקבות מכשולים וירידות. מכאן למד החזון איש הלכה:

"נראה דאין דין "מורידין" (כלפי המינים) אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה... אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מדלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפירצה, אלא הוספת הפירצה; שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות, חס ושלום. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון" (חזו"א, יו"ד, הלכות שחיטה, סימן ב).

דבריו מפורשים: נורמות הלכתיות עשויות להשתנות בגלל השתנות הנורמות המוסריות של החברה. חברה שאינה רואה עוד בסנקציה את המוסריות שבה, בטלה הסנקציה.

ואת המשפט הזה יש לכתוב באותיות גדולות, בפתח כל בית דין, בית מדרש ובית הוצאת ספרים: "כל עצמנו לתקן".