ליום העצמאות: על עובדות וסיפורים

עבר

בעת האחרונה ניתן לחזור ולשמוע תביעות המועלות ללמד, או ללמוד, גם את ה"נאכבה", בנוסף ל"נראטיב" הציוני. אודה ולא אבוש, אני מתקשה לא להסכים לתביעה הזו. לדעתי, אכן יש ללמד אירועים נוספים שאירעו במהלך שנות התקומה, שאותם אין ילדי ישראל מכירים. אבל לפני שיקפצו הקופצים על האמירה הזו, יש להבהיר כמה מונחים ומושגים.

עובדות הן עובדות. משהוסכם עליהן, אחרי בירור ועדויות, רק מתחילה העבודה. מהו ההקשר שבתוכו הן מתרחשות? מתי קובעים את נקודת ההתחלה של האירועים, מתי את סופם? מהו גבולם, במרחב ובזמן? מהו הסיפור הגדול שבתוכו קורות העובדות האלה?

כששני עמים ניצים ביניהם, יש והמחלוקת היא על העובדות עצמן: היה או לא היה? אירע או לא אירע? כך הוא הדבר פעמים רבות בויכוחים בין דתיים. אבל דומה שבמקרה שלפנינו לא על העובדות ניטשת המחלוקת, אלא על משמעותן, וזהו ה"נראטיב". "נראטיב", דהיינו סיפור, הוא שזירת עובדות לכלל מהלך רציף בתוך הקשר, כדי לתת להן משמעות. מהם גבולות הזמן של הסיפור הגדול? האם שנות הארבעים בלבד, המלחמה בתש"ח? או אולי מתחילת שנות הציונות? או אולי מימי הביניים, העליות לארץ ישראל? ואולי מן התקופה הרומית-ביזנטית, עם אובדן הרוב היהודי בארץ ישראל? האם הסיפור הזה הוא בן שבעים שנה, או אלף וחמש מאות שנה, ואולי אלפיים וחמש מאות? ובאיזה מרחב מתרחשים האירועים? האם במרחב המצומצם שבין הים לנהר, או גם בארצות אירופה של המלחמה? או אולי מזרחה ומערבה, גם אל יהודי ארצות ערב? ואולי החשוב מכל: מה היו כוונות העושים? האם ניתן, דרך האירועים, לזהות מה חשבו? חלק מאיזה סיפור מסופר פה?

ומנגד, הסיפור הערבי: האם גבולות הזמן שלו הם ימי המרד הערבי של שנות השלושים, או ימי העותמנים? האם הוא סיפורם של ערביי ארץ ישראל – שאז טרם קראו לעצמם "עם פלסטיני" -  או אולי המסגרת היא של מלחמת כל צבאות ערב הממוסדים נגד המדינה היהודית? ומה היו תכניות הלוחמים אם ינצחו? וכן הלאה וכן הלאה.

כך או כך, בימי המלחמה ההיא אכן נעקרו מבתיהם שבארץ ישראל מאות אלפי בני אדם, ולא מרצונם. גם מי שברח מביתו מפחד האויב, ואף אם הפחד הזה היה פחד כוזב, וודאי וודאי אם בני עמו שלו רימו אותו, נעקר מביתו שלא מרצונו, ודינו דין פליט. וחלקם של אלה שלא ברחו אלא גורשו ממש, בידיים, לא קטן היה. וגם אם מהצד השני גורשו מאות אלפי בני אדם כך ממש, אין אסון אחד מכסה את האסון השני. אלה עובדות. המעלים את העובדות האלה, כל סיפור שיספר מסתכן בשקר. ואנחנו הלא לא מתווכחים פה על עובדות, אלא על הקשרן.

השאלה היחידה שיש לשאול, היא האם העובדות האלה משנות את הסיפור, ומעניקות לו משמעות אחרת מבחינה היסטורית או מבחינה מוסרית. האם בעקבות שזירת האירועים האלה לסיפור ולהקשרים שהם ה"נראטיב" שלנו, אנו עושים לו עוול, או מתקנים אותו, או מרחיבים שוב את גבולותיו ומעניקים לו הקשר חדש.

*

עתיד

אי אז, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה, בממלכת ישראל הצפונית של ימי ירבעם השני, עומד הושע וקורא (א ד):

 "כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

"דמי יזרעאל" דמיו של בית אחאב הם. כמאה שנה קודם לכן השמיד יהוא, אבי סבו של ירבעם, את בית אחאב, כנבואתו של אליהו הנביא, תוך שהוא חוזר ומזכיר את הנבואות ההן, וחוזר ומדגיש שהוא מבער הרע מישראל. ומקרא מלא אמר שם בספר מלכים (ב י ל),

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יֵהוּא, יַעַן אֲשֶׁר-הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב,  בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".

הכיצד הפכו דמי בית אחאב מ"הישר בעיני ה'" ל"דמי יזרעאל", שעליהם תחרב ממלכת ישראל?

מסתבר, אומר רש"י, שאפשר לשנות את העבר:

 "דמי יזרעאל – דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל על שעבדו את הבעל; והלכו הוא ובניו אחרי כן ועבדו עבודה זרה, לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי".

האירועים נותרו כשהיו: יהוא השמיד את בית אחאב, ועל פי התיאור המקראי, באכזריות רבה (אמנם כפי המקובל בימים ההם). השאלה איננה מה אירע, השאלה היא באיזה סיפור זה משתלב. בעת ההתרחשות נראה הסיפור ברור: היתה נבואה של אליהו, ויהוא הוציא אותה אל הפועל. אמנם כבר שם חשדנו שההוצאה לפועל היתה מודעת מדי, נלהבת מדי, יצרית מדי, אכזרית מדי. לא היה הכרח להעמיד שתי ערימות של שבעים ראשים על יד שער יזרעאל, או לשחוט ארבעים ושנים איש אל בור בית עקד. אבל בתוך ההקשר ההוא, במסגרת מלחמת החורמה בעבודת הבעל ובשחיתות של בית אחאב, המחיר נראה כדאי, ובית יהוא זוכה לשכרו.

אבל עם חלוף הזמן, ועם התרחבות גבולות הסיפור הלאה, אל העתיד, אל העבודה הזרה המתחדשת, אל ההכרה בכך שבסופו של יום דבר לא השתנה, מתברר למספר הסיפור שלא יראת אלוהים היתה פה, אלא ציניות. לא דרישת דבר הנביא, אלא תאוות שלטון פשוטה. ואז - כך מלמד אותנו רש"י - הופכים, רטרואקטיבית, הדמים של בית אחאב להיות גזר דין המוות של ממלכת יהוא, הופכים להיות "דם נקי". כי זהו הביטוי הנכון: לנוכח רשעת בית יהוא, חוזר אחאב והופך להיות הנקי בסיפור הזה, ושפיכת דמו היא שפיכת דם נקי, והחרב מתהפכת.

משרידי ארמון בית עמרי בשומרון - אולי קברי עמרי ואחאב?

*

הווה

מהסיבה הזו, ומסיבה זו בלבד, ראוי לנו ללמד את אירועי ה"נאכבה". אם השם הערבי איננו מוצא חן בעיניכם, קראו להם בשם אחר. אבל החרב הזו תלויה מעל ראשינו. אם המדינה שנבנתה על חורבות הבתים ההם לא באה לתקן עולם, לא באה להחזיר את העם היהודי למסלול ההיסטוריה ולשליחותו ההיסטורית, לא באה להחזיר את היהדות למקומה כאור לעמים אלא רק להפוך עם אחר לשליט על אותו חבל ארץ דווי, כי אז יתברר למפרע שלא את חזון הנביאים באנו להגשים, אלא את תאוותינו שלנו. ואז יהיה הדם ההוא לדם נקי. ואין הדבר תלוי אלא בנו.