יום רביעי, 11 באפריל 2012

שמיני: כיצד סיכנה הארנבת את עם ישראל


בתוך רשימת בעלי החיים האסורים באכילה בפרשתנו מסתתרת חיה קטנה, שברבים מהבתים משמשת כחית מחמד. למרבה הפליאה, מסתבר שבעבר הרחוק היה קיים חשש שעצם קיומה או הזכרת שמה עלול להביא רעה על עם ישראל. חית מחמד זו היא הארנבת. כך מספרת הגמרא במסכת תענית:

"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת". כאן מפרטת הגמרא רשימת שינויים ששינו מפני קושיות שונות:  "וכתבו לו (בראשית א) אלהים ברא בראשית (בראשית א) אעשה אדם בצלם ובדמות (בראשית ב) ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי (בראשית ה) זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם (בראשית יא)" וכן הלאה, בין שלושה עשר לחמישה עשר שינויים. כמעט כל השינויים נעוצים בבעיות פרשנות, העלולות להביא אדם למחשבה בדבר ריבוי אלוהויות ותפיסות אליליות אחרות, או קושיות מסוג סכום שנות ישיבתם של ישראל במצרים.

אולם שינוי אחד, האחרון, יוצא דופן. חותמת את הרשימה - הארנבת: "וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו (ויקרא יא) "את הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שֵם אשתי בתורה". אכן, שם אמו, או סבתו, של תלמי היה λαγος, שפירושו ארנבת. הארנבת הוצאה אל מחוץ לתרגום, לא בשל בעיות תיאולוגיות או פרשניות, אלא בשל החשש מזעמו של המלך על היהודים.


אגדה זו רואה בעין לא אוהדת את מפעל תרגום התורה ליוונית, ובסיפור זה ממחישה את סכנותיו. גם בידודם של הזקנים מעורר את הרושם שהמלך חשד בזקני היהודים. אולם תרגום השבעים שבידינו היום איננו מכיל את השינויים האלה, ועל נסיבות היווצרו השתמרה גירסה אחרת לחלוטין ואוהדת הרבה יותר בספר בשם "איגרת אריסטיאס", הנחשב לאחד מן הספרים החיצוניים. על פי ספר זה יזם הספרן של המלך תלמי השני פילדלפוס, דמטריוס שמו, את הזמנתם של שבעים ושנים זקנים מירושלים לתרגום התורה. הכוהן הגדול של אותו הזמן, אלעזר, בחר את הזקנים ושיגרם למצרים, שם זכו לכבוד מלכים ממש ולתנאי רווחה מופלאים עד שסיימו את התרגום בעבודה משותפת ונינוחה. התרגום הזה זכה למעמד של קדושה בין יהודי אלכסנדריה, והוא שימש בידם כנוסח התורה אף לקריאת התורה היומיומית, כעדות המשנה.

קודם לשיגור הזקנים מתארת האיגרת את ביקורם של שליחי תלמי בירושלים ובמקדש, תוך תיאור מפורט של העיר והמקדש ועבודתו. כמו כן מתוארת שיחה בין שליחי המלך לכוהן הגדול, ובו הם מבקשים ממנו הסברים על עיקרי דתו. הנושא המרכזי המטריד את השליחים הוא נושא בעלי החיים האסורים במאכל. תשובותיו של הכוהן הגדול שם מאלפות. הוא רואה בכל האיסורים סמלים להתנהגות טובה. למשל, העופות האסורים לפי הסברו כולם עופות דורסים הם, המתגוררים לבדם ונוטלים את חייהם ורכושם של אחרים. איסור אכילתם מורה לנו להתרחק מתכונה זו ולהידמות לעופות הבית שמזונם מן האדמה ומנהגם בנחת ובחן ואין הם אוכלים מן הגזל. אכילת מפריסי הפרסה השסועה היא אות שעלינו לבדוק את פעולותינו ולהבדיל בין פעולה לפעולה כמו גם בינינו לבין הרשעים; והעלאת הגרה היא סמל להיזכרות ולחשבון הנפש המתמיד שעלינו לעשות על דברים שכבר עשינו. העכבר המכרסם כל דבר אסור באכילה כדי ללמדנו להיזהר ולא להזיק לדברים סתם ללא תועלת, וכן הלאה וכן הלאה.

שתי הגירסאות האלה על נסיבות היווצרו של תרגום השבעים שונות מאד זו מזו. הגירסה התלמודית הארץ ישראלית עויינת את התרגום, רואה בו אסון פוטנציאלי, ומגילת תענית אף קבעה לזכרו צום בח' בטבת. ואילו איגרת אריסטיאס, שמקורה יהודי מאלכסנדריה, רואה בו קדושה כתורה עצמה, ומקור גאווה בחכמת היהדות לעיני העמים. מקור ההבדל הזה בוודאי בתנאי החיים השונים, שיצרו השקפה שונה והפוכה לגבי היחס לנכרים ולתרבותם.

אולם דוקא על רקע זה מעניינת נקודת החיבור בין שני הסיפורים: אלה כאלה רואים בחוקי המאכלים האסורים מקור לפער ולאי הבנה בין תרבות ישראל לתרבות העמים, וכל גירסה מיישבת לפי טעמה: יהודי אלכסנדריה הסבירו את האיסורים בשפה פילוסופית, המתיישבת על דעתם ועל השקפתם המוסרית של שכניהם האלכסנדרונים, ואילו הגירסה הירושלמית העדיפה להעלים נתונים ולא להסתבך בהסברתם, מן הסתם מפני החשד שחשדו בגויים.

עד היום הזה מתרוצצות שתי השקפות אלה בינינו, ולעתים אף חודרות אל תוך תחום היהדות פנימה. לעתים יש המשוכנעים שיש למשכן את ערכי היהדות על מזבח הסברתם, כדי ליצור אהדה. ולעומתם יש המשוכנעים שאף מבית יש להסתיר גופי תורה, שמא לא הוכשרו הלבבות להבנתם. ואין אתה יודע איזו השקפה סכנתה מרובה משל חברתה, ואיזו הדרך שיבור לו הדור וחכמיו, ומתי עלינו לנקוט פשוט בדרך האמצע.






9 תגובות:

אי"ש אמר/ה...

חגי, מועדים לשמחה.
ההבדל בין גישת הירושלמי לבבלי היא עקרונית: בעוד שבא"י חששו משכחת העברית וטענו שלא ייתכן להיות יהודי שלם בלי ידיעת העברית הרי האלכסנדרונים חשבו שידיעת התורה אינה מחייבת שליטה בעברית וע"כ קדשו את נוסח השבעים.

חג שמח
אברהם שפיר

חגי משגב אמר/ה...

מועדים לשמחה אברהם
זה נכון אבל לא מספיק. האגדה החז"לית מדברת על חשד, על בידוד, משקפת פחד מהתוצאות, ומתייחסת לתרגום כאל נס של הצלה מידי המלך הרשע, שכאילו בחן את הזקנים נציגי עם ישראל, ואכן לדעת האגדה היה לחשש בסיס. כל זה איננו כלל באיגרת אריסטיאס - שם היהודים שולחים את המשלחת מרצונם, היא זוכה לכבוד מלכים, הם מתרגמים בתנאי לוקסוס ללא כל לחץ, וסיום התרגום הוא חג גדול. זה ההבדל העקרוני - איך אתה מתייחס לגוי. האם הוא תמיד חשוד ורשע, או שיש שם דברים טובים ושיתוף הפעולה עשוי להועיל.

ד"ר אוֹרי אמיתי אמר/ה...

שלום וברכה ומוצאי חג לשׂמחה -

הערה קטנה בעניין הארנבת: Lagos היה שם אביו של תלמי. תמהני מדוע הסבו חז"ל את הארנבת על רעייתו דוקא.

לעניין היחס העוין לתרגום : לא לתרגום בכלל, אלא לתרגום זה דוקא. חז"ל העמידו הרי תרגום יווני משלהם, בזכות עקילס הגר. תרגום השבעים-ושניים השאיר כמה פרצות שהנוצרים שׂמחו לחגוג בהן (מה שכמובן לא ניתן היה לחזות כשנעשׂה התרגום עצמו).

חגי משגב אמר/ה...

אכן, לגבי הארנבת תמיהתך קיימת, וניתן אולי לשער שידעו את שמו של תלמי לגוס, והניחו שמדובר בנקבה, כמנהג העברית. אבל אין לי תשובה.

לעניין התרגום: בודאי ניתן למצוא גישות שונות בעולמם של חז"ל לתרגום זה, וההצהרה של מסכת סופרים בעניין, "שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה", היא אב לכל הגישות השליליות. שם מדובר על כל תרגום שהוא.
לגבי תרגום השבעים עצמו: הבעיה בו איננה היוונית שבה הוא כתוב, ואם קיימת בעיה בגלל פרשנות נוצרית - היא דוקא מתחילה במקורו העברי. כידוע לנו היום, תרגום השבעים שבידינו איננו שינוי או פרשנות בדווקא, אלא במקומות רבים הוא משמר נוסח קדום עברי, מימי בית שני, השונה מנוסח המסורה; ולמרבה ההפתעה, במקומות אחדים דוקא חז"ל הם שהחזיקו בנוסחים אלה. אחד מהם קשור להגדה - נוסח ההגדה המקורי בדברי הבן החכם הוא "מה העדות והחוקים והמשפטים... אשר צווה ה' אותנו", ולא "אתכם", וכך הוא בשבעים, ובכך מתחדד ההבדל בינו לבין הבן הרשע; ויש עוד מקומות. בכלל, נוסח חז"ל ונוסח המסורה אינם זהים במקומות רבים, והדברים ידועים. כך שהתנגדות חז"ל, אם היתה, למה שאנחנו קוראים היום השבעים, היתה למקורו העברי (כאמור, אני לא בטוח כלל שהיתה).

ד"ר אוֹרי אמיתי אמר/ה...

מסכים ומקבל שהפסוקים ה"בעייתיים" קיימים כבר במקור. והרי גם הנצרות נולדה מתוך ציבור שהכיר היטב את המקור המקראי.

באשר להתנגדויות - אם נקבל שעקילס הגר תלמידם של ר' יהושע ור' אליעזר היה, הרי שתרגומו זכה לאישור מסמכות גבוהה שבגבוהות. היכן ההתנגדות כאן?

חגי משגב אמר/ה...

עקילס הוא בן המאה השניה, לכל הדעות, כלומר מדובר בכארבע מאות שנה אחרי תרגום השבעים. בינתים קרו כמה דברים בעולם היהודי, ותרגום השבעים גם הוא כבר היה עובדה מוגמרת. בהחלט ייתכן שעקילס הוא תגובה וניסיון לתקן, וסוף סוף המידע שלנו עליו מאד מאד מקוטע. על הזרמים בעולם היהדות בדיוק ביחס לשאלה זו בסוף המאה השניה כתבתי כבר כאן:

http://misgav.blogspot.com/2012/01/blog-post.html

ד"ר אוֹרי אמיתי אמר/ה...

ובכן, כאן הדיון מסתבך עוד יותר. זמנו של עקילס מוקדם, אם אני מבין נכון, למרד בר-כוכבא. כלומר - גם אותם רבנים שהובילו את הקו הלוחמני סמכו ידיהם על התרגום.
אבל, כפי שציינת, המסורות על עקילס דורשות פרשנות משל עצמן, וקשה להתייחס אליהן כלשונן וכפשוטן.

חגי משגב אמר/ה...

לא חקרתי את נושא עקילס, אבל במבט ראשון יש שתי אפשרויות להעריך את זמנו ומקומו - האחד, לפי המסורות הישירות המדברות על תולדותיו, ואלה כולן עושות אותו לקרוב משפחתו של הדריאנוס. מצד שני, איפה וממתי הוא מצוטט - וזה, כמדומה, לא מתחיל לפני המאה השלישית ואולי יותר מאוחר. בהחלט ייתכן שהמסורות הישירות עושות כמה ערבובים בינו לאונקלוס, והדברים ידועים, אני מניח. גם אם נקבל את מסורות האגדה כפשוטן, עדיין ייתכן שדוקא לקראת המרד ראו חכמים צורך בתרגום יווני אורתודוקסי יותר; מלבד זאת, הזמן שעבר שינה עמדות, וגם הקנאים היו כבר בני התרבות ההלניסטית רומית עד צווארם, ממש כמו החשמונאים עצמם. ומי יודע כיצד משתלב מרד התפוצות בסיפור הזה.

ד"ר אוֹרי אמיתי אמר/ה...

מי יודע איך משתלב מרד התפוצות בזה? לא אני. אבל זו שאלת 64,000 הזוזים.

מה שכן, קבילה עלי המסורת שעקילס היה מקורב לטיטוס (לפי המסורת בבלי) ולא להדריאנוס, וזאת על-פי הזיהוי המוצע של קלונימוס (אבי עקילס) עם קלמנס, קרובו של דומיטיאנוס שהוצא להורג ב-95.