יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

בראשית: מונולוג הנחש

אני הנחש.
אני הכפור. אני הספק. אני המוח הקר. אני המחקר.
אני ההליכה על סף התהום. אני ההצצה, הוורטיגו, פיק הברכים ומשענת הקנה הרצוץ.
אני הקו הישר. להב ההבנה, אור הדעת המסנוור. ועיני כעין הקרח הנורא, על ראש החיים, מלמעלה.  
לא צדק המסַפר: לא את הטוב והרע ידעת אחרי, אלא את הידיעה. ומפני נחבאת, ולא מפניו. כי עמו הסליחה, ועמי הזכרון לעולם.

התוותר עלי?
התוותר על הברק הנוצץ, על ההפתעה?
על הסבך, על החושך, על אבחת החרב המתהפכת וקלישת הנתיב המסתמן?
התוותר על תהומות האימה ועל הלב המזנק משמחה? על ההתרגשות, על הטירוף, על כלות הנשימה?

כי אני הוא הפירוד, ובלעדי אין אחדות;
כי אני ההבדלה, ובלעדי אין דעת;
אני הוא עמקי התהומות, ובלעדי אין מרומי פסגה;
אני השאלה, ואין מענה;
אני הספק – ובלעדי אין אמונה.

6 תגובות:

יוסף פריאל אמר/ה...

שיר נאה

רועי צזנה אמר/ה...

אהבתי מאד את השיר. האם תתיר לי לפרסמו אצלי בבלוג, או להקריאו בהרצאה שאני מעביר (עם ציון שם המחבר, כמובן) ?

חגי משגב אמר/ה...

הרשות נתונה.

חיים לחמיש אמר/ה...

עכשיו ברור למה האישה לא עמדה בפניו...
יפה!

Rotem אמר/ה...

מקסים ומעורר הרבה מחשבה.

אנונימי אמר/ה...

שיר טוב ומעניין.
הנחש - מסתבר שהוא אבי הפילוסופיה.

הגר