כל לימוד פשט, לא מתחיל דוקא בפירוש מילולי או תחביר או אפילו הקשר כללי של משפט. הוא מתחיל קודם כל בקביעת גבולות היחידה שאותה לומדים. הרבה דברים מתבהרים מאליהם כשמתחילים משם.
דוגמא לדבר הוא סיפור קין והבל. רגילים להתמקד בשאלות המפורסמות: מדוע לא שעה ה' אל קין? מה אמר קין להבל אחיו בשדה? וכן הלאה. אבל לפני שמתעכבים על השאלות האלה, הנוגפות את רגלי הקורא את הסיפור כסדרו, יש להגדיר מהו הסיפור שאותו אנו קוראים. וגבולות היחידה הספרותית של סיפור זה הם הפרק השלם כולו, שמתחיל בהולדת קין ונגמר בהולדת שת. הגבולות האלה נקבעים על ידי הלשונות הדומות הפותחות וסוגרות את היחידה. בתוך זה קל להראות מה המוקדים: שלוש פיסקאות הדיבור, שהולכות ומפתחות נושא אחד, הלא הוא האחריות האישית. מי שקורא את היחידה כולה מבחין מיד כי הכתוב ממהר ומדלג על אירועים ומעשים, אבל נעצר ועובר להילוך איטי בדיבורים. במבט כזה מתברר שיש קשר והתפתחות מהתוכחה הראשונה שמוכיח ה' את קין "הלא אם תיטיב שאת", שבה הוא מטיל עליו אחריות למעשיו, לבין התחמקותו של קין "השומר אחי אנוכי", ועד להתרהבותו של למך בחוסר ההתחשבות שלו בעולם ומלואו, "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי".
ואז, רק אחרי שמתברר ההקשר הכולל בתוך היחידה השלמה, אפשר להיפנות לפרטים ולקושיות. ואז מתברר דבר נוסף, וחשוב אף יותר לענייננו: שחסרון המילים שאמר קין, או חסרון הסיבה לדחיית קרבנו, אינם בעיה, אלא חלק מהפתרון. הם הם המדריכים את הקורא לרוץ על פני הפרטים הפחות חשובים עד בואו אל המונולוגים והדיאלוג, שהם הם לב הסיפור. ובמעגל הרחב יותר, כל הפרק הזה צריך לעמוד מול כל הפרק הבא: שושלת קין מול שושלת שת. (ואז גם השמות הדומים, שמהווים בעיה ללומד הפשט, הם חלק מהפתרון - הם אלה האומרים לקורא שיש להעמיד את הפרקים האלה זה ליד זה, ואכמ"ל).
* *
גם פרשת קורח כך היא. ניתן ללמוד אותה מתוכה, ויש בה הרבה לעיין. אבל היא קודם כל חלק ממחזור סיפורים שלם של הנסיונות במדבר. כך אפשר לראות איך מתפוררת לה מסגרת הזמן והמקום של הסיפור ממעשה למעשה, עד שבסיפור קורח איננו יודעים כלל היכן ומתי התרחש; איך מצטמצמת הפיסקה שבה משה מבקש מה' רחמים מסיפור לסיפור, עד שמגיעה כאן לכדי פרשיה קצרצרה של שני פסוקים בלבד; איך מחריפה התגובה ממעשה למעשה, עד שינוי סדרי הטבע בצורה קיצונית (על המבנה המתפורר בסיפורי המקרא – כאן).
וכך אנו באים לנושא און בן פלת. הבעיה הפרשנית בולטת לעין – לאן נעלם און בן פלת, שמוצג בתחילת הסיפור כאחד מראשי המרד? אבל גם כאן, עם הבנת היחידה המלאה, מתברר שהבעיה איננה בעיה, אלא היא חלק אינטגרלי מהצגת הדברים וממטרת הסיפור. מפני שלא רק מסגרת הזמן והמקום מתפרקים מסיפור לסיפור, אלא גם העם עצמו, העומד לעומת הנהגתו. בתחנה הראשונה עמדה האוכלוסיה חסרת הפנים, שהתלוננה בקברות התאוה כאיש אחד; אבל אחריה באה קבוצת המרגלים, ובה כבר ניבעים בקיעים. שם הבקיעים ניבעים רק בחוזרם ממשימת הריגול, בעוד שלדרך כביכול יצאו כולם בלב אחד; ואילו פה מגיע הסדק כבר בתחילת הסיפור. און בן פלת, מראשי המרד, פורש ממנו כבר בתחילתו. ובאמת ככל שמתקדמים מתברר שיש כאן כמה קבוצות שאינן פועלות יחד בכלל. 250 הנשיאים לבדם, דתן ואבירם לבדם. וקורח? מי יודע איפה הוא. מחלוקת תנאים האם היה מן הנשרפים בקטורת, מן הנבלעים באדמה, או בכלל מהמתים במגפה, כי הוא לא היה עם חייליו בשום מקום...
וכך, דרך התפוררות הקבוצות מסיפור לסיפור, התפוררות המסגרת הסיפורית מסיפור לסיפור, מתברר לנו שהסיפור הגדול הוא על התפוררות. התפוררות אמונה שמובילה להתפוררות חברתית.
ועכשיו אפשר ללכת אל הפרטים: בהקשר הכולל, איך להבין את פרישתו של און בן פלת?
בדיוק כך. בעמידתו של האינדיבידואל מול העדר הסוחף, ביכולתו להתנתק מהסיסמאות הנצרחות בגרון ניחר למיקרופונים בהיכל מול קהל רבבות שואג, וללכת לישון. עזבו אותי, אומר און בן פלת. לא את טובתו של הפרט אתם מבקשים. ובצעד סמלי מאין כמוהו מושיבים חז"ל את אשתו פרועת הראש בפתח האוהל: "השקתהו יין ונשתכר, והשכיבתו בתוך הבית, והיא התיישבה על יד הפתח ופרעה את שערה. וכל מי שבא לקרוא לו וראה אשתו, חוזר" (סנהדרין ק"ט).
אשת און, בת בלי שם, מחצינה את האינטימיות בינה לבין בעלה כלפי קהל המורדים המשולהב, ואומרת להם: חברה, שכחתם. We are all individuals .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה