יום ראשון, 27 באוגוסט 2017

על מדע, השכלה, אמונה ותשובה


רגילים לומר היום, שמהפכת ההשכלה ואחריה המהפכות המדעיות מוטטו את האמונה הדתית ויצרו את העולם החילוני של היום. אבל הדברים אינם פשוטים כלל. בקצרה ובקוים כלליים, ככל שהפורמט מאפשר, אני רוצה להרהר ולערער על המוסכמה הזו.
*  *  *
כל רעיון חדש שנולד, כשמכה שורש בלבבות ובראשים, צובר לו אוהדים רבים ומלכד סביבו ציבור. בדרך כלל מתעורר רצון לשמר את הרעיון החדש כדי לשמר גם את כוחו בשינוי המציאות. נוצרות מסגרות, קודים חברתיים, שפה פנימית, וממסד חברתי

בדור הבא הממסד כבר עומד על רגליו שלו. הוא בונה מקדשים לרעיון, מעצב סביבו טקסטים מכוננים וגם טקסים. זה בהחלט מחזק את הרעיון ומגביר את השפעתו, אבל בה בעת מתחיל את תהליך פיחלוצו. ברבות הימים הוא יהפוך לפוחלץ קדוש, ספון בהיכליו, נורא הוד, ושאסור לגעת בו. עיקר האנרגיה תושקע בשימור הממסד, והרבה פחות ברעיון, בפיתוחו, בריענונו. הוא כבר קדוש מדי. רק כשייפרצו חומות הדביר, יוכשרו הלבבות לרעיון חדש.

האם זה אומר שהרעיון ההוא עיכב את הרעיון החדש? ממש לא. מה שעיכב את הופעתו, היו החומות והדת שנבנתה סביב הרעיון הקודם.
אז אכן, עם פריצת חומות החברה הדתית במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, התאפשרה ההשכלה ופריחת המדע; ונפילת החומות האלה בעצמה נתנה את האות לעזיבת המסגרות הדתיות, בדרך הטבע, כי המסגרות האלה באמת כבר לחצו על עורק הצואר.

אמור מעתה: לא המדע וההשכלה קעקעו את רעיון האלוהים וגרמו לחילון. השינויים החברתיים שקעקעו את החברה הדתית, הם שאיפשרו את שני התהליכים האלה, שקרו במקביל. אבל למעשה אין ביניהם תלות ישירה וודאי לא קשר סיבתי. אין שום סיבה ששני הרעיונות כשלעצמם לא יחיו ביחד, אלא שההרגל האנושי והדינמיקה החברתית הם שעשו את הניתוק ואת ההרס.

והאמת היא שלפחות במאות השנים הראשונות שאחרי מהפכת ההשכלה, אכן היה חילון, ואכן היתה פריצה מדעית קדימה, אבל לא על ידי אותם אנשים. פעמים רבות דוקא הפורצים קדימה בחזית המדע היו אנשים דתיים מאד; ומייסדי הפילוסופיה של העת החדשה היו אנשים מאמינים. וכמו שנוהגים שוב ושוב לומר, קורלציה איננה סיבתיות.

(למעשה, כבר היו תקופות של חילון בהיסטוריה האנושית. ימי דעיכתה של רומי הפגאנית לוו בערעור על הדת הישנה, בערעור על דמויותיהם וסיפוריהם של האלים העתיקים, בערעור על מוסריותם, ובשוטטות דעת למזרח ובשורותיו. העידן הניהיליסטי הזה הסתיים, כזכור, בעלייתה של הנצרות. התפקרותה של הכנסיה בתקופת הרנסנס, על אפיפיוריה המושחתים והנאו פגאניות של אמני הרנסנס, הצמיחה אמנים דתיים קנאיים כמיכאלאנג'לו וגם דתיים פחות כלאונרדו; אבל העידן הזה הסתיים בעליית הרפורמציה ובחיפושי דרך דתיים חדשים. ומי יודע אם לעת כזאת הגענו, ואיזו תנועת התחדשות דתית דוקא צופן המחר, לאחר האפיזודה הקצרה הזו של החילוניות (מאתים שנה במונחים היסטוריים זה לא ממש הרבה). )
*  *  *
אחד הדברים שהמהפכה המדעית המודרנית (להבדיל מתחילתה במאה השבע עשרה ועד התשע עשרה) הפכה, הוא לא שיש דרך מוצלחת יותר מאשר האמונה להגיע לאמת, אלא שאין דרך בטוחה להגיע לאמת כלל. כל ידיעותינו אינן אלא יחסיות לנתונים העומדים לרשותנו ברגע נתון, ואינן אלא מסתברות (לא לערבב עם ההסתברות העומדת בבסיס מכניקת הקוונטים, זה משהו אחר לגמרי). למעשה, מקובל לומר בעשרות השנים האחרונות, לא ניתן להוכיח שום תיאוריה כלל. לעולם אינך יודע האם ההסבר שנתת לסדרת תופעות הוא הנכון ומה נעלם מעיניך כרגע; אם הצלחת לנבא דברים באמצעות התיאוריה, הרי שהיא יעילה, אבל אין לכך קשר למושג האמת כשלעצמה. 

למעשה, כך אמר הרמב"ן במאה השלש עשרה, בבואו להשיג על ר' זרחיה הלוי בעל "המאור", בענווה גדולה:
"ואתה המסתכל בספרי, אל תאמר בלבבך כי כל תשובותי על הרב ר' זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות ניצחות ומכריחות אותך להודות בהן... אין הדבר כן. כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב (=לרוב) קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות (מתמטיקה). אבל נשים כל מאודנו בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והגיון הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכולתנו (=המקסימום שנוכל לעשות)". 
הגישה הזו כלפי ההלכה, שאין בה הוכחה מוחלטת, התבררה כגישה היעילה יותר לגבי כל ידע העולם. כלומר, בהפוך על הפוך, אולי לא נגיע לאמת הסופית והמוחלטת, אבל מה שנגיע אליו הוא בדיוק מה שאפשרי ונדרש מאיתנו כאן ועכשיו.

מצד אחד זה מערער מאד את כל מושג האמונה, לא רק באלוהים - שעם זה מתמודדים כך או כך כבר מימי הבינים - אלא במסורת. מצד שני, זה נותן לנו הרבה יותר מעמד בעולם. כובד האחריות על כתפינו הרבה יותר גדול. התברר לנו, עם המהפכה הזו, שאמונה - אם זוכים ומשיגים אותה - פירושה קודם כל אחריות, תפקיד, שליחות. "שמאמין בחי העולמים וזורע".
*  *  *
ומכאן אתה למד, עד כמה צריך להיזהר לא לפחלץ את האמת, לא לקדש את המוסדות החברתיים, ועד כמה חשוב לעסוק ולחזור אל שאלות היסוד, אל ההתגלות, אל האלוהים.

שובו אלי, ואשובה אליכם.


8 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מילות הסיום שלך מבטאות את האבסורד בגישה שלך.
"שובה אלי ואשובה אליכם" כלומר אנחנו צריכים לשוב קודם כל ורק אח"כ אלוהים ישוב אלינו.
אבל אם ,כפי שתארת היטב , האמון במסורת הולך ומתערער לאן נשוב ?
ההגיון אומר שאם ילד איבד את דרכו אביו אינו מחכה שהוא ישוב אליו אלא להפך. האב לוקח אחריות האב לוקח את היזמה .

ואם יש אלוהים אז הוא חייב לקחת את היזמה ולשוב אלינו .
ולכן מילות הסיום שלך צריכות להיות כך:
"אשובה אליכם בני ואז תשובו אלי."



חגי משגב אמר/ה...

אשמח מאד לדעת מי מגיב לי

אנונימי אמר/ה...

זה לא אלוהים שמגיב לך...
וברצינות- תתייחס לדברים כמו שהם ולא למי שאומרם.

חגי משגב אמר/ה...

אלןהים לא חייב כלום. אנחנו חייבים לעצמנו לחזור ולברר את הרעיון שמדריך את חיינו, מהי האמונה עבורנו, למה אנחנו מתחייבים בקבלת התורה, לאן כל זה הולך. אם נשכח את העיקר ןנעסוק רק במסגרות נמצא את עצמנו כל ימינו נלחמים על שאלות של מסגרת ושל איפיונים ומכלים את כל הפוטנציאל האדיר של רעיון האלוהות, שבכוחו לתקן עולם, להבל ולריק ולאל לא יושיע.

אנונימי אמר/ה...

אני התייחסתי לפסקה האחרונה בפוסט שלך."שובו אלי ואשובה אליכם."
פיסקה חזקה ומרגשת מאד כי יש בה אלמנט של שיבה אל אלוהים שהוא מקור הנחמה והתקווה
אבל כאשר נוצר מצב שבו יש פקפוק לגבי עצם המצאות מקור הנחמה הזה ברור שאין לאן לשוב.

ולכן אם אכן אכפת לו מאיתנו ,מתבקש שאותו מקור נחמה ישוב אלינו תחילה אפילו אם הוא לא חייב לנו כלום ,כפי שכתבת.
כמובן שהאל לא חייב לנו כלום. אבל לא הכל מתחיל ונגמר בחובה.

אפי חמיאל אמר/ה...

הצגת בקצרה את הנושא העיקרי של מחקריי והוא היחס למתח שבין ההתגלות והתבונה בעת החדשה, משדל ורשר הירש עד הרב קוק והרב שגר. המתח הזה מזין את כל ההגות היהודית מאז רסג. הניסוח שלך מתקרב לזה של אלו שהחזיקו ומחזיקים בעמדת האמת הכפולה. ראה ספריי הדרך הממוצעת והאמת הכפולה, וספרות נוסף בדרך.

חגי אמר/ה...

תודה על רשומה מעניינת.

ברצוני להתייחס לשתי טענות שהעלית. הראשונה - נחוץ "לפרוץ את החומות" סביב רעיונות ישנים בכדי להתקדם לרעיונות חדשים. כדוגמה הבאת את תהליך העזיבה של המסגרות הדתיות, שהוביל להתחזקות המדע כאלטרנטיבה אליהן. להערכתי, קשה לקבוע סיבה ומסובב בהקשר זה. קשה להחליט מה קדם למה, ובוודאי תמצא דוגמאות לכאן ולכאן. כלומר, אנשים רבים שנחשפו לרעיונות המוקדמים של ההשכלה נסחפו עם הזרם ועזבו את הדת בעצמם. אני מניח שתהליך דומה קורה כיום עם חוזרים בשאלה - היחשפותם לגורמים חוץ-מסגרתיים יכולה להתחיל את השרשרת שבסופה יחזרו לשאלה. ודאי שקיימים גם חוזרים בשאלה שראשית מרדו במסגרת מעצם היותה מסגרת, אבל קשה להעריך מה חלקם היחסי.

הטענה השנייה שאליה אתייחס קשורה לאמירתך (הבוטה מאוד) של"תיאוריה... אין לכך קשר למושג האמת כשלעצמה". אני קורא לאמירה זו בוטה כי לקורא פחות זהיר היא עלולה להישמע ניהיליסטית לחלוטין וחותרת תחת יסודות המדע והידע האנושי. אפתח ואומר שאין תשובה אחת ומוסכמת לשאלה "כיצד מוגדר הידע המדעי?", וזאת כיוון שהתשובה אליה מורכבת ומשתנה בין ענפי המדע השונים.

כשאני טוען שאני יודע שהאבולוציה והברירה הטבעית אחראית למגוון הביולוגי על כדה"א, אני לא מסייג מיד את דברי ואומר "יודע, אבל בכפוף לתצפיות ולהשערותיהם העדכניות של מיטב החוקרים בני זממנו". ישנן תיאוריות מדעיות שהפכו לדבר הכי קרוב לעובדה מדעית שיש לנו, ל"אמת מדעית". הברירה הטבעית היא אחת מהן. היכרות בסיסית עם ההיסטוריה של המדע תלמד אותנו ש(1)התיאוריות המבוססות-מאוד הללו יכולות להשתנות, וש(2)אפשר להגיע רחוק מאוד גם עם "חצאי האמיתות" האלו. לכן, בהכללה גסה, לאף אחד לא אכפת שהמדע לא מכיר באמיתות אבסולוטיות חוצות זמן ומרחב - הגרסה ל"אמת" של המדע היא פשוט טובה מספיק. יתרה מכך - אף אחד לא פגש מעולם "אמת" טובה יותר מזו שיש למדע להציע, לפחות בתחומים שבהם הוא פועל.

לכן, לטעמי, ההצגה שלך של המצב הקיים של "האמת המדעית" הייתה פגומה, והדגישה את הצדדים הרעים בו (כביכול) במקום את הצדדים היפים והנכונים היסטורית. אם הצלחת לקשר זאת להגותו של הרמב"ן - מה טוב לך, אבל באותה נשימה הייתי מסייג ואומר שממסד הדתי בימינו מחזיק בעמדות שונות מאוד מעמדותיו של הרמב"ן בנושאים אלו. אולי כתגובה לרפורמה שציינת בחלק הראשון, אני חושב שהממסד הדתי דווקא כן סבור שהוא מחזיק באמת אבסולוטית - ומכאן נובע הפער העמוק בין דת למדע, או בין החשיבה הדתית לחשיבה המדעית, בימינו.

חגי משגב אמר/ה...

הממסד הדתי הוא אכן הבעיה, לא הפתרון. אני חושב שזה היה ברור מאד מהרשומה