חגם של בני הנביאים

המאפיין העיקרי של ההלכה החרדית הוא "אין בנו כוח". אין בנו כוח לתקן תקנות, אין בנו כוח לגזור גזירות, אין בנו כוח לבטל תקנות וגזירות. אין בנו כוח, לא במובן של תשישות, אלא של התבטלות והכרה בערכנו הנמוך לעומת קודמינו בדורות קודמים. לפיכך אין בנו כוח לתקן ימי הודאה חדשים, אין בנו כוח לתקן ימי זכרון חדשים (באופן קבוע), ואין בנו כוח לבטל מנהגי אבלות שפג תוקפם, ואין בנו כוח לבחון מחדש את המציאות כדי לעדכן נורמות. המאפיין השני של המחשבה החרדית הוא ההלכתיות עצמה. ההלכה, כמערכת משפט, בנויה על טקסטים שיש לפרש ועל תקדימי פסיקה. כשאין טקסטים לפרש וכשאין תקדימי פסיקה – אי אפשר ליצור דבר.

ביסודו של דבר, האמירה המרכזית כאן היא שהתורה – שבכתב, המתפרשת בזו שבעל פה - מדריכה את חיינו, ואין בלעדיה. היא לא רק המסגרת, היא גם המשמעות, היא התוכן והיא הצורה, ומה שאין בה לא יהיה כלל. "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" הפך ממשפט מדרשי למורה דרך, והפך את כיוונו: לא רק שאין דבר במציאות שאיננו רמוז בתורה, אלא שאין דבר במציאות כלל מבלעדי מה שרמוז בתורה.

שני גורמים אלה הם היסודות העיקריים בהתייחסות החרדית לתקומת מדינת ישראל ואף לימים כמו יום השואה: לא רק העיתוי בחודש ניסן, שכביכול איננו מתאים לאבלות, אלא גם לא שום יום אחר (עשרה בטבת לא מצויין במערכת החרדית כיום לזכר השואה). מדינת ישראל, יותר משהיא זוכה להתנגדות, זוכה להתחמקות. החרדי הממוצע ברחוב בדרך כלל חרד לשלום המדינה וחייליה כמו כל תושב אחר (עזבו עכשיו את השירות בצבא, זה מסיפור אחר), ואפשר שגם עמדותיו ימניות מהמרכז, אבל התייחסות דתית, כמשנה סדורה, למדינה ומוסדותיה – מעטים איזכוריה. יש התנגדות למעשים רבים שלה, יש ביקורת רבה, יש סיפורי גדולי הדורות הקודמים ומה הם עשו ביום העצמאות או בקום המדינה. משנה סדורה? במקומות מעטים מאד. ועל כן אין מה לדבר על ייחוד יום להודאה בכלים דתיים מקובלים, כיום העצמאות. תוכלו לשמוע סוגים שונים של ביקורת: למה דוקא יום הכרזת המדינה, והיו חללים רבים, וימי הספירה ועוד ועוד. הצד השווה שבכולם שהם לא מכוונים להצגת אלטרנטיבה, אלא להתחמקות מן הצורך לקבוע יום כלשהו בכלל.

בצד השני של הסקאלה הדתית ניצבו חוגים שביקשו לשוב אל המציאות ואל החיים, להיענות בחיוב לאתגרי העולם והשעה, ולבחון מחדש התייחסויות; אם יש צורך ביצירת מסגרות חיים חדשות, בחשיבה מחדש, ואף בחידושים הלכתיים – לו יהי כן. הסיסמה "אין בנו כוח" משותפת גם לחוגים אלה, אבל הכניעה בפני המציאות החזקה ממנה התקבלה ברצון, וכך גילינו מחדש את הכוח שצריך במקום שצריך.

אבל החשיבה ההלכתית גם היא נשארה דומיננטית. וכל הרואה את מתכונת הלכות יום העצמאות – שהוא עצמו יום מחודש! - שקבעה הרבנות הראשית בזמנו, וכפי שהלכה והתגבשה בציבור, רואה שמדובר במעשה טלאים, שאיננו מעז לחרוג ממה שכבר קיים. פרק תהילים שנאמר מדי שבת קודם מנחה, שורות מתוך "לכה דודי" (גם הוא פיוט לשבת), פיסקה מברכת החודש, הלל – חצי ובלי ברכה (שזו דווקא יצירה הלכתית שבמנהג האשכנזי לפחות אינה קיימת כלל; סביב זה התלקחו עיקר המחלוקות בציבור הדתי-מודרני).

גולת הכותרת של הסדר החדש הזה הוא קריאת פרק מישעיהו י-י"א, "עוד היום בנוב לעמוד", ללא קריאה בתורה לפניו וללא ברכה על קריאת דברי הנביאים; ואף הפרק הזה עצמו לא נבחר במיוחד ליום זה, אלא נלקח ממאגר ההפטרות הקיים, אלא שבמקרה זה מדובר על הפטרה שאיננה זוכה להיקרא בארץ ישראל, הלא היא הפטרת יום טוב אחרון של גלויות של פסח.

*

וכאן יושב שר ההלכה במדורו בשמים ושוחק. מרוב רצון להתרחק מחידוש (אולי כדי להישאר מקובלים גם על האגף החרדי), התקבל והתקבע מאפיין חדש לגמרי לתפילות יום העצמאות. אמנם עד היום מנסים חוגים שונים להכניס קריאה בתורה ליום זה, ודומה שהצלחתם אינה מרובה; אבל הפרק מהנביא מושל ברמה, ומהווה את החידוש המרכזי והייחוד הבולט ביותר של תפילות יום זה. בדרך כלל פרק הנביא נספח לקריאת התורה; כאן הפך הפרק מהנביא לדבר הבולט ביותר, לדבר העיקרי, לדבר החדש.

וכך מבלי משים ומבלי להתכוון לכך, הפך יום העצמאות לחג שבמרכזו דברי הנבואה. אם עד כה התאפיינו כל החגים וכל החיים הדתיים שלנו בתורה ובמצוותיה, במדרשי ההלכה ובפיתוחם, במשא ומתן של חכמים במדרש הכתובים ובמשא ומתן של חכמים במשא ומתן של חכמים במדרש התורה, ודברי הנביאים נותרו בצד הדרך, מוערכים אבל לא מעשיים, מתחום הרעיון ולא מתחום הפרקטיקה, הרי שבאה החששנות ההלכתית, ושלא ברצונה שינתה את המצב מהיסוד.

ומהיום והלאה יעמדו דברי הנביאים ביסוד ההתייחסות למדינה החדשה. המצב שהיה מצבה הטבעי של היהדות בימי קדם שחלפו מכבר מן העולם, המצב שבו נבנתה קומת הנבואה על קומת התורה ואף היתה התופעה הרוחנית הדומיננטית בחיי העם, מבצבץ שנית אל חיינו החדשים. חיי המעשה מודרכים על ידי התורה, שבכתב ושבעל פה, כמו קודם; אבל את ההתייחסות אל החיים, אל ערכיהם ומשמעויותיהם, מספקת הנבואה. המצב הנורמלי בגלות, שבו "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", משתנה. לא רק הלכה יש לו, אלא גם נבואה. וגם אם לא ישירות, המציאות המשתנית לנגד עינינו מכריחה אותנו, שלא בטובתנו, ודרך השמרנות ההלכתית עצמה, לשוב אל הנביאים ולדרוש בדבריהם: מהו "הקץ המגולה"? כיצד להתנהל מול העולם, מול העמים? מהו משטר? כיצד למשול? מהו מוסר מלחמה? לכל אלה אין תשובות בהלכה המוכרת וידועה.

הדרך הזו חדרה אף אל בין המתנגדים לציונות שיצאו מתוך חוגי הדתיות הלאומית. בכמה טורים מעוררי מחלוקת פרס הרב טל את משנתו האנטי ציונית החדשה; והנה זה פלא. למרות היותם של הדברים שזורים ברטוריקה חרדית ידועה ומקובלת, תוך חזרה על עיקרי טענותיהם מתחום חיי הדת וההתנכלות הציונית לצביון היהודי של המדינה, הוא מוצא את עצמו נזקק לקטגוריות שאינן הלכתיות בבואו לקבוע הלכה. קטגוריות השאובות מתחום מדרש האגדה, הבנוי ברובו על דברי נביאים וכתובים, וכמובן רמזים לחשיבה קבלית: מהי מלכות ה' ומהי מלכות אחרת – מונחים שכולם מספרות הנבואה, לא ההלכה ולא התורה שבכתב. האנטי ציונות החדשה, אף היא מהנבואה באה ואליה תשוב.

*

"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר (בניסן) להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש, שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר (במדבר כח) "מועדו" בתמיד; מה "מועדו" האמור בתמיד - דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד, שאין ענוש כרת, דוחה את השבת – פסח, שענוש כרת, אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת (כשחל ערב פסח בשבת), מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי... אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה"... (פסחים ס"ו.).

בדרך כלל חז"ל אינם נוטים ללמוד הלכות מנביאים, ואף יש התבטאויות הרואות איסור בדבר. אולם פה, דוקא הלל, המשתבח בהלכותיו ובמסורותיו ששמע מדורות קודמים, מתברר לו שלעתים אין די במסורות. יש מצבים שאיש לא התנסה בהם במאות השנים האחרונות, ומסורת ההלכה אין בידה להושיע. "הלכה זו שמעתי ושכחתי". ואז, אין ברירה, אלא להיזקק לניצני הנבואה. אמנם אין בינינו נביאים, אבל ישראל לפחות בני נביאים הם, ובוא נראה מה תשרה עליהם הרוח.

*

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה". "פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב, כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו 'שועתם מן העבודה', פירוש, מצער העבודה" (שמות ב כג, ופירוש "אור החיים" שם).

ואם בפורענות כך, בשמחה על אחת כמה וכמה. עם ישראל מבקש להודות, גם אם חלקו (אפילו הגדול, אולי) איננו פונה ישירות אל אלוהיו. מי גדול ויעמוד לפני עם ה' בני נביאים, ויאמר "לא כדין אתם עושים, אין על מה להודות, רחוקה הגאולה, לא בקרוב בנות בתים"? וכי יתחיל להתפלפל איתם, אם זו אתחלתא דגאולה או רק עקבתא דמשיחא, אם זו מלכות ה' או מלכות אחרת?

ועל כן, המתנגד והמתנתק והפורש מכלל ישראל, שרובו העצום, בארץ ומחוצה לה, חוגג עצמאות, בין אם התנגדויותיו מההלכה באות ובין אם מעיטורי מחשבה ודרש שיצר לעצמו, שוכח את העיקר: ישראל נביאים הם. מה שתיקן על עצמו כל העם, באינטואיציה טבעית, כהלל וכהודאה, גם אם לא כולם יודעים למי להודות וגם אם חלקם מודים סתם, דברי נביאים הם.