נשא: קערת השיער

ארבע פרשיות הלכתיות משולבות בתוך ים המספרים שמכיל חלקו הראשון של ספר במדבר. הראשונה, שילוח הטמאים; השניה, דינו של המועל בקודש; השלישית, הסוטה; והרביעית, הנזיר. ניתן לזהות מכנה משותף לכל הפרשיות האלה, והוא שגרם לשילובן בתוך פרשיות אירגון המחנה; והמכנה המשותף הוא הסדר והפרעתו. כל המיפקדים מטרתם היא סדר וחוק, מחנות וצבא; ארבעת הנמנים כאן הם מפירי סדר מסוגים שונים. הטמא מפר שלא באשמתו את הגבול שבין הטהור לשאינו טהור, ועל כן דינו לצאת מן המחנה המאורגן והמסודר אל החוץ הפרוץ. המועל בקודש פורץ אל הקודש פנימה ופוגע בו, במכוון, ועל כן עליו להשלים את החסר ולהוסיף עליו. הסוטה פורצת, או לפחות חשודה, בפריצת גבולות המשפחה. אולי אין הדבר מתאים לטעמנו המוסרי כיום, אבל בעיני בן התקופה המשפחה היא הבסיס לכל בתי האב, השבטים והמחנות; ועל כן תובא אל חצר הקודש, בהליך שאפשר שגם הוא אינו לטעמנו, אל תוך מקדש הסדר והחוק, ושם ייפרע שערה, שם יערבו חול ומים, בטקס שכל מטרתו לזעזע, הן את הסוטה והן את הרואים, לסדוק את הגבולות שהציבו מסביב לעצמם כהגנה מפני האמת והנכון, כדי שיודו בסדר העליון.

לא רק המושגים האלה מעידים על העולם שחוץ לשליטה, אלא גם ניסוח המשפט כולו : "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּה'" – כך פותחת פרשת המועל; "אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" – כך פותחת פרשת הסוטה; ו"אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" היא פתיחת פרשת הנזיר. המעשה שאליו מתייחסים הוא נתון, ואיננו חדש או נובע מעצם קיום המחנה או התורה. המעילה, החטא, הסטיה, כל אלה מושגים שקיימים בכל רחבי העולם העתיק. אין צורך להסביר לאדם מהי סוטה, כשם שאין צורך להסביר מהו איש ומהי אישה ומהם נישואין. המושגים האלה ידועים וברורים. ניסוח החוק המקראי מעיד על כך שאין התורה אלא מתייחסת אל מציאות קיימת וידועה, ואיננה ממציאה אותה, איננה מנסחת קטגוריות. המושגים כבר קיימים. המקרא מדבר על מצבים שבהם עשה אדם משהו, מטעם עצמו ועל פי הדרכים הקיימות בעולם, והחוק המקראי נחלץ לעזרת מחנה הקודש, הבוּעה שבנה עם ישראל מפני אותו עולם, כדי שאותו אורח לא קרוא מן החוץ לא יערער את סדריו.

ובאמת, עצם ניסוחה של פתיחה מעין זו מעידה על קיומו של עולם חוץ, על בעיותיו וסכנותיו, הרובץ כל הזמן לפתח הגן שבנינו לנו, לפתח נוה המדבר שהוא מחנה ישראל. את הגן הקפנו במחנות שמירה, בלב מחנות השמירה שמנו את מחנה המשרתים בקודש, ובלב הגן נטענו את המשכן עצמו, שמור מכל משמר; אבל מחוץ לגדרות המחנה עדיין קיים המדבר, המרחב, הללא-גבול. שם מקומם של "חטאות האדם", והחטא הלא אין הוא אלא החטאה, הליכה מחוץ לתלם, לגבול, לחוק. זה גם מקומה של הסטיה – זו שמחוץ לתלם ולחוק.

*  *  *

אבל הנזיר -  הוא פורץ גבולות מסוג אחר לגמרי. הוא אינו פוגע, הוא אינו שלילי, הוא מוסיף בקודש. לכאורה אין הוא ממין שלושת קודמיו, ואינו ראוי להיכלל איתם באותן פרשיות פריצת גבולות. הנזיר הלא הוא עצמו קודש. ובכל זאת, התורה מונה אותו עם האחרים, ואף פתיחת פרשייתו דומה, כפי שראינו למעלה. גם הוא, איפוא, פריצה מבחוץ פנימה של מושג חיצוני, קיים, מקובל, שסכנה בצידו.

איננו יודעים אילו פנים היו לנדרי הנזירות בעולם העתיק. אף איננו יודעים מה פירושו המקורי של המונח. נראה שהוא קרוי על שם השיער, שהרי כך נאמר בפרשה זו עצמה – "וטמא ראש נזרו", "וגלח את ראש נזרו", "ולקח את שער ראש נזרו". האדם למעשה נודר את שערו; רמזים שונים מן העולם העתיק מצביעים על כך שזו אכן היתה דרך פולחן מקובלת, והיתה לה משמעות בתחומים שונים. אמיתות נבואתו של נביא בעיר מארי שעל הפרת התיכון היתה נבחנת בהליך שאין אנו יודעים עליו הרבה, שכלל חלק משערותיו. קערות להקרבת שיער מוכרות לנו מאסיה הקטנה ומקפריסין. אכן זהו הציווי העיקרי שמצווים בו שני הנזירים המקראיים הידועים לנו – שמשון ושמואל. אם שמשון נצטוותה לא לספר אותו, והכתוב קורא לו במפורש "נזיר אלוהים"; עם גילוחו פוסקת נזירותו. כמוהו שמואל, שאמו מצטווה עליו ציווי זהה. אמנם בנוסח המסורה אין מופיע הביטוי "נזיר", ואולם הן ההלכה החז"לית והן נוסח השבעים רואים בו נזיר לכל דבר.

קערה ממקדש בכיתיון, קפריסין. על הקערה מופיע מספר פעמים "מל שער ז". ככל הנראה, הקערה שימשה להקרבת שיער

ייתכן, אם כן, שהנודר את שערו מנסה להגיע למעלת נבואה, כמקובל בסביבתו. ובאמת, בהמשך סיפור הנדודים, נתפסים נביאים מטעם עצמם כאיום על הממסד. כאלו הם אלדד ומידד, שנפגוש אותם בפרשה הבאה; בעיני יהושע, משרת משה, הנאמן לממסד, מדובר בפשע שעונשו כליאה, אבל הממסד עצמו, כלומר משה, פותח את השער: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים". כידוע, חיפושי הדרך אחר אמצעים לקירבת אלוהים משותפים לכל התרבויות, ובדרך כלל מדובר על מניעת הנאות, התרחקות מאורח חיים רגיל, ובשיטות קיצוניות גם התבודדות חברתית גמורה. ועל כן, כשהתורה מדברת על הנזיר, היא מדברת גם עליו כעל תופעה ידועה ומוכרת שאין צורך להסבירה: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר". נדר הנזיר עצמו אינו זקוק להסבר.

אלא שכאן, שלא כמו בפרשיות פריצת הגבול האחרות, אין המקרא מונע את הנדר ואינו מעניש אותו, אלא מכניס אותו לתלם. נדור, אומרת התורה, הקדש את שער ראשך, זה בסדר. אבל אם אתה עושה כך, דע שזה מחייב אותך לטהרה (שמתבטאת בראש ובראשונה בהתרחקות ממתים) ולפיכחון מלא (שמתבטא בראש ובראשונה בהתרחקות מיין). הקדוש הישראלי איננו המשוגע האקסטטי, הלן בבתי הקברות או מנסה להגיע למצבים תודעתיים חריגים על ידי אמצעים חיצוניים. אין מקום אצלנו לקדושי מדבר, שיכורים ומוזנחים, דבר אלוהים לא עובר דרך הטירוף הקדוש. אין טירוף קדוש. המגבלות המוטלות על הנזיר הן מגבלות, ואינן מכוונות לסיגוף כלל, אלא להיפך, לשמירה על שפיותו.

אחר כך השתנה העולם, וצורת ההתקדשות הזו כבר לא היתה מוכרת. אבל עדיין נשמרה הנטייה בקרב החכמים, לחשוד במתנזרים, המנסים לפרוץ את גבולות הקודש. מחלוקת היא בין החכמים האם הנזיר נקרא קדוש או חוטא, והרואה בו חוטא רואה בהינזרות מן היין סיגוף מיותר; קשה לראות באי שתיית יין סיגוף של ממש, וודאי לא כשזה בא לתקופה מוגבלת וקצרה. ואמנם ייתכן, כאמור, שבמקורה היתה ההינזרות הזו בעלת מגמה הפוכה, ומטרתה למנוע את פריצת המדרגות, אבל החשד הבסיסי כלפי הנזיר תואם את רוח התורה.

*  *  *

פרשת הנזיר, אם כן, פותחת פתח וסוגרת אותו בעת ובעונה אחת. אין אדם שליט ברוח, ואין לכלוא את הרוח האנושית, המבקשת רוחניות. אין לעצור את מי שמבקש לעשות גם מה שלא צווה; הציווי ומילויו אינו יכול להיות חזות הכל. תמיד יהיו אנשים, זרמים, תנועות, שיחפשו את החריגה כלפי מעלה, והבקשה הזו עשויה ללבוש פרצופים שונים – מסתגפים כקדושי ראשית הנצרות ומתהוללים כעובדות דיוניסוס בעולם ההלניסטי, דוחי העולם עד לאדישות כנזירים הודים מול פורצי גבולות מוחלטים כקיצוני השבתאים. ותמיד יחפש הממסד דרכים להשתלט ולביית את סוערי הנפש האלה, לייסד עבורם מסדרים בחסות המורים הרשמיים, לקבוע כללים לסדר היום של החי במדבר, לדרג מדרגות בנזירות ולקבוע בה הירארכיה ובאמצעות כך לנטרל את היסוד החופשי מדי שבה.

לכאורה אין התורה קובעת מסמרות בעניין. לא מצינו בשום מקום בתורה, לא בכתב ולא בעל פה, הנחיות מוסדיות למסדרי נזירים, או סדרי חיים ללהקות בני נביאים. כל עוד אדם עומד בחובותיו, יכול הוא לחפש אפיקי ביטוי לסערות נפשו ככל שתיטה רוחו. אבל דומה שדבר אחד היא מבקשת, בפרשה הקטנה הזו, הסוגרת את פרשיות החריגה של מפקדי המחנות: גם במתיחת הגבולות, גם בהליכה על הסף, גם בחוסר האחריות יש לנהוג אחריות.