יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

ויצא: מספרי הסיפורים

יעקב הוא הדרמטי מבין האבות. יציאתו לאויר העולם במיצג שאינו משאיר מקום לספק: ידו אוחזת בעקב אחיו, לעולם במרדף, לעולם מנסה להשיג משהו אחר. הוא המנסה לשנות את סביבתו כל הזמן ולעצב אותה מחדש. אפילו סבו, הדומיננטי מאד, התאפיין בענייניות של מעשיו, ללא דרמטיזציה, ללא דברים נלווים, ללא ניסיון לשנות מה שאין יכולת או צורך לשנות (כולל עקידת בנו). על אביו אין מה לדבר: הוא עוצב בכל שלבי חייו. אבל יעקב – זה סיפור אחר, במלוא מובן המילה. הוא מספר סיפור בחייו, הוא הסיפור, הוא המספר. וכך הוא מספר לאביו סיפור כדי לקבל את ברכותיו, וכך הוא מעצב את גורלו בבחירת אשתו (ומקבל שתים). לעולם הוא מקדים את חייו שלו עצמו בצעד אחד: הבכורה, הברכות, נשותיו, חזרתו ארצה. משחזר ארצה גילה להוותו שבניו עלו על מורם, ומעתה הם יספרו את סיפורם ואת סיפורו שלו, אבל אפילו אז הוא שולט במהלכים: שולח אותם לרעות, מתדרך אותם כיצד לרדת למצרים (מהלך שהוא עצמו התנגד לו), שולח את יהודה להורות לפניו גושנה (מהלך שלא הוא יזם אותו). לבסוף יאסוף אותם סביב מיטתו ויחלק תפקידים לכל אחד במשחק העתיד להימשך לאחר סיום חייו.
יעקב, בקדחתנות תכנוניו ותכניותיו, נחוש לספר את סיפורו בעצמו, לקבוע את הקשרו מראש, ולא לגלות אותו לאחר מעשה. אין הוא רוצה להיות כאביו, המגלה בעוורונו שמישהו קבע עבורו את ההמשך, ולא כסבו, המגלה באיחור מה משמעות הליכתו "אל הארץ אשר אראך" או אל הר המוריה. הוא יוביל, הוא ינווט.
אפשר לומר, שיעקב הוא האב המודע ביותר למשמעותם ההיסטורית של מעשיו. מכיון שכך, כל צעד בחייו נושא עבורו משמעות סמלית. כל מקום בו יעבור, יהיה מעתה גם פיסקה בסיפורו. כל אתר בו יעצור, יחלוף, יבנה, יישן, יקבל שם (או מדרש שם): בית אל, סוכות ופנואל, אלון בכות ומחנים, המצפה וגלעד, מלבד המזבחות שבנה וגם להם קרא שמות (במידה מסויימת הדבר מזכיר את התחנות בויה דולורוזה – גם כאן נעשה ניסיון להפוך את המקום לסיפור). אבותיו קראו גם הם שמות למזבחות שהקימו ולבארות שחפרו, אבל באלה יש משמעות מובהקת ופרקטית של הודעה לעולם כי הבאר הזו שלהם, נושא שכזכור היה שנוי במחלוקת בינם לבין שכניהם. לפחות במקום אחד הוא משנה את שמו של מקום קיים, ואת זאת הוא עושה פעמים, הלא הוא בית אל; וייתכן שגם סוכות, פנואל ומחנים היו מקומות יישוב או חניה עוד לפניו, וגם הגלעד נקרא כך עוד לפני בואו של יעקב.
השמות שקרא יעקב נחלקים לכמה סוגים. בית אל, פנואל ומחנים קרויות על שם התגלויות שהיו לו, בצאתו מהארץ ובשובו אליה. גלעד והמצפה מנציחות ברית שחתם עם לבן, הקובעת את גבולה של הארץ במקומות אלו עצמם. סוכות ואלון בכות מנציחות את מקום ישיבתו הראשון בארץ ואת הקבר הראשון שכרה כאן.  (וכאיש נשותיו: שמות הבנים מנציחים את אישיותן ותחושותיהן בזמן הלידה. לאה מודה ומקווה: ראה ה' בעניי, בא גד, באשרי. רחל נפתלת ומרירה: נפתולי אלהים, דנני אלוהים, יוסף ה' לי בן אחר. רק הבת, דינה, אינה זוכה להסבר לשמה, ואת שהחסירה התורה ממלאים חז"ל: זו הבת שהיתה אמורה להיות של רחל, ועל כן גם שמה הוא דין ולא הודיה.)
שמות אינם נוטים להשתנות במהירות. על כך יעיד כל חוקר ארץ ישראל, וכמוהו כל מי שניסה לתת שמות חדשים למקומות בעלי שם מושרש – ערבים למקומות בעלי שם עברי, יהודים למקומות בעלי שם ערבי. קריאת השם מחדש היא אמירה פוליטית, היא סיפור סיפורה של הארץ מחדש. וכך כל כובש ומתיישב מספר את סיפורו דרך הגיאוגרפיה של הארץ הזאת, ועל ידי שליטה בעברה מקווה לקבוע את עתידה.
לימים, יבואו חכמי המשנה וידונו בשאלה, כיצד יש לקיים את מצוות התורה היחידה הדורשת לספר סיפור, ואולי אף להמחיז דרמה, הלא היא מצוות הגדת סיפור יציאת מצרים. ותשובתם, כמובן, להתחיל את הסיפור מיעקב: ארמי אובד אבי וירד מצרימה. אבי מספרי הסיפורים בישראל, הוא הסיפור והוא המעשה. יורשיהם, אמוראים יושבי בבל, יבואו אחריהם וישנו: לא כי, יש להתחיל את הסיפור מחוץ לארץ, מאור כשדים ("בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח") או ממצרים ("עבדים היינו"). ואנחנו, צאצאיהם, מספרים את שלושת הסיפורים בליל הסדר, שכולם סיפורינו הם. ההלכה מטילה עלינו לספר סיפור, ובכל שנה לספרו מחדש, "כאילו הוא יצא ממצרים". הסיפור השתנה בינתים, יש צורך לכתוב אותו שוב, אבל תמיד להמשיך ולספר. למצוא הקשרים לחיינו שלנו, לתפור עבור עצמנו את תפקיד חיינו.
וכך הם הדברים מעולם: המספר סיפור, נותן הקשר ומשמעות למאורעותיו. ושאיננו מספר סיפור, מניח לחייו, ולעתים לאחרים, לספר עבורו את סיפורו; הסיפור יסופר בכל מקרה. יש בנו מאלה ויש בנו מאלה, אלא שלעתים קרובות מגלה גם המספר והיוזם, שהוא עצמו לא היה אלא שחקן במשחק תפקידים גדול, דמות בסיפור שסיפר מישהו אחר, מספר גדול יותר. לעתים קרובות מדי מגלים מתקני עולם, שסיפרו לעצמם כיצד העולם מתנהל ומה יש לעשות כדי לקדם אותו לקראת ההמשך כפי שהם רואים אותו, שבמקום לתקן קלקלו, ובמקום לבנות החריבו. ועל חורבות סיפורם יקום מספר חדש, ובפיו סיפור מתאים יותר, ויפה יותר.


תגובה 1:

הדס אמר/ה...

ומה עם יעקב עצמו, שאלהים נותן לו שם? שם מריר, חסר מנוחה, שיכול להיות שלא כל כך מוצא חן בעיניו?
אולי זו באמת הטרגדיה של יעקב - הוא לא מספר את הסיפור שלו, אלא נלחם נגדו. ומכאן נולדת כל הדרמה. והרי ראינו כבר שלמרות כל תכנוניו ותככיו, למרות המודעות ההיסטורית שלו ושל יוסף אחריו, שבטוח כבר שהבין את התכנית הגדולה - שניהם לא הבינו. והסיפור מספר את יעקב בסופו של דבר, על אפו ועל חמתו.