הפרוטוקולים של משפט יוסף

בית הדין לענייני המעמד העליון

מטעם המלך, מלך מצרים העליונה והתחתונה, האל המתגלה, השמש בגבורתה - חיים, שפע, בריאות! - אשר בחסדו צדק מלאה כל הארץ.

תיק מס' 1004.45

ממלכת מצרים נגד יוסף העברי, עבד בבית פוטיפר

תיאור המקרה

ביום חג הנילוס, בשעות לפני הצהרים, נכנס הנאשם לבית אדונו. הבית היה ריק מרוב יושביו, שהלכו לחגיגות על הנילוס. לאחר מספר דקות נראה הנאשם נס מהבית, ללא בגדו העליון.

הבגד נמצא לאחר מכן בחדרה של גברת הבית, אשת פוטיפר הנעלה.

עדי התביעה

אחד העבדים סיפר כי בעת שכל בני הבית הלכו לחגיגות הסתגרה גברת הבית בביתה, בגלל כאב ראש נורא. דקות מספר לאחר מכן ראה העבד את יוסף חוזר אל הבית ונכנס פנימה. העבד ציין כי לא זיהה דבר חשוד בהתנהגותו של יוסף, אולם לשאלותיו החוזרות של אב בית הדין נזכר ואמר שאולי ניכרה בו עצבנות מסויימת. הוא לא ידע למה לייחס עצבנות זו, אולם לא הוציא מכלל אפשרות שיוסף אולי נראה זומם משהו.

גברת הבית הנעלה טענה בפני עבדי הבית, ואחר כך בפני בעלה וחזרה על העדות בפני בית הדין, כי הנאשם נכנס לחדרה והחל לשדל אותה ולהטריד אותה מינית. משלא נעתרה להפצרותיו קרב אליה ואף פשט את חולצתו. למשמע זעקותיה הפך פניו ונס החוצה, ללא בגדו.

הכהן הנעלה פוטיפר סיפר לבית הדין כי בלילה שלאחר חגיגות הנילוס פגשה אותו אשתו, שהיתה נסערת מאד. היא הראתה לו בגד וטענה כי הנאשם בא אליה לצחק בה, ולמשמע צעקותיה נס החוצה ללא בגדו. האדון זיהה את הבגד כבגדו של עבדו יוסף. האדון טען כי הוא זועזע קשות מהתנהגות זו, שכן יוסף היה עד כה עבד נאמן ויעיל מאד. האדון אף ציין כי הוא מתקשה להאמין שאכן עבדו עשה כדבר הנורא הזה, שהוא חטא גם לאלים וגם כלפי אדונו, אולם למראה העדויות לא נותרה לו ברירה והוא מקבל את גירסת אשתו במלואה.

האחראי על משק הבית סיפר כי בשעות אחר הצהרים המאוחרות, כשחזרו בני הבית מהחגיגות, קיבל הוראה לאסוף מיד את כל עבדי המשק בחדרה של הגברת. הדבר עורר התרגשות גדולה בין העבדים. הגברת קיבלה את פני הבאים כשבידה בגד גבר מקומט. היא דיברה בסערת נפש גדולה, נראתה פרועה מעט, וסיפרה את הסיפור שכבר סופר לעיל, על אודות ההטרדה המינית וההצעות המגונות.

לשאלת אב בית הדין הסמיקה הגברת וסירבה לענות, אולם לאחר מכן נתרצתה ואמרה שהנאשם דיבר במפורש על "משכב", ולא היה ספק בדבר כוונותיו הטמאות.

עדי ההגנה

לא נמצאו עדי הגנה. העדות היחידה שהציגה ההגנה היתה גירסת הנאשם.

הנאשם טען כי אכן באותו בוקר חזר הביתה, שכן נזכר כי במסגרת תפקידו כמנהל חשבונות הבית שכח פעולה מסויימת שהיה עליו לעשות. לטענתו הופתע לראות את הגברת בבית, באולם הכניסה, שכן למיטב ידיעתו לא היה אמור איש להיות בבית.

העבד הנקלה טען ברוב חוצפתו כי היתה זו גברת הבית שקרבה אליו וניסתה לפתות אותו, ואף תפסה בבגדו תוך שהיא משדלת אותו למעשה מיני במילים מפורשות, שהנאשם, בצניעות מזוייפת, סירב לחזור עליהן. לטענתו, משסירב, חשש שלא יוכל למשול ביצרו ונס החוצה, כשהוא משאיר את הבגד בידי אדוניתו הנעלה. מאז הסתגר בחדרו, ואף לא שמע את קריאת מנהל משק הבית לעלות לחדרה של הגברת אחר הצהרים.

ההגנה טענה כי יש סתירה בעדויות התביעה. סערת נפשה של האשה שניכרה לדברי עדי התביעה בשעות הערב אינה תואמת, לטענת ההגנה, את האירוע שהתרחש שעות רבות לפני כן. הנאשם אף הזכיר להגנתו את עדות האופי, שהאדון בחסדו הנעלה הזכיר, בדבר היותו אחראי ויעיל. לפיכך, טען, לא יעלה על הדעת שייכנס לחדר משכבה של גבירתו וודאי שלא ינסה לקרב אליה, שכן הדבר יהווה חטא בל יכופר הן כלפי אדונו האהוב והן כלפי האלים.

הכרעת הדין

לפנינו מקרה קלאסי של תלונה על הטרדה מינית, אלא שלא כרגיל, טענת התביעה נתמכת בשלל עדויות, נסיבתיות וישירות, ולעומת זאת, טענת ההגנה מלאה סתירות וחורים, ונראית על פניה כבלתי אמינה בעליל.

העובדות, שאין עליהן חולק, הן כדלהלן: הנאשם שב הביתה זמן קצר לאחר שיצא. הנאשם והגברת אכן דיברו זו עם זה לפני הצהרים, ביחידות, במעמד שהיה, על פי העדויות שאין עליהן חולק, ביזמתו של הנאשם, שכן הגברת לא יכלה לדעת שיוסף ישוב הביתה. בסוף המפגש נס הנאשם החוצה, לשתי הגרסאות, כשבגדו נותר מאחור. לאחר האירועים, שאותם נברר להלן, הסתגר הנאשם בחדרו עד הערב, ואילו הגברת היתה נסערת מאד, והראתה את הבגד לכל מי שרק היה ניתן, כולל בעלה הנעלה ועבדי הבית כולם.

הסתירות שנתגלו בעדויות התביעה אינן מהותיות. סערת נפשה של הקרבן ודאי מובנת אף לאחר שעות רבות. גירסתה היתה עקבית לאורך כל האירועים ולאחריהם. אמנם עדות הצעקה בבוקר לא אוששה כדבעי, אולם לאור העדויות האחרות, אין בכך חשיבות מרובה. ברור שלא הגברת יזמה את המפגש, ואף הנאשם הודה שהיה במצב של ריגוש מיני.

עדויות ההגנה, ליתר דיוק עדות הנאשם, שהיא עדות ההגנה היחידה, מלאה לעומת זאת בסתירות לרוב. לא עלה בידי הנאשם להסביר כראוי את פשר חזרתו הביתה. דוקא טענת היעילות, שנשמעה בעדות האופי של אדונו, עומדת לו לרועץ בסיפור כיסוי זה, שכן אין זה אופייני לנאשם לשכוח פעולות חשבון. נראה שכל בני הבית ידעו כי הגברת נותרה לבדה בבית, כולל הנאשם, ועל כן זו נראית העילה לשובו הביתה.

לא ברור כיצד נוצר המפגש ביניהם. הנאשם טען כי הם נפגשו באולם הכניסה, אולם לפי כל העדויות הגברת חשה בראשה ולא יכלה לצאת את חדרה כלל, לפיכך נראה כי הנאשם אכן פרץ לחדרה ללא רשות, דבר שכמובן מוסיף על החשדות.

טענת הנאשם, כי הגברת ניסתה לפתותו, לבד מעצם החוצפה שבה, מופרכת בעליל. הנאשם עצמו הודה כי חשש שלא יוכל למשול ביצרו, ולפיכך מסתבר הרבה יותר שהוא החל בתהליך.

הריגוש שבו היה נתון מוכח גם מתוך הבגד שהשאיר אחריו, עדות ללהיטותו לבצע את המעשה. מאליו מובן, שאין כל ראיה לכך שהגברת תפסה את בגדו, כפי שטען. עצם מציאת הבגד בידה כמובן שאינו מעיד על דבר.  

טענת הנאשם, כי נאמנותו לאדון, ויותר מכך – לאלים, מונעת ממנו מעשים מעין אלה, אף היא מופרכת. מעדויות שונות, שלא פורטו למעלה, אולם הנאשם עצמו לא התכחש להן, עולה כי הנאשם מאמין באלים אחרים, שאין יודע את זהותם, ואף הוא עצמו לא הצליח להסביר או לצייר את דמותם או לציין חיה מקודשת להם. כל סיפור אודות אליו, הולדתם, משפחתם וקורותיהם אינו ידוע לו, ונראה כי הוא אינו מאמין באמת באל כלשהו. בהזדמנויות אחדות אף נשמע מדבר על כך שהוא מאמין באל אחד בלבד. אמונה זו ודאי שאינה אמונה אלא כפירה עזת מצח, לבד מהיותה שטות מוחלטת הנוגדת כל הגיון. ודאי שלא ברור מהי רמתם המוסרית של אלים מסתוריים אלה, וודאי שאין להסתמך על האמונה בהם כמגן בפני תועבות מסוג זה.

הנאשם הוא כידוע עברי במוצאו, ובני העברים ידועים כשבטים פורעי חוק, שאינם חוששים אף לרצוח את העומד בדרכם. כידוע, רבות מבעיות הבטחון בארץ כנען, וההפרעות לשלטונו של מלכנו – חיים, שפע, בריאות! - נובעות מאותם שבטי עברים נודדים ובוזזים, שאינם יודעים כל חוק מהו. מעדויות שהגיעו לידי בית הדין עולה כי הנאשם עצמו אף התפאר בדבר טבח שערכה משפחתו במשפחה אחרת, שלא ריצתה אותם לגבי תנאי חתונת אחותו.

יש לציין פה כי מוצאו של העבד מפוקפק גם באופן פרטי. בחקירתו הראשונה טען הנאשם כי שם אביו יעקב. מומחי הלשון של בית הדין מצאו כי בשפה שבפי העברים פירוש השם הוא "הרמאי". אולם בחקירתו השניה טען הנאשם כי שם אביו "ישראל", שם יומרני בהרבה. אף בנקודה מהותית זו ניכרת חוסר אמינותו של הנאשם. 

נראה כי במקרה זה, חכמתו הרבה, שעליה מעידים כל באי הבית ובראשם האדון עצמו, נוצלה על ידו לתכנן את מעשהו הנלוז, אלא שעמידתה האיתנה והמוסרית של גברת הבית הפתיעה אותו והוא איבד את עשתונותיו כליל וגרם במו ידיו להרשעתו.

לפיכך אנו קובעים כי הנאשם נמצא אשם בדין, ללא נסיבות מקלות, ודינו הקצוב בחוק הוא סירוס, כריתת האזנים והאף, והגליתו למכרות סיני. עם זאת, ניתנת, על פי החוק, האפשרות לאדון להמיר את עונשו כטוב בעיניו, בהיות העבד רכושו החוקי.