הרהורים על הפוליטיקה של בני חשמונאי

כיבושה של ארץ ישראל בידי אלכסנדר סימל את תום ימי המזרח הקדום, כפי שהכרנו בימי המקרא. מצרים העתיקה, אשור ובבל, ואחריהן פרס, הביאו לעולם את תרבות המזרח עתיקת היומין, שהגיעה לשיאה הפוליטי והמנהלי בימי האימפריה הפרסית. כיבושי אלכסנדר הביאו את הקץ על התרבות הזו, ופתחו אותה לעולם חדש ושונה לחלוטין בתפיסותיו, בסגנונו, באורח חייו. המזרח העתיק החל להתמלא במוסדות ובמבנים שכמותם לא ידע עד כה. גימנסיונים ותיאטרונים, בניה עירונית מואצת, מוסדות שלטון שונים מכל מה שהורגל עד אז, מקדשים בסגנון חדש, אמנות שעין לא ראתה. על הכל עלו הרגלי חשיבה וערכים חדשים. העולם הישן האמין במשמעת, בהכנעה, בהדרת הכבוד, והיו לו מושגים משלו על הגורל ועמידתו של האדם מול אלוהיו. העולם החדש העריץ את האומץ, הגבורה, הנצחון, האסתטיקה.

אנו מכירים היום את התוצר של פגישת עולמות מרתקת זו בשם "הלניזם". העולם ההלניסטי, להבדיל מהעולם ההלני המקורי, הוא עולם של מזרח שמפנים, בדרגה כזו או אחרת, את ההלניות, ו"מתייוון". התהליך לא פסח על איש ולא השאיר מקום שלא עבר שינוי במידה זו או אחרת. ואנשי העולם הישן, שהאמינו שהעבר הוא הקדוש ואין בלתו, לא ידעו את נפשם.

ההלניזם במזרח

רבים מהאלמנטים החדשים התקבלו בשמחה על ידי בני המזרח, ובכללם ישראל. לבד מהשיפור הניכר ברמת החיים, והשילוב בחיי הכפר הגלובאלי ההלניסטי החדש, גם עליית ההשכלה תאמה חלק ממערכת הערכים של בני העם היושב בציון. עולם המחשבה היווני אף הוא תרם הרבה לפריחתה של התורה שבעל פה של ימי הבית השני.

העולם ההלניסטי אימץ מצד אחד את צורת השלטון הכלל ארצית המזרחית, שבמרכזה מלך כל יכול, אבל שמר על מסגרת הפוליס. אזרח הממלכה ההלניסטית החדשה היה מעתה נאמן למלכו, שקבע את מדיניות הערים כמו גם מדיניות הממלכה כולה, ומצד שני הפך לאזרח העולם ההלניסטי בהשכלתו, בתודעתו ובאורח חייו החדש.

העיר היונית – הפוליס – ניכרה בעיקר במוסדותיה. מועצת הזקנים או אסיפת העם, הגרוסיה והסנהדרין, היו קובעי דרכה של העיר, וזו היתה עצמאית בתחומים רבים. כדי שמוסדות אלה יתקיימו, הכרחי היה לקיים מוסדות חינוך, המכשירים את האזרח לתפקידו כחבר אסיפה מחד, וכמגן העיר מאידך. לכן ניכרה העיר היוונית גם במוסדות החינוך שלה: בתי החינוך לנערים צעירים, שלמדו בהם מדעים, מוזיקה (למעשה כל האמנויות), ספרות יון, וכמובן ענפי ספורט שונים, שהיוו חלק מרכזי בתכנית הלימודים. הגימנסיון (שפירושו ביוונית "מקום הפעילות בעירום") היה המשך טבעי של מוסדות אלה, ושם התאמנו הנערים הבוגרים יותר. מערכת החינוך הזו כבר הצמיחה תודעה, ולא רק מסגרת שלטונית.

רשת ערים כאלה – פולייס - נפרסה עתה ברחבי האימפריה, וזו הביאה אתה הטבות ופריבילגיות לחבריה. אף ירושלים הפכה בסופו של דבר לפוליס. צעד זה, משמעויות רבות היו לו. משמעות אחת היתה בתחום הזהות: מעתה תהיה ירושלים פוליס, מוסדותיה יווניים, אזרחיה הלניסטיים. בהכרח ירד המקדש ממעמדו, וחוקי התורה לא יהיו עוד חוקי העיר. משמעות אחרת היתה בתחום הפוליטי: מינוי הכהן הגדול בא מידי המלך הסלווקי, ומעתה היתה לו מעורבות ישירה גם במקדש ובקדשיו, על המשמעויות הכספיות של הדבר. משמעות נוספת היתה בתחום החברתי: מעמד הכהונה ותושבי העיר קיבל חיזוק נוסף, בעוד מעמד רוב העם, שהמשיך להתגורר בפריפריה, ובערי השדה ובכפרים, ולא נטל חלק בהשתנות תודעתית ותרבותית זו, התדרדר.

המשמעויות הדתיות, שהן הזכורות בעיקר מסיפור מרד החשמונאים, משמשות למעשה כביטוי לכל השינויים האלה גם יחד. שחיתות הכהונה הגדולה הלכה בד בבד עם הנהגת צורות פולחן יווניות, ועד לידי הקרבת חזיר הגיעו; משחקי העירום בגימנסיון לא רק היו פסולים מצד עצמם, אלא נערכו בצורה המקובלת במקדשי יוון האליליים; מקומו של המקדש הלך ונשחק, ובמהלך האירועים אף נשדד וחולל. עם התדרדרות היחסים הפנימיים ביהודה הגיע גם תורן של גזירות הדת, וכאן הוגדשה הסאה. כל האלמנטים הדחויים כולם מצאו את ביטויים בדמותה של משפחת החשמונאים, משפחה כהנית מבית יהויריב, פרושית מהפריפריה, שהיתה אמונה על מסורת האבות, וההלניזציה פגעה בכל הקדוש לה.

המרד והתייונותו

מרד החשמונאים היה איפוא דבר חדש לחלוטין. כבר הכרנו מרד בשלטון זר בימי הבית הראשון, אולם המורדים שם היו השליטים המקומיים עצמם. גם מהפכה פנימית דתית כבר היתה, וכך לפחות הציג יהוא את מרידתו נגד בית עמרי, בגיבוי מלא של אלישע הנביא ובשליחותו. במרד ירבעם ופילוג הממלכה אולי אפשר לראות מהפכה חברתית, שכוונה כנגד מדיניות המיסוי הכבד ופערי המעמדות. אבל זו הפעם הראשונה שלמרד נודעות כל המשמעויות האלה גם יחד. בנקודת צומת זו הצטרפו סימני ההיכר הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים, מצאו את ביטויים בסיסמאות דתיות עתיקות, והביאו לידי מרד החשמונאים, שהקים מחדש את הממלכה היהודית בארץ ישראל, לראשונה מזה כארבע מאות שנה, ולאחרונה למשך כאלפיים השנים הבאות (אם לא נביא בחשבון את נשיאותו קצרת הימים של בר כוכבא). האיום החיצוני, שהיה מלווה באיום פנימי, גרם לעם להגדיר מחדש את זהותו, ולקום ולהילחם עליה. לפיכך היה המרד בגדר מלחמת אזרחים ממש כשם שהיה מלחמת שחרור לאומית.

באופן פרדוכסאלי אך אופייני, דוקא אקט ההתנתקות מהממלכה הסלווקית נעשה בדרך מיוונת, ולווה בסממנים הלניסטיים מובהקים. אסיפת עם כונסה כדי לאשר את סמכויותיו של שמעון. שמעון קיבל תארי הגמון, כוהן גדול וסטרטגוס (מצביא); השימוש בארגמן וזהב, ובמיוחד רישום המסמך על לוח מתכת והעמדתו במקדש, הם נהלים הלניסטיים. אף קביעת חג לזכר ניצחון צבאי היא מנהג יווני.

עוד לפני שמעון, נקט יונתן החשמונאי בדרך של השתלבות במרחב ההלניסטי. הוא העדיף לנתב את דרכה של יהודה בתוך בריתות ותככים, כשהוא מנצל את יחסי מדינות האיזור ההלניסטיות לצרכיו. תוך שהוא כורת ומפר בריתות חליפות, הצליח להשיג משליטי הממלכות ההלניסטיות הכרה במעמדו הלאומי והבינלאומי, עד מינויו לתפקיד הבכיר של "רע המלך". יונתן אף הרחיב את תחומי השליטה היהודית על כל רחבי יהודה, כשהוא ממשיך בביעור האלילות מן הארץ; עם זאת, מעמדו הרשמי היה של ואסאל הלניסטי, מעלה מסים לממלכת הסלווקים, כהן גדול מטעם דמטריוס, ונציב מטעם הסלווקים על כל ארץ ישראל. ראשון הכהנים הגדולים מבית חשמונאי קיבל את משרתו, למרבה האירוניה, מידי הסלווקים עצמם.

תפיסת ההנהגה בין בני חשמונאי

דומה שמידת היחס להלניזם לא היתה אחידה בין בני מתתיהו. ככל שהתקדמה המדינה לקראת עצמאותה, היא הלכה והתייוונה בעצמה. הדור השני של החשמונאים כבר נקרא בעצמו בשמות יווניים, מקיים חיל שכירים נכרי, ולבסוף אף נוטל לעצמו כתר מלוכה, כמקובל במלכויות ההלניסטיות הסובבות, ואיננו מסתפק במשרת הכהונה הגדולה. בין האחים החשמונאים, ניתן להבחין בשלוש דרכים או שיטות, מדיניות ואידיאולוגיות:

• יהודה ביסס את מנהיגותו על הלחימה ועל יוקרתו הצבאית. ודאי שראה את עצמו כמנהיג פוליטי מלא, ובזכות זו שלח לרומא וכרת עמה ברית; אבל נאומיו כולם מלאי דבקות מקראית, מדגישים את עניין הייחוד היהודי, ועניין הדת תופס בהם מקום בראש. מטרתם עידוד החיילים והשגת נצחון. בכך ראה את עיקר הענין הלאומי: מעמד של מנצחים כלפי אויביהם. מידת השפעתו על אורח החיים ומסגרתם בארצו היתה מוגבלת.
• יונתן, לעומתו, ראה את דרכו דוקא בהשתלבות במסגרות המדיניות הסובבות. הוא חיפש, איפוא, את שיתוף הפעולה ולא את ההתבדלות; זו לדעתו היתה הדרך הנכונה לקיים את הזהות היהודית ולהבטיח את אורח חייה. יונתן היה אהוד על המוני העם, שקיבלו אותו ככהן גדול מטעם הסלווקים, למרות שדור קודם לכן שימשה סיטואציה כזאת בדיוק כעילה למרד. ולמרות שידע לנהל גם קרבות ולנצח בהם, דומה שלא הכריזמטיות הצבאית עמדה בבסיס מנהיגותו, אלא הצלחותיו הפוליטיות. איננו מוצאים אותו נואם נאומים גדולים ועזי רושם.
• שמעון, לעומת שני אחיו, מתגלה כמנהיג לאומי במלוא מובן המילה, כפי שייעד אותו לכך מתחילה אביו מתתיהו. הוא מכנס אסיפות עם ומקבל את אישורן. הוא קובע את סדרי הממלכה לעתיד לבוא, כשהוא מבטיח לזרעו את ירושת השלטון. הוא עוסק בתיכון ותיקון סדרי מדינה, קביעת מוסדות, נתינת צביון רשמי וממלכתי לפעולותיו; כל אלה דברים שאחיו לפניו לא עסקו בהם כלל. בכל אלה הוא משתמש בכלים שניתנו בידיו מתוך העולם ההלניסטי הסובב. אין עניינו בהעמדת המקוריות והעליונות היהודית, אלא בניהול ענייניה ובביצור מעמדה בכלים הקיימים בידו. אף קברי אחיו עוצבו על ידו בדגם הלניסטי אופייני, ממש כמו כל תהליך עלייתו לשלטון וכינון מוסדות יהודה. הוא עומד גם בקשרי חוץ, נושא ונותן עם שליחי ארצות זרות, ודבריו אליהם מצוטטים עד היום כמופת לעמידה על גאוה לאומית וזכויות היסטוריות:

"לא ארץ נכריה לקחנו, ולא על נכרים השתררנו, אלא על נחלת אבותינו אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העתים בלי צדק; ואנחנו, כאשר היתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו" (חשמונאים א טו 34-33).

ההיסטוריה חוזרת?

שלשת טיפוסי ההנהגה האלה – הצבאי, הדיפלומטי והפוליטי-פנימי – יחזרו על עצמם במהלך ההיסטוריה, ואף בימינו ניתן לזהות אותם בין גישות השלטון המתנצחות בינינו. גישה אחת דוגלת בקוממיות ישראל בדרך צבאית, ואך מעט נותנת את דעתה לשאלת התרבות הרחבה יותר, או אף לשאלת צביונה הממסדי של המדינה. עיקר תפקידו של המנהיג על פי גישה זו הוא בתחום הצבאי. גישה אחרת רואה גם היום את עיקר ייעודו של המנהיג בהתהלכות עם מנהיגי העולם וביצור מעמדה הבינלאומי של ישראל. נושא הזהות היהודית עצמה תופס מקום נמוך מעט יותר בסדר יומם, והם משאירים אותו לעיסוקם של אלה שמעייניהם בכך. ולעומתם יהיו שישקיעו את עיקר מאמציהם ומשאביהם בנושאי עיצוב דמותה הפוליטית והחברתית של המדינה, חקיקת חוקים וקביעת מוסדות. הממלכתיות במוקד מאמציהם, והנושאים החוקתיים תופסים מקום נרחב בסדר היום שלהם.

דומה שמבין הגישות האלה, הגישה הצבאית היא המשתמשת יותר מרעותיה בטרמינולוגיה הדתית, בלהט הלאומי, בנימוקים ההיסטוריים. תחום עיסוק זה מטיבו אידיאולוגי יותר, ובכך הוא גם לא עוסק בנסיונות לפשר בינו לבין המציאות, ועל כן מתאים ביותר להלך נפש מלחמתי, שאיננו מחפש את החיים אלא את הנצחון. אך מעט ייתן המנהיג הצבאי את דעתו לשאלת היום שאחרי, ולכשיעמוד בפניה – לעתים ידבק באידיאולוגיה הבלתי מתפשרת, ולעתים ירכך אותה; אבל אז יספוג גינויים חריפים וכינויי גנאי מצד חבריו לנשק לשעבר.

אפשר שבכך נוכל להסביר את הצמידות שאנו מוצאים, בעיקר בדור האחרון, בין גישות דתיות לבין גישות לוחמניות מעריצות צבא. הלכי הנפש המונחים בבסיסן של דרכי פעולה אלה דומים. חסידי גישה זו נוטים גם לשלול אידיאולוגית כל דרך אחרת, שמכירה בערך הפשרה, כלא דתית מספיק, או לא לאומית מספיק, ומאשימים אותה בחולשת הדעת ובקטנות המחשבה; גישות אלה יובילו, לדעתם, לתבוסה ולאבדן כל הישגי העצמאות הלאומית. כנגדם יראו בעלי מחלוקתם את גישת מתנגדיהם כלאומנית, צרת אופק, ומובילה לדיכוי ואף רצחנות, ובסופו של דבר מביאה אף היא לחורבן כל המפעל.

דילמה זו אינה מיוחדת לעם ישראל. ראינו בדורות האחרונים מלחמת גישות כזו בכמה וכמה מארצות העולם, בין הגישה הלאומית שמקורותיה היסטוריים ואף מיתולוגיים, לבין הגישה הקוסמופוליטית שמונחיה כלכליים, ועוד כהנה וכהנה. ביכולת האיזון בין הגישות ומקומן במהלך חיי עמיהן תלוי שלום העולם עד היום.