סיפורו של יוסף בחצר המלכות המצרית מהווה אבטיפוס לסיפורים רבים שבאו בעקבותיו, של יהודים שעלו לגדולה במדינה נכרית, והיו עקב כך לעזר לאחיהם. כך הוא סיפורו של מרדכי בחצר הפרסית, וגם סיפוריהם של נחמיה ודניאל, בני אותה התקופה; וסיפורים דומים לאלה חוזרים ונשנים גם בדורות מאוחרים יותר.
לעומת זאת, סדר קריאת התורה בשבתות השנה מזמן לנו את פרשיות יוסף תמיד לימי החנוכה. וחג החנוכה לכאורה מציג מודל שונה בתכלית של התמודדות עם איומי התרבות הזרה, בכח הזרוע ובחרב. ואכן כך הם הדברים באשר לקרבות יהודה המכבי, אולם אחיו וממשיכי דרכו של יהודה השתמשו גם בפוליטיקה, ויונתן החשמונאי עצמו, יורשו של יהודה, פילס את דרכו לכהונה הגדולה בירושלים דרך תככי שלטון בסולם השלטון הסלווקי, עד שהפך להיות רע המלך וכהן גדול מטעמו. כך לפחות על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, בעצמו יהודי שניסה להשתלב בחברה הגבוהה הרומית ולהיות בכך לפה לבני עמו, לפי הבנתו.
תולדות עם ישראל כולן הן התרוצצות בין שתי המגמות האלה, וכמוהן תולדות החג הזה עצמו. אמנם חכמי הפרושים שבאותו הדור שבו התרחשו מלחמות החשמונאים לא השאירו אחריהם כתבים, אולם בני דורם האחרים, בני הכתות השונות, דוקא הרבו לכתוב; והמגילות שהתגלו בקומראן פורשות לפנינו תמונה עשירה של קבוצה יהודית שלמה שהיתה לה הלכה אחרת, צדוקית באופיה, שנהגה לכתוב ספרים בסגנון מקראי, בצד ספרי תקנות, תפילות וחזונות ברוח הכת. בחלק מכתבים אלה נושבת רוח מלחמתית מובהקת, והציפיה לאחרית הימים שתבוא במשפט עם כל החוטאים מהווה את ציר החיים שלהם.
כאמור, חכמי הדור הפרושים לא כתבו. היצירה הכתובה היחידה שמשוייכת לחוגי הפרושים מזמן זה כוללת רק רשימת ימים, שבהם אין לספוד ואין להתענות, הלא היא מגילת תענית. המגילה כתובה בארמית, בסגנון קצר ותכליתי, ללא הסברים רבים: תאריך, דינו וכותרת קצרה המרמזת על האירוע, וגם זה לא תמיד. בתלמוד מופיעים קטעי הסבר לאחדים מתאריכי המגילה, ובידינו היום פירוש רצוף לכל המגילה, המכונה "סכוליון"; פירושים אלה נכתבו בדרך כלל עברית, ובהם סיפור מעשה המרחיב את רמזי המגילה. הפירושים מאוחרים לזמן כתיבת המגילה עצמה, שעל פי תכנה לא עבר בהרבה את ימי הבית השני. המפורסם שבפירושים הוא סיפורו של נס החנוכה, המופיע כברייתא תנאית במסכת שבת בפרק שני: סיפור על שמן וטהרה, על נס ושמחה, על אור ועל מקדש, והמלחמה בשוליים.
אולם, כידוע, זהו לא כל הסיפור; עיקר פעלם של החשמונאים היה בתחום הצבאי, ובמגילת תענית עוד כמה וכמה מועדים לזכר שלבים שונים בניצחונותיהם. מסורת חז"ל עצמה שימרה במקומות אחרים זכר לנצחונות אלה, ובימינו אנו עיקר ביטויים בהלכה הוא בנוסח תפילת "על הניסים", שכולה שבח על הנצחון הצבאי ונס פך השמן לא נזכר בה כלל. ובכלל, חלק מימי המועד האחרים שבמגילה נקבעו לזכר נצחונות בעימותים פנים ישראליים, ומכל מקום לאו דוקא נגד היונים, כגון נגד הצדוקים ונגד השומרונים.
והנה לאחרונה התגלתה ופורסמה חלקית כתובת אחרת, מאוחרת למגילת תענית, בעלת אותו האופי – רשימה קצרה ותמציתית של ימי מועד, אלא שהפעם לא לזכר נצחונות אלא לזכר אסונות וטראומות, ועניינה לא בימי חג אלא בימי צום. הכתובת התגלתה בחפירות בית הכנסת העתיק של רחוב, על טיח אחד הקירות. כמו במגילת תענית, גם כאן נוצר מאוחר יותר פירוש מרחיב, המספר מה אירע בכל תאריך, ופירוש זה נודע בשמו "תענית בתרא". גם לפירוש זה גרסאות שונות, חלקן פיוטיות, ואחת מהן זכתה להיקבע בשולחן ערוך אורח חיים סימן תק"פ. בין השאר, מתייחסים מקורות אלה למקצת מהרוגי המלכות, וכן לגזירות אחרות מן התקופה הרומית. שוב התהפך הגלגל, ודוקא הכשלונות שבנסיונות ההתקוממות הפכו למעצבי התודעה הלאומית, ולא הנצחונות שבהם; השלמה תחת ממשלה, קבלת הדין תחת תביעה לדין.
מגילת תענית בטלה עם הדורות. הדרך החשמונאית, המתמרדת ומנצחת, פינתה את מקומה ללוח של ימי זכרון, שבדרכם שלהם, בסופו של דבר, מתמודדים עם אותו האיום. מכל המגילה נשארו לנו היום שני מועדים – מועד הפורים, המייצג כאמור את הדרך המשלימה והמשתלבת, וימי החנוכה, שבהם אנו עומדים עתה, החוזרים ומזכירים את הדרך המרימה ראש, מעיזה, לוחמת ומנצחת. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה