יום ראשון, 11 באוגוסט 2019

איוב: הכל בראש

(מהדברים המותרים ללימוד בתשעה באב)


הכל בראש.

איוב מוצג בפתח הספר כאיש שהכל טוב לו. הכל עשר. בנים בנות – עשר. שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים – יחד עשרת אלפים; חמש מאות בקר וחמש מאות אתונות – אלף; הכל עשר. הכל מצויין, הכל סבבה. ובכל זאת כל ימיו מנקר בו החשש: הכל כל כך טוב, איך זה יתקלקל? הלא ברור שזה יתקלקל!





ויום אחד נערכת ישיבה. אלוהים שמרוצה ממעשה ידיו (איוב), והשטן שמסתובב בלי לומר דבר; אבל אז אלוהים מרים לו להנחתה – "השמת לבך על עבדי איוב"? בלשון הרשתות החברתיות, היינו שמים פה את ההשטאג "#מה". למה להתחיל איתו?

קשה להשתחרר מן הרושם שאין הישיבה הזו למעלה אלא שיקוף של נפשו של איוב, שהכל מסביב טוב, ובכל זאת הוא מחפש בכל פינה את השטן, במבט דואג – נכון שהכל בסדר? נכון שאפילו אתה לא מקלקל?

ובאמת, החיזיון הזה מעלה לנגד עינינו חיזיון דומה, במלכים א כב. אחאב ויהושפט יושבים, וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם, ואז חוזה הנביא מיכיהו בן ימלה חיזיון - רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, ומתוכו ברור שצדקיה בן כנענה עם קרני הברזל הוא הוא רוח השקר. האם אין החיזיון של מיכיהו אלא שיקוף של המראה הגלוי לעין הצופה?

ובכן, השטן יוצא מראשו של איוב והופך לדמות ממשית, המקטרגת ומנסה ומביאה בסופו של דבר לאובדן הכל, בדיוק כפי שחשש איוב. הלא לכן בחר הכתוב לשים בראשו של איוב את החשש המופרך מכל, ברכת אלוהים, דוקא מתוך השפע והטוב וההודיה. ובפעם הבאה כשאנו עוברים שוב למעלה, השטן כבר משתדרג, כפי שהבחין הרמב"ם, ובמקום סתם "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם" כפי שהיה בסצנה השמימית הראשונה, כאן כתוב עליו "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה'", כמו שכתוב על שאר המלאכים. וכדי להשלים את התמונה, מקבלת ברכת אלוהים עצמה גם היא דמות משלה, והאשה מופיעה על הבמה, כשהיא אומרת בצורה מפורשת – נו כבר, בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. היא האשה, הוא השטן, הוא איוב בעצמו, שגם אלוהים שוכן בתוך ראשו ומנסה להגן עליו, אבל כדרכם של פרנואידים ופרפקציוניסטים קנאים – ויבואו מאבחנים ויתנו שם לתופעה – מרוב חשש ואובססיית שמירה על הקיים, הורס הכל.

*  *  *

מה נאבק שם בתוך נפשו של איוב?

לשם כך עלינו לחזור אל הספר, ולזכור שהוא חלק מספרות החכמה המקראית, שהיא עצמה חלק מספרות החכמה העולמית. ספרות החכמה מלאה המנונות לאלוהים, ובהם היא בדרך כלל מתארת עולם ומלואו, שמים וימים וכל אשר בהם, במטרה להאדיר את החכמה המתגלית בקיומו של העולם. הרבה מדברי הרעים לאיוב הם למעשה המנון שבח. וכך אנו מוצאים, לדוגמה גם את בלדד וגם את איוב מתארים את העולם: מרומים, ירח וכוכבים אצל בלדד – 

"הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (פרק כה); 

ואיוב, בלעג מתגרה, מראה כביכול לבלדד שאפילו בזה איננו מקצועי מספיק, ומוסיף ומונה את מה שמתחת למים, ואת העננים ותפקידיהם, והצפון על תהו והארץ על בלימה, ואת חוק המים ותכלית האור ועמודי השמים, מקנח במלחמות הבריאה הקדומות של האל המנצח עם רהב ונחש בריח, ומסיים ב"רעם גבורותיו":

 "עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ הֶן אֵלֶּה קְצוֹת  דְּרָכָיו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם  גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן" (פרק כו).

כמו כאן, גם בכל מחזורי הויכוח, במרכז הדיון עומדת דמותו של האל. בעוד הרעים מציגים את האל כאל החכמה, כפי שמוצג האל הבורא ברוב המיתוסים, מתעקש איוב להציג את האל כאל הכוח. לכן בלדד יבחר את חכמת השמים, ואיוב ילך לכיוון מלחמות הבריאה.

אלא מה, המסורת המקראית הישראלית עמעמה את מסורת מלחמות הבריאה. פרקי בראשית מביאים תמונה הרמונית לגמרי, ועל פיהם הבריאה נעשתה בחכמה, במאמר, ואפילו התנינים הגדולים במאמר נבראו ובמקומם נשארו. אין מלחמה בים, אין נחש גדול ומפלצתי.

אולם ישעיהו ("עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" – פרק נא ובעוד מקומות), וכמה פרקי תהלים, וכמובן גם איוב עצמו, שימרו בדבריהם הדי מסורות אחרות, ובהם פקד האל בחרבו הגדולה והקשה על לויתן נחש בריח, ועצר את הים בגערה ("רוגע הים" – "גוער הים" בסיכול אותיות), והרג את התנין אשר בים, ועוד ישוב יעשה כך בבוא הגאולה. הבריאה היה גם היה בה אלמנט של כוח, גם לפי מסורות שרווחו בישראל; אלא שספרות התורה לא גילתה בזה עניין. התורה מתרכזת בישראל ותולדות בריתו עם האלוהים, ולפיכך בהרמוניה העולמית. אולם כשמדברים על חזונות גאולה, הכרוכה בהכרח בשבירת הרע, דוגמת יציאת מצרים, מדברים על מנוסת הים; וכשמדברים על אחרית הימים, מדברים על הריגת המפלצות.

בעמי הקדם, שבהם אין חזון תיקון עולם ואין קו היסטורי ואין כלל עם בברית עם אל, גם אין תמונת בריאה הרמונית כלל. כל מיתולוגיות הבריאה המוכרות לנו הן סיפורי מאבקים ומלחמות אכזריות בין בעל לים ומות בכנען, בין מרדוך ואאה לבין אפסו ותיאמת בבבל הקדומה, בין אוזיריס לסת במצרים או בין כומרבי לאנו בחת. התמונות האלה מושרשות היטב בתחושותיהם של בני האדם בכל מקום, ואף בימינו אין יצירת אמנות שאין במרכזה עימות אלים בין יסודות.




*  *  *

אמנם הספר הזה, גם אם היתה בו מיתולוגיה של ממש, גוייר כהלכה. אין בו מיתולוגיה. אבל את תחושת הכוח העיוור, שלא לומר האלימות, שבניהול העולם, חש איוב היטב על בשרו, ומדגים אותה בדימויים מיתיים ממבחר ספרות העולם העתיק. והרעים המזועזעים, מהשלב הזה והלאה, אין להם עוד מה לומר. 

אבל הויכוח הזה איננו ויכוח תיאולוגי. הויכוח הזה כולו מתרחש בנפשו של איוב פנימה. איוב הוא אנחנו, הקורא; אנחנו הרוצים כל כך לחיות בהרמוניה, באמונה, עם עצמנו, עם הסביבה, עם המשפחה, עם אלוהים; אנחנו היודעים את כל הנוסחאות הנכונות, לנחם במילים את האחר, לשכנע את עצמנו בכל מה שלימדו אותנו.

אבל אנחנו חיים על סף התהום בנפשנו שלנו, פנימה, בתוכנו חבוי התנין, הרהב הממתין ורובץ לפתח. כל אחד מאיתנו הוא איוב, כל אחד מאיתנו חי על פי הכפירה, על פי התהום, שומע את הרעם העמום, ויודע שמתחת לשפיות המתקתקה והמחוייכת אולי מתחבא לו הטירוף, האימה, מפני מה שאנחנו עצמנו באמת, מפני מה שהעולם והאנושות וגם כל אחד מאיתנו יכול לחולל בהינתן התנאים המתאימים, מפני הר הגעש והאנרגיות העצומות החבויות בנפש האדם.

*  *  *

ובסופו של דבר, אומר אלוהים לאיוב, דיברת אלי נכונה. אכן יש לך כור גרעיני בנשמתך. אבל בשום אופן אל תוותר עליו.



יום ראשון, 17 בפברואר 2019

כי תשא: תיק אהרן סגור




כמה הבדל יש בין משה, שרואה שני אנשים ניצים, ומיד קובע עמדה ומתערב ואומר "לרשע למה תכה רעך", לבין אהרן אחיו, שאינו שופט, אלא "כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו; ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו... (אדר"נ)".

אהרן המכיל, המקבל, הבורח מעימותים, עד כדי כך שגם כשמבקשים שיעשה עגל, עדיין אומר, טוב, קשה להם, בוא נלך איתם בינתיים, בטח בינתיים משה יחזור והכל יסתדר. 

ובסוף לא מסתדר. והחטא הנתפס כחמור ביותר במדבר, חטא העגל - מתרחש. וכשמשה תובע ממנו דין וחשבון, הוא רק מצטדק, "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", היה להם קשה, אתה נעלמת, הם ביקשו, מה יכולתי לעשות, אז זרמתי איתם...

איננו יודעים מה עבר על נפשו של אהרן מכאן והלאה. באיזו חרדה חי מפני שעת החשבון. מבין צאצאיו, היו שהרחיקו אל הקוטב הקיצוני השני. נדב ואביהוא, בניו, מצאו את סופם בעוון יוזמת יתר – אצה להם הדרך, היה להם ברור מה צריך לקרות, ועד אש זרה הגיעו; האם ראה בזה אהרן עונש על חטאו שלו?

איננו יודעים. אבל זוהי הפעם היחידה שבה באים לידי עימות ישיר שני האישים, שתי הגישות. אהרן ננזף על ידי משה, הקוצף על אחיו על שלא אכל את החטאת לאחר מות בניו, וזו אחת הפעמים היחידות שאנו שומעים את קולו של אהרן במקרא – "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'" (ויקרא י' י"ט)? גם אם "משא ומתן של הלכה היה", כפירושו של הרמב"ן שם, אהרן מתבטא בצורה רגשית – אני מסוגל להמשיך כרגיל? רק מפני שכך נכון לעשות?

ומשה שומע, וייטב בעיניו.

ובמפתיע, שופט כל הארץ מכריז שגם אם תיק העגל לא נסגר, תיק אהרן סגור. עוד פעם אחת בלבד ייזכר בפרשה הזו "על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", ותו לא (עד לנאומי הסיכום של משה בספר דברים). הוא יישאר הכהן, ייכנס לפני ולפנים, ויכפר על כל חטאות בני ישראל.

ומכאן למדנו:
א. אם אתה אוהב ומכיל ומקבל ולא שופט, זה לא מבטיח שהכל יסתדר, ממש לא, אבל אתה לא תצא אשם; להיפך, אתה זה שתהיה ממונה על הסליחה.
ב. מנהיג לא יכול להיות מכיל וזורם, הוא צריך לדעת לומר לרשע למה תכה רעך.
ג. אבל כל משה צריך אהרן אחד שיהיה לידו.


אהרן עושה את העגל; מתוך אתר בינ"ה

יום רביעי, 7 בנובמבר 2018

תולדות: הורים וילדים במקרא





בימינו מוטל עיקר נטל החינוך על כתפי מערכת החינוך הממשלתית. אמנם ברור לכל כי החינוך מתחיל בבית, אך בעיני החוק אין זו חובה, ואי אפשר לתבוע דבר מההורים אם לא מילאו את חובתם. ההלכה כמובן רואה את הדברים אחרת, ומטילה על האב את מצוות לימוד התורה לבן, בצד חובת לימוד המקצוע ואף מיומנויות חיים בסיסיות:
    
 אי זו היא מצות האב על הבן: למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה; ויש אומרים אף להשיטו בנהר. ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות (תוספתא מסכת קידושין פרק א הלכה יא)

 העברת התפקיד לידי מוסדות ציבור אירעה בתקופות מאוחרות יותר, בהדרגה, כתוצאה ממשברים חברתיים שוניים:
 
 אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה  מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה,  מאי דרוש?  ולמדתם אותם - ולמדתם אֵתֶם. התקינו שיהו מושיבין מלמדי  תינוקות בירושלים, מאי דרוש?  כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב -  היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד  שבא  יהושע   בן   גמלא  ותיקן,  שיהו   מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל  עיר ועיר,  ומכניסין   אותן כבן שש כבן שבע.   (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א)

אולם למעשה נותרה התפיסה הבסיסית כי החינוך הוא חובת ההורים, ואין מערכת חינוך אלא שליח של הבית.

את התפיסה כי ההורים הם האחראים על חינוך בניהם נוכל לראות, לבד מהפסוק שצוטט לעיל ממס' בבא בתרא "ולמדתם אותם", בכל העולה מההוראות השונות ומהתיאורים בספר משלי. בכל הספר כולו פונה האב אל בנו, מעודדו לבוא ללמוד, ומדבר רבות בשבח הלימוד בכלל. קשה לומר על פי זה האם יש מפה ראיה, כפי שרצו מספר חוקרים לומר, לקיומה של מערכת חינוך של ממש בתקופת המקרא, אולם בודאי שהנטייה קיימת. מהעולם העתיק אנו יודעים שבצד המקדשים התקיימו מוסדות הכשרה למיניהם, שהיו מן הסתם מיועדים לבני המעמדות הגבוהים, שהתכשרו לחיי פקידות וממשל. ספרי חכמה מצריים רבים מעידים על כך ומכוונים לכך. אולם מיוחד הוא ספר משלי, המייעד את חכמתו לא לפקיד ולמושל, אלא לכולם, ועם זאת שואב רבים מביטוייו מעולם הכשרת החניכים המקובל במזרח. 
בספר משלי יש לא רק אמירות על החכמה והלימוד, אלא גם התמודדויות ספציפיות, עם בעיות המעסיקות מחנכי נוער מאז ומעולם: עצלות, חברה רעה, שעמום, הוללות ושכרות בעקבותיה, עסקי נשים, חוצפה וכן הלאה. בכל הנושאים האלה עוסק ספר משלי בהרחבה.

בין הורים לילדיהם: משפחת האבות
מעבר לאמירות המוצהרות, המקרא מלא בסיפורים על ילדים והוריהם, וחלק גדול מהסיפורים מרוכז כמובן בספר בראשית, ספר המשפחה (אחריו הספרים עוברים לדבר על העם).

על יחסי אברהם ובניו איננו שומעים הרבה. אנו יודעים ששרה לא אוהבת את ישמעאל ומגרשת אותו, וביצוע הגירוש מוטל על אברהם, למרות שהדבר רע בעיניו. עד כמה שנראה הדבר מוזר, לא נוצרת כתוצאה מזה איבת עולם. אין אנו מוצאים, לאורך כל המקרא, את בני יצחק ובני ישמעאל רבים ומתעמתים ביניהם. להיפך, דומה כי חכמת בני הקדם, שעיקרם מבני ישמעאל באו, זוכה ליוקרה גדולה בתנ"ך ונכנסת אל תוך ספרי החכמה הגדולים, דרך דברי מלכי משא במשלי, ויוצאי ארצות הקדם באיוב. אפשר שהדבר נובע מכך שמלכתחילה לא היו שני הבנים שווים במעמדם, וסוף סוף ישמעאל גלה יחד עם אמו, ולא גורש לבדו אל העולם. אברהם משכים בבוקר לגירוש ישמעאל כשם שהשכים בבוקר לעקידת יצחק, ושני הדברים כבדים עליו. כל אחד מהבנים היה בתורו תקוותו היחידה של אברהם להמשך, ומשניהם נגזר עליו להפרד. ישמעאל אולי לא חש דחיה מצד הוריו: לא אביו, שנאנס להגלותו, ולא אמו, שגלתה עמו.

לעומת זאת, יחסי יצחק ובניו הם אולי הטעונים ביותר בספר. פה מתגלע הבדל בין שני ההורים, כשכל אחד מעדיף ילד אחר, וההעדפות השונות האלה מובילות לפירוק המשפחה למעשה: הבן הצעיר, הבכור על פי דין, נוטש את הבית לשנים רבות, מנוכר לאביו שלא הכיר בערכו, ומרוחק מאמו שנותרה מאחור. ואחיו, הבכור המודח, שאמו מעדיפה את אחיו הרמאי ואביו איכזב אותו בחולשתו, מתנחם להורגו. מעשה המרמה, כפי שמגדיר אותו יצחק עצמו, ירבוץ כענן על מצפונו של יעקב, ויהיה הדבר העיקרי שממנו יחשוש בשובו לארץ, וגם על עשיו יכביד המעשה, ועד לרגע המפגש לא נדע אנחנו, וגם לא הוא, כיצד יגיב.
מה קרה בין יצחק לרבקה, מה גרם להם לראות את משפחתם שלהם בעין כה שונה? הרש"ר הירש הציע כאן ראיה חינוכית מקורית, שתלמד לקח לדורות של הורים  (פסוקים כ"ז-כ"ז):
  

בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על ידי כך הגדילו תורה והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי (ב"ר סג יד).
...חנוך לנער על פי דרכו – חנכהו למטרה הגדולה האחת, אבל על פי דרכו המיוחדת לו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ לב גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחוריו את הספרים הישנים, ויחד איתם גם תעודת חיים גדולה שהכיר אותה רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.


הרב הירש רואה בחינוך יעקב ועשו שתי בעיות מרכזיות: האחת, שצוטטה כאן, האחידות (הפירוש לפס' כ"ז). אין ספק כי לא לכולם מתאים אותו החינוך, וכפיית דרך אחת על שני אנשים שונים תביא לתוצאות הפוכות מהמקוות. ברור למדי שהרב הירש דיבר פה גם אל אנשי מקומו ותקופתו, ותביעתו החינוכית היא מהם, בראש ובראשונה.

הבעיה השניה, היא גישתם של ההורים אל בניהם (הפירוש לפס' כ"ח). שתי טעויות, לדעתו של הרב הירש, עשו יצחק ורבקה: האחת, עצם מחלוקתם. נראה שהבעיה איננה כל כך בעצם הראיה השונה, אלא בכך שכל אחד פעל בדרכו שלו, ללא עדכון וללא שיתוף האחר, כלומר הבעייה היתה בתקשורת ביניהם. אפשר שפער המוצא וכן פער הגילים היו בגורמי המצב הזה, ומכל מקום זהו מצב לא בריא. הטעות השניה היתה הפעולה החינוכית על סמך תחושה הורית שטחית, הנובעת מהבדלי אישיות, ללא השקעה של מחשבה וללא ניתוח המצב. בעיית הדורות שבין עשו ליעקב נבעה, לדעתו של הרב הירש, מכֶּשֶל חינוכי של יצחק ורבקה!

פלינק, ברכת יצחק, הולנד, המאה ה17

שנים אחר כך יחזור יעקב על טעות דומה, יעדיף בן אחד בגלוי, ויגרום להרס המשפחה. יש לו צידוק: הבן הזה הוא יתום, ובאין אם על אביו לתפקד גם כאם אוהבת. אבל לאחר מכירת יוסף מתפרקת המסגרת, יוסף איננו, יהודה נפרד מאחיו (אם כי שומר על קשר), יעקב שוקע באבלו, ודומה שהבית מפסיק לתפקד. ויכוח ראובן ואחיו במצרים מביע היטב את הדבר:

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.  אִם-כֵּנִים אַתֶּם - אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.  וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.  וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ ... 

 למרות השנים הרבות שחלפו מאז, המשפחה עודנה תקועה בטראומה ההיא, שלכאורה אין איש מהם מעלה על דעתו את קשרה הישיר לאירועים שבפניהם הם ניצבים עכשיו. ראובן לא ראה במכירת יוסף סיבה של ממש, אולם הדבר מנקר בו, ואירוע עכשווי מצית בו מחדש את העלבון ההוא, שבו לא שמעו בקולו ורימו אותו, שבו למעשה ניטלה ממנו השליטה, המקום שבו התפרקה למעשה המשפחה. במצרים שוב מנסה המשפחה לפעול כגוף אחד, אולי בפעם הראשונה מאז אותו אסון, והדבר אינו עולה בידם, אלא להיפך - מוביל לפירוק נוסף, בלקיחת שמעון ובנימין. לכן הזכרונות הרלוונטיים הם עדיין אותו אירוע ישן, שרובץ כצל לא פתור בין האחים, עשרים שנה מאוחר יותר. דומה ששום דבר לא התקדם ביניהם כל הזמן הזה. כשמנסים האחים לפייס את יוסף, ולעורר את רחמיו על אביהם הזקן, ובעצם עליהם, אין להם סיפור אחר לספר, אלא אותו המעשה הישן מלפני דור, כאילו לא קרה אחריו דבר בעולמם.

בנים שהכזיבו רבים הם במקרא. נוכל ללכת ולמנות כרוכלים: אבימלך בן גדעון; בני עלי; בני שמואל; בני דוד – אמנון, אבשלום, אדוניה; רבים מבני המלכים הצדיקים רשעים היו – בני חזקיהו, בני יאשיהו ועוד אחרים; ואף מבני המייסדים, משה ואהרן, טעם של החמצה עולה מהם. נדב ואביהוא מתים בהקריבם אש זרה, ונכדו של משה עומד ועובד לפסל מיכה.
התופעה מוכרת וידועה לאורך הדורות, ולעתים אף המקרא עצמו מסביר מה אירע. אצל עלי כותב המקרא במפורש (שמואל א ג י"ג) "אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כיהה בם". למרות שבפרק שלפני כן מסופר על תוכחתו לבניו, אין הנבואה מקבלת את הדבר, שהוא מעט מדי ומאוחר מדי. על דוד אין אמירה שיפוטית מסוג זה, אולם כל התנהלותו של מרד אבשלום מעידה על כך שדוד לא ידע להציב גבולות לבנו הסורר. דומה שכל התקשורת בין דוד לבניו היתה לקויה, ומה שנדמה לו כאהבה לבניו לא היתה אלא קלקול ונזק לטווח ארוך. שלשה מהם גדלו פרא, עושים ככל העולה על רוחם, ועד אונס אחות ורצח אח הגיעו.
לעומתו, שאול ובניו הם מודל הפוך. שאול יודע היטב לכעוס על בניו ואף להטיל חנית בחמתו, לשחק בגורל בנותיו ולהעבירן מבעל לבעל; אבל עם כל אלה, התקשורת ביניהם גלויה. מיכל בסוף ימיה תחזור ותזכיר ואולי אף תינחם על שנטשה את בית האב השמרן לטובת הצעיר הכריזמטי הכוכב העולה. ואת חייו יסיים שאול, על חרבו, כששלושת בניו לצידו, נופלים עימו.

*  *
נושא החינוך הוא מהנושאים המרכזיים במקרא, ומערכות יחסים שבין ילדים והוריהם עומדות במרכזם של סיפורים רבים. הדימוי של אב ובנים שב ועולה בנבואות רבות, כמשל ליחסי ה' ועמו, על תהפוכותיהם, מעלותיהם ומורדותיהם. מכיון שזו החוויה הבסיסית של כל אדם, שממנה הוא בא ואליה הוא הולך כל ימיו, אנו שבים ועוסקים במערכת הזו בהתהוותה, במקומה היסטורי בתולדות העם והעולם, בלקחים שנלמד ממנה הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי, וביישומה בחיי היום יום שלנו כהורים. למעשה, חמישית משבתות השנה מחייבת אותנו המסורת היהודית, דרך קריאת ספר בראשית בשבתות,  לחזור ולעסוק בסיפורי משפחות, בני זוג, הורים וילדים, אחים וסכסוכים, כדי שנלמד ונבין כיצד בנויים, וכיצד צריכים להיות בנויים חיינו, הפרטיים והלאומיים גם יחד.



יום חמישי, 21 ביוני 2018

חוקת: סיפורים, תבניות וחיים




סיפור אחד אפשר לספר בכמה דרכים. אנחנו מבינים את זה כשמדובר על בחירת מילים ועיצוב אסוציאציות; או קביעת קצב הסיפור בכל מיני אמצעים; או על ידי הבלטה וטשטוש של אלמנטים, לפי החשיבות שמייחסים להם בהתפתחות המעשה. בימי המקרא ואף אחריו הקונספט הספרותי היה שאפשר גם לשנות את סדר האירועים בתוך הסיפור, ועדיין זה יהיה אותו הסיפור. "אין מוקדם ומאוחר" לא רק בתורה, אלא בסיפורי דברים.

הנה למשל חטא העגל. משה מספר את הדברים, בדברים ט, בסדר הגיוני:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם ...  וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ.
הסדר ברור: תחילה החטא, אחר כך התגובה כשמשה רואה את החטא בעיניו (שבירת הלוחות), ורק אחריה התפילה. אבל בסיפור הידוע בספר שמות, הסדר אחר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ...
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.
הסדר אחר: תחילה החטא, אחריו תפילה, ואחריה שבירת הלוחות; והאמת חייבת להיאמר, זה הרבה פחות הגיוני. הלא משה כבר התפלל, ומה הטעם לכעס? ובאמת, הקושי בסדר הדברים הביא את המדרש להסיק שמשה עלה למעלה שלש פעמים של ארבעים ארבעים יום, והדברים ידועים.

אולם מי שממשיך לקרוא את סיפורי חטאי דור המדבר בספר במדבר, מבחין שהתבנית הזו – של ספר שמות דוקא – היא תבנית קבועה: חטא, דו-שיח בין משה לה' שכולל בקשת מחילה, ואחר כך העונש והתגובה. התבנית הזו חוזרת על עצמה בסיפור קברות התאווה ובסיפור המרגלים ובסיפור קורח (ובאמת רק בספר דברים אנו מתוודעים לאלמנטים חדשים בסיפור המרגלים – לחלקו של משה במעשה, להעדרה של התפילה על העם, ולעומת זאת נאום שמשה נושא באזני העם בניסיון לשכנע אותם –איננו בפרשת בשלח).

אפשר לומר שסיפורי החטאים  במדבר בנויים כולם בתבנית קבועה, שסדר האיברים בה מקביל, גם אם לצורך זה מוקרבים פרטים שאירעו בפועל, מפני שמטרת הסיפור היא להראות דינמיקה של חטא ועונש, דינמיקה של עם במדבר במשבר זהות ואמונה. כשהצורך הוא אחר, דרך הסיפור תשתנה.

*  *  *

עם התובנה הזו ניגש הקורא לסיפור מי מריבה.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁםב וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.
לנוחות המעיין צבעתי את חלקי הסיפור בצבעים: בכחול – החטא; בצהוב – תגובת משה ואהרון מול ה' (כבר היו תגובות כאלה, של נפילה על פניהם, גם בחטא המרגלים, באותו החלק המייצג את המו"מ בין ה' למשה); ובירוק – תגובת ה'. התמונה, איפוא, ברורה: העם שוב חוזר על חטאיו הישנים (וכבר היה חטא כזה בדיוק בספר שמות שהסתיים בדרך דומה של מים מן הסלע), משה ואהרון פונים אל ה', והקב"ה מגיב.

אבל אז, בהפתעה, נוסף לסיפור חלק נוסף, שלא אמור להופיע כאן, ואין לו כל מקבילה מבנית בסיפורים המקבילים הקודמים: דיבור נוסף של ה' , הפעם אל משה (שלא סומן בצבע), ובו מופיע עונש של ממש.
ואנחנו, המחפשים את התבנית, מתבלבלים. אז איפה היה אם כך חלק החטא?

ורק אז אנו שמים לב שאין שום ביטוי של חרון אף ה', שבאמת לא מתפתח שום מו"מ בין משה לה', ושבאמת אין תבנית. לא היתה תבנית אלא בדמיוננו, שהתרגל למצוא אותה בסיפורים הקודמים.

והאמת היא שהבלבול הזה לא בא אלא לשקף את המבוכה שאוחזת במשה עצמו. הרגל הקריאה בתבנית משקף את הרגל המחשבה של משה, שרואה גם כאן עוד סיפור של חטא; ועל כן רואה בתגובתו שלו תגובה רגילה, ובציווי ה' סוף פסוק וביטוי לכעסו. לכן הוא אומר "שמעו נא המורים" – לא את כעסו שלו הוא מבטא, אלא את כעס ה' שאותו דימה לקרוא באירועים, שאותו אנו מדמים לקרוא בתבנית הסיפור. רק כשאנו מגיעים לסוף הפרשיה, אני מבינים שעלינו לשוב לתחילתה כדי לראות שטעינו, שהתבנית שיטתה בנו, ושזה בדיוק מה שקרה גם למשה ולאהרן, שלא זיהו את התחלפות הדורות.

וכך, מבנה הסיפור, בתוך הקשר שאר סיפורי הספר, משקף את הלך הנפש של משתתפיו המרכזיים, וגם את הלך הנפש שלנו, הקוראים, שעד היום עומדים נבוכים ומנסים להבין מה לא היה בסדר, איפה טעינו בהבנת העסק, למה העונש הזה פתאום. (דוגמה כזו, של סטיה ממבנה הסיפור שמרמזת על אירוע אחר ועל תקלה גדולה, כאן). רק שם אנו מבינים שבאמת בכל זאת התבנית נשמרה, אבל לא כמו שחשבנו; שהחלק הצהוב איננו אלא חלק מההקדמה; ושהחטא בעצם נמצא בחלק הירוק, והתגובה האמיתית באה רק אחר כך. ואז גם מתברר לנו, שמה שאמר ה' "יען לא האמנתם בי" – לא ידעתם לקרוא נכון את הסיפור. ולכן לא תמשיכו לספר אותו הלאה.

*  *  *

אפשר לספר סיפור בכמה צורות. אפשר להבין את חיינו בכמה דרכים. אפשר לספר את סיפורינו שלנו בכמה תבניות. ובכל פעם עלינו לבחור את התבנית המתאימה, לזכור לא להיות שבוי בתבנית הישנה, ולזכור שבסופו של דבר מה שיישאר מאיתנו הוא סיפור, ועלינו לדאוג שיהיה זה סיפור שראוי שיסופר.


(משה מכה בסלע. ציור מבית הכנסת העתיק בדורא אירופוס)

יום חמישי, 14 ביוני 2018

קורח: לאן נעלם און בן פלת?





כל לימוד פשט, לא מתחיל דוקא בפירוש מילולי או תחביר או אפילו הקשר כללי של משפט. הוא מתחיל קודם כל בקביעת גבולות היחידה שאותה לומדים. הרבה דברים מתבהרים מאליהם כשמתחילים משם.

דוגמא לדבר הוא סיפור קין והבל. רגילים להתמקד בשאלות המפורסמות: מדוע לא שעה ה' אל קין? מה אמר קין להבל אחיו בשדה? וכן הלאה. אבל לפני שמתעכבים על השאלות האלה, הנוגפות את רגלי הקורא את הסיפור כסדרו, יש להגדיר מהו הסיפור שאותו אנו קוראים. וגבולות היחידה הספרותית של סיפור זה הם הפרק השלם כולו, שמתחיל בהולדת קין ונגמר בהולדת שת. הגבולות האלה נקבעים על ידי הלשונות הדומות הפותחות וסוגרות את היחידה. בתוך זה קל להראות מה המוקדים: שלוש פיסקאות הדיבור, שהולכות ומפתחות נושא אחד, הלא הוא האחריות האישית. מי שקורא את היחידה כולה מבחין מיד כי הכתוב ממהר ומדלג על אירועים ומעשים, אבל נעצר ועובר להילוך איטי בדיבורים. במבט כזה מתברר שיש קשר והתפתחות מהתוכחה הראשונה שמוכיח ה' את קין "הלא אם תיטיב שאת", שבה הוא מטיל עליו אחריות למעשיו, לבין התחמקותו של קין "השומר אחי אנוכי", ועד להתרהבותו של למך בחוסר ההתחשבות שלו בעולם ומלואו, "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי".

ואז, רק אחרי שמתברר ההקשר הכולל בתוך היחידה השלמה, אפשר להיפנות לפרטים ולקושיות. ואז מתברר דבר נוסף, וחשוב אף יותר לענייננו: שחסרון המילים שאמר קין, או חסרון הסיבה לדחיית קרבנו, אינם בעיה, אלא חלק מהפתרון. הם הם המדריכים את הקורא לרוץ על פני הפרטים הפחות חשובים עד בואו אל המונולוגים והדיאלוג, שהם הם לב הסיפור. ובמעגל הרחב יותר, כל הפרק הזה צריך לעמוד מול כל הפרק הבא: שושלת קין מול שושלת שת. (ואז גם השמות הדומים, שמהווים בעיה ללומד הפשט, הם חלק מהפתרון - הם אלה האומרים לקורא שיש להעמיד את הפרקים האלה זה ליד זה, ואכמ"ל).

 *  *

גם פרשת קורח כך היא. ניתן ללמוד אותה מתוכה, ויש בה הרבה לעיין. אבל היא קודם כל חלק ממחזור סיפורים שלם של הנסיונות במדבר. כך אפשר לראות איך מתפוררת לה מסגרת הזמן והמקום של הסיפור ממעשה למעשה, עד שבסיפור קורח איננו יודעים כלל היכן ומתי התרחש; איך מצטמצמת הפיסקה שבה משה מבקש מה' רחמים מסיפור לסיפור, עד שמגיעה כאן לכדי פרשיה קצרצרה של שני פסוקים בלבד; איך מחריפה התגובה ממעשה למעשה, עד שינוי סדרי הטבע בצורה קיצונית (על המבנה המתפורר בסיפורי המקרא – כאן).

וכך אנו באים לנושא און בן פלת. הבעיה הפרשנית בולטת לעין – לאן נעלם און בן פלת, שמוצג בתחילת הסיפור כאחד מראשי המרד? אבל גם כאן, עם הבנת היחידה המלאה, מתברר שהבעיה איננה בעיה, אלא היא חלק אינטגרלי מהצגת הדברים וממטרת הסיפור. מפני שלא רק מסגרת הזמן והמקום מתפרקים מסיפור לסיפור, אלא גם העם עצמו, העומד לעומת הנהגתו. בתחנה הראשונה עמדה האוכלוסיה חסרת הפנים, שהתלוננה בקברות התאוה כאיש אחד; אבל אחריה באה קבוצת המרגלים, ובה כבר ניבעים בקיעים. שם הבקיעים ניבעים רק בחוזרם ממשימת הריגול, בעוד שלדרך כביכול יצאו כולם בלב אחד; ואילו פה מגיע הסדק כבר בתחילת הסיפור. און בן פלת, מראשי המרד, פורש ממנו כבר בתחילתו. ובאמת ככל שמתקדמים מתברר שיש כאן כמה קבוצות שאינן פועלות יחד בכלל. 250 הנשיאים לבדם, דתן ואבירם לבדם. וקורח? מי יודע איפה הוא. מחלוקת תנאים האם היה מן הנשרפים בקטורת, מן הנבלעים באדמה, או בכלל מהמתים במגפה, כי הוא לא היה עם חייליו בשום מקום...

וכך, דרך התפוררות הקבוצות מסיפור לסיפור, התפוררות המסגרת הסיפורית מסיפור לסיפור, מתברר לנו שהסיפור הגדול הוא על התפוררות. התפוררות אמונה שמובילה להתפוררות חברתית.

ועכשיו אפשר ללכת אל הפרטים: בהקשר הכולל, איך להבין את פרישתו של און בן פלת?

בדיוק כך. בעמידתו של האינדיבידואל מול העדר הסוחף, ביכולתו להתנתק מהסיסמאות הנצרחות בגרון ניחר למיקרופונים בהיכל מול קהל רבבות שואג, וללכת לישון. עזבו אותי, אומר און בן פלת. לא את טובתו של הפרט אתם מבקשים. ובצעד סמלי מאין כמוהו מושיבים חז"ל את אשתו פרועת הראש בפתח האוהל: "השקתהו יין ונשתכר, והשכיבתו בתוך הבית, והיא התיישבה על יד הפתח ופרעה את שערה. וכל מי שבא לקרוא לו וראה אשתו, חוזר" (סנהדרין ק"ט).

אשת און, בת בלי שם, מחצינה את האינטימיות בינה לבין בעלה כלפי קהל המורדים המשולהב, ואומרת להם: חברה, שכחתם. We are all individuals .