יום שני, 28 בנובמבר 2011

בני עקיבא - הדור הבא

בשנות ילדותנו ונעורינו (סוף שנות השישים, תחילת השבעים) היו רבים ממחנכינו חרדים. בבתי הספר ששאפו לחינוך דתי איכותי היה הדבר כרוך בלימודי גמרא ברמה גבוהה, והדבר התאפשר כמעט רק עם בוגרי ישיבות חרדיות (בפרט בעיר מגורי, בני ברק, שעוד לא היתה חרדית ברובה). לרבים מחברי היו הורים ניצולי שואה, שהגיעו אל השואה בילדותם או נערותם, לא הספיקו ללמוד ולגבש את זהותם כבוגרים, וכל יהדותם היתה מורשת זכרונות ילדות אפופת עשן. המחנכים החרדים, לעומת זאת, הציגו תפיסת עולם ברורה, חדה, שלמה, ובעלת שורשים. היה לה גיבוי של "גדולים". רגשות הנחיתות נשתלו אט אט, ותדמית ה"מזרוחניקים", ה"פשרנים והפושרים", חלחלה למוחות. לא רבים היו יכולים לחזור הביתה אל אבותיהם ולראות שם עולם אחר, מבוסס ומגובה גם הוא. לא התחרדנו, אבל הרוב בסתר לבם לא ידעו תשובה. לא לרבים היה אב בבית שידע לפתוח ספר ולהראות שמותר לברור בגדים בשבת או לקפל טלית (דברים שההלכה כאילו אוסרת), ושהיתה תורה גם מחוץ לישיבות ליטא, וש"בעלי בתים" אינה מילה גסה, ושההשכלה הכללית היא ערך, ושרבנים יודעים גם לטעות ובגדול (לחלק מהם היה מספר כחול על הזרוע שהוכיח זאת). וכך חדרה האינדוקטרינציה החרדית אל הלבבות, ועמה ערך המשמעת המוחלטת לגדולים, האמונה התמימה במה שכתוב בספרים, ואפילו תודעת הנרדפות של המיעוט כנגד סחף התרבות הקלוקלת.
אחר כך באה מלחמת ששת הימים, ואחריה מלחמת יום הכיפורים. שמעו של ר' צבי יהודה התחיל להתפשט מעבר לקרית משה בירושלים. לראשונה יכולנו לזקוף ראש, להצביע על הלכה או נושא שבו אנו נושאי דגל, שיש לנו גיבוי של גדול בן גדול, שאנו אפילו מחמירים בדבר יותר מהחרדים ואין לנו פה פשרנות: ארץ ישראל! הרמ"ים החרדיים נתפסו מגרדים בפדחתם במבוכה. לא היתה להם תגובה מן המוכן שלא היתה אפולוגטית. אנו, שאפילו לא הכרנו את המילה הזו, חשנו מי אפולוגטי – הלא כאלה היינו כל ימינו עד עתה. ועכשיו, תורנו. והדגל הונף, ואנו הסתערנו קדימה. היעד היה כיבוש הצבוריות הישראלית, והוא הושג בגדול, עם "צעירי המפד"ל" שהצהירו שהם לא עוד משגיחי הכשרות של המדינה אלא משתתפים גם בפוליטיקה הגדולה, ועם המהפך השלטוני שהושלם – במידה רבה בעזרתנו, חשנו – ב77'.
אבל בסתר הלב, כילד הדחוי שגדל, כיפתח בדורו, היעד תמיד נשאר כיבוש ההכרה החרדית. שסוף סוף יוסר מעלינו כתם הפשרנות, שנזכה למקומנו הראוי לנו לא רק בציבור הרחב, אלא גם בציבור הצר, שנוכר סוף סוף כ"עולם התורה" גם אנו.
ר' צבי יהודה היה עיסקת חבילה. יחד עם הלהט לכל חבלי ארץ ישראל, באה עימו החמרה גדולה בענייני צניעות. לזכותו ייאמר שהוא לא הפלה בעניין זה בין נשים לגברים – גם בן בשרוולים קצרים היה בעיניו לא צנוע. אבל הדגל הזה היה כרוך בעקבו של דגל ארץ ישראל, ובצד, נחבאת, גם ההערכה הפחותה שהוא רחש להשכלה הכללית. הוא לא ירש מאביו את ההערכה האמיתית להשכלה, לא הכניס את דבריו העוסקים בזה לספר "אורות", וקרא לרש"ר הירש, נושא דגל "תורה עם דרך ארץ", "ז'ורנליסט".
נצחונו היה מהיר ושלם. תוך שנים מעטות מאד נטשה תנועת בני עקיבא את ההגשמה החלוצית והקיבוצית כדרך ההגשמה שלה. ישיבות הסדר, ואפילו ה"כויללים" שבהן (על מלגותיהם), הוכרו גם הן כהגשמה, ונושא ארץ ישראל כבש הכל ללא שיורים. לא נשאר שום דגל אחר. "תורה ועבודה" נשארה סיסמה על הסמל בלבד. תומכי החזרת השטחים נחשדו מראש בדתיותם, והרב סולובייצ'יק – גדול ללא עוררין, וציוני, אבל לא ימני – הודחק. החלה נהירה המונית מזרחה, ובני ברק ננטשה מתושביה הדתיים-לאומיים. כמעט אין היום עיר גדולה בארץ שיש בה נוכחות דתית לאומית משמעותית, מלבד אולי ירושלים, שהיא זירת קרבות התודעה היהודית כבר אלפי שנים.
וכאן אנחנו עומדים. תנועת בני עקיבא שלנו היום היא בימין הפוליטי ובימין הדתי. דגל ארץ ישראל, ועמו ניואנסים גזעניים; תמיכה במדיניות מיליטאנטית לא רק כלפי חוץ – תוצאת תחושת הנרדפות של מיעוט צודק וכועס, שאינו חש באמת אחריות למדינה כולה; הלכות צניעות קיצוניות; ואט אט הורדת משקל ההשכלה הכללית במוסדות החינוך על חשבון המשמעת ל"גדולים". טראומות הילדות הציבורית שלנו מעולם לא היו חזקות יותר.
הגיע הזמן להתבגר. להכיר בזה שצללי העבר כבר אינם. אין לנו בפני מי להוכיח את עצמנו, ואין בזה גם צורך. עכשיו אנחנו בקדמת הבמה, וכבר איננו ילדים מתבגרים המורדים בחינוך הפשרני. כבר איננו נער מתבגר הכועס על צביעות הוריו, וכבר מותר לנו לראות שמה שחשבנו לצביעות ולפשרנות היה חוש נכון למציאות, שהדרך הנכונה איננה יונקת מהתיאוריה שבספרים בלבד, שלעתים עדיפה ספקנות על פני בטחון נחרץ, ושכל ישר עדיף על פני תיאוריות ומהלכי פרשנות מבריקים, ושהתנהגות מתונה איננה פשרנות ופחד אלא ראיה אמיצה של החיים.
ובב"ח לתו"ע לשבט איתן, עלו והגשימו.

2 comments:

חניאל אמר/ה...

ניתוח מרתק.

יענקל'ה אמר/ה...

שלום לחגי:
כרגיל חד וחותך. אכן, מאז ומתמיד חשבנו שהכיפה השחורה זו דת האמת. התפכחנו! זה שהיום אין משקל לצד"ל (ציונות דתית לאומית), נובע בעיקר מאימוצו של הלוגו שאנו כה גאים בו: "כוחנו בפילוגינו!" אז יש חוטובלי ואלקין בליכוד, יש כיפות יחד עם ליברמן, גם כמה מימדניקים מסתופפים בצל העבודה החבוטה וכבשיר המפורסם : "ורק למפד"ל לא נשאר כלום. הלך, והלך, והלך והלך ונעלם". וממילא, כל אחד מנסה להוכיח שהוא הדומיננטי גם בתנועת הנוער, מזל שעדיין יש פעילות מעורבת. אולם אפשר להרגע, בזמן שאצלינו יש כאלו המנסים ל"התחזק", בצניעות, בלימוד וכו' אצל אלו הקרויים חרדים מתחילה הטאליבניות להרים (להסתיר) ראש. כך שכמדומני, לא נשיג אותם. אם נפסיק לשחק "ברוגז", עם התנועה שלנו בגלל שהם לא "בנו לנו מקווה קרובה לבית, לא השתתפו בבנית ביכנ"ס וכו'" ונבין שכשאיןייצוג מספיק, אין גם משאבים מספיק. אלמנטרי, ידידי.
נ.ב. וכל הנאמר לעיל, נקי מאיזכורה של התנועה ה"חברתית" הקרוייה שס. שווה לבדוק האם הקנקן מעיד על התוכן...