בעקבות חנוכה: תרבות רומי בארץ ישראל: מרחצאות, לטרינות ודרכים

את המאמר הזה אתה, או את, קוראים בנחת, על הכסא או הכורסא בבית. אם זו שבת, בבגדים נקיים ואחרי מקלחת. אפילו לא הקדשנו מחשבה לכך שנכנסנו אל חדר האמבטיה, פתחנו את הברז והתרחצנו, במיטב החומרים והריחות שמצאה ידינו; לא חשבנו כלל על הדרך הסלולה, שבה נסע כלי הרכב, ממרחק קילומטרים רבים, כדי להביא את החומרים להישג ידינו; ודאי שלא על התחזוקה הרבה הנדרשת לשמר את הדרך במצב שמיש, או על תחנות השירותים בדרך שנזקק להן הנהג. אחרי הקריאה השאננה הזו אולי נצא לטייל, ואולי אף נתלונן על האויר הלא טוב של העיר שבה אנו גרים, אבל לא נתפלא כלל על כך שלמרות המספר העצום של בני אדם שמסביבנו, איש אינו מעלה על דעתו לעשות את צרכיו בחוץ, שופכין אינם זורמים ברחובות, וה"מבואות המטונפים" שלמדנו עליהם אולי בגמרא כאילו היו דברים שבכל יום ורגע האדם נתקל בהם, נראים לנו כמשהו ממחוזות האגדות.

לא לפני זמן רב היה המצב אחר לחלוטין. מים זורמים נמצאים בבתינו פחות ממאה שנה, הרגלי היגיינה היו דבר שלא מקובל לגמרי בכל מקום וזמן, וריחות העיר והמונה היו אחרים לחלוטין; וכתוצאה ישירה מזה, איכות החיים ותוחלתם היו ירודים לאין שיעור מאשר בימינו. אכן, התודה והברכה למהפכה התעשייתית והמדעית, שהפכה את חיינו לנעימים ונוחים ובריאים הרבה יותר.

למעשה, אנחנו במצב דומה למדי ליהודי ארץ ישראל בימי האימפריה הרומית. מלכות זו, שחז"ל הקפידו לקרוא לה "מלכות הרשעה", הביאה לחיי האדם הפשוט בכל ארצות כיבושיה רווחה: דרכים בטוחות ונוחות, מים זורמים לערים, הרגלי חיים חדשים, רמת חיים ואיכות שאיש לא שיער שיכולה להיות קיימת. והדילמה שנחסכת מאיתנו היכתה בתודעתם של אבותינו בעוצמה רבה.

רומא היתה שיעבוד, עבודה זרה, אבדן עצמאות, מיסים כבדים, ותרבות פנאי בטלנית ואכזרית. מאוחר יותר היא גם הביאה בפועל שפיכות דמים איומה ואסון שלא היה כמוהו על מורדי יהודה. אבל היא גם הביאה רווחה, בריאות, שלווה, שגשוג, אפשרויות כלכליות ומסחריות בלתי מוגבלות, ומי שנענה לתרבות זו – חייו היו טובים לאין שיעור מאלה של אבותיו. למעשה, כל עוד קיבלת את עול המלכות בשלווה, איפשרה האימפריה חופש רב יחסית לאזרחיה, משפט הוגן לסוחריה, וחלקה עם נתיניה בכל מקום את אוצרותיה והישגיה בנדיבות רבה. ומה יעשה החכם היהודי, האמון על עבודת אלוהיו כמסורת אבותיו? הכיצד ירצה לדבוק בהרגלי החיים הקודמים – שנדמים לו כקשורים במהותם לעבודת האל הקדומה – ובו בזמן יודה בעל כרחו שחייו היום, תחת שליטים עובדי אלילים, טובים הרבה יותר?

דיתבי (=שישבו) רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו (=אתם). פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין - להושיב בהן זונות; מרחצאות - לעדן בהן עצמן; גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו (הרומאים): יהודה שעילה –יתעלה; יוסי ששתק - יגלה לציפורי; שמעון שגינה - יהרג" (בבלי שבת דף ל"ג ע"ב(.

הבה נצא לטיול קצר ברחובה של עיר, יהודית באוכלוסייתה ורומית במנהגיה וחידושיה, בעקבות חכמינו, הצופים, בוחנים ושופטים, ובסופו של דבר נענים ומצטרפים בלב חצוי (אולי).

מרחצאות

העיר הרומית כללה תמיד בתי מרחץ. בית המרחץ הציבורי שימש לבני אדם רבים, הבאים לרחוץ בו בצוותא. בלבו עמדה מערכת חדרים, מלתחה ששימשה להתפשטות ואכסון הבגדים (אפודיטריום), חדר קר (פריגידריום), חדר פושר (טפידריום) וחדר חם (קלדריום), בסידור שהשתנה ממקום למקום. בחדרים אלה התאפשרה רחיצה במים חמים ובמים קרים, והתהליך כלל גם משיחת הגוף בשמן וקרצופו אחר כך, לרוב בעזרת עבד. במרחצאות משוכללים יותר היה גם חדר הזעה יבשה נפרד.

כל הקומפלקס הזה חייב מערכת הנדסית מסובכת ומורכבת, שכללה, מלבד הבנין גדול הממדים, גם הובלת מים באמות, חלוקתם לחדרים השונים, חימום תת רצפתי שהתבסס על רצפה כפולה, ולעתים גם חימום קירות, ובו בזמן גם בידוד מהחדרים הקרים, שניזונו מאותה מערכת מים.

בערים הגדולות התפתח מסביב למרחץ מרכז "ספא" שלם, ובו מקום לתרגילי ספורט, דוכנים, אולמות קריאה ושיחה ועוד. בימיה הראשונים של הקיסרות היו המרחצאות מעורבים לנשים וגברים, אולם עד שהגיע החידוש לארץ ישראל כבר נאסר הדבר בחוק, מפני תקלות רבות שיצאו ממצב דברים זה. לעתים היו מרחצאות נפרדים לנשים, אולם לרוב בוצעה הפרדה לפי שעות. העירום עצמו לא הפריע לרומאים, ושהותם של בני אדם מעורטלים יחד במשך כל תהליך הרחיצה היה דבר נורמלי לחלוטין, ואף בעיני היהודים וחכמיהם היה הדבר כך. כללו של דבר, החידוש הזה התקבל בחברה היהודית ללא כל רמז להסתייגות. כך עלה גם למתנגד הגדול של התרבות הרומית, ר' שמעון בר יוחאי. רשב"י, שאמר בעצמו "לא תיקנו מרחצאות אלא כדי לעדן את עצמם", ושהסתתר שלש עשרה שנה מאימת השלטון מכוסה בחול (ניגוד למים החמים והשמן), במערה (ניגוד למבנה ההנדסי המורכב), הוא עצמו, עם צאתו ממערתו, לוקח אותו ר' פנחס למרחץ, לטפל בגופו ובפצעיו. ברור שמדובר במרחץ ציבורי רומי; אף הוא מוצא את עצמו נאלץ להודות ביתרונו של האלמנט הרומי המובהק הזה, במו גופו.

אבל בית המרחץ הרומי היה מקום שבו לא רק הגוף טופח, אלא גם החברה. זה היה מקום מפגש, מקום פעילות חברתית ענפה, ומקום שבו באה התרבות הרומית לידי ביטוי מלא: מפעל בניה עצום, הנדסה מתוחכמת, עידון ונוחות ופאר, תרבות פנאי, וגם ביטוי דתי. כן כן, כמעט בכל מרחץ רומי ציבורי עמד פסל של אפרודיטה, היא ונוס, אלת האהבה והזימה, ולפעמים גם פסלי אלים אחרים. על פי החוק היבש הרומי לא היה מקום זה מבנה מקודש; החוק הרומי הגדיר בדיוק מה יש לעשות כדי להקדיש מבנה ומה דינו, שכן הדת הרומית היתה בהחלט דת מדינה. אולם בעיני המון העם, במיוחד זה שבפרובינציות המרוחקות, לא היתה חשיבות עליונה להגדרות המדוקדקות. ייתכן שאי בהירות זו היא הרקע לאותה שיחה מפורסמת (משנה, עבודה זרה ג', ד'), בין רבן גמליאל, המגיע למרחץ בעכו, מקום מושב פסל אפרודיטה, לבין הגוי, פרוקלוס בן פלסלוס, התמה כיצד זה רואה החכם היהודי היתר לעצמו לרחוץ אצל האלה, ועוד דוקא האלה הזו. רבן גמליאל ענה על שאלה זו בבוטות מה "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי"; הזוכר שרבן גמליאל גר הרחק מעכו, אינו יכול לקבל את התשובה במובנה הגיאוגרפי, אלא אם כוונתו לכלל ארץ ישראל; אולם הבנה זו מוקשה, שכן איסור הנאה מעבודה זרה חל גם בארץ. ייתכן שזו כוונת רבן גמליאל – המרחץ הוא ציבורי, ואיננו מקדש, והצבת האלה בו אינה אוסרת אותו. אם כך הוא, הרי שדוקא רבן גמליאל, חכם ההלכה היהודי, מקפיד על חוקי הרומאים ביחס לקידוש מקדשיהם...

מכל מקום, מסיפור זה עצמו נמצאנו למדים כי אף בנסעו למרחקים לא היה אדם כרבן גמליאל מוכן לוותר על הרחיצה במרחץ בזמנה. סיפורים רבים אחרים על חכמי ישראל, ועל שיחות הנערכות ביניהם לבין תלמידיהם במרחץ, או אף הלכות הנוגעות לרחיצה במרחץ על חלקיו השונים, מעידים על שילובו המלא של המוסד הרומי האופייני הזה לבלי הכר בחיי היהודים.

לטרינות

פעמים רבות כלל קומפלקס בית המרחץ גם שירותים ציבוריים (לטרינות). במבנה סגור, שמרכזו אינו מקורה, נבנו ספסלים כעין אסלות ארוכות מסביב לקירות. גם פה ניצלו הרומים את הידע ההנדסי והטכנולוגי שלהם, ומתחת למושבי האסלות זרמה אמת מים שפינתה ללא הרף את הפסולת, לבד מאמת מים קטנה נוספת שזרמה במרכז החדר לצורך רחצה. הישיבה בשירותים היתה גם היא משותפת, ואנשים עשו את צרכיהם בנוכחות אחרים, ללא מבוכה. אספסיאנוס, הקיסר הרומי, הוא הוא שטבע את האימרה המפורסמת "לכסף אין ריח", כשהחל לגבות כסף עבור הכניסה לשירותים ציבוריים.

גם בארץ ניתן למצוא בערים רומיות ומעורבות מבני שירותים מעין אלה, דוגמת המבנים שנחשפו בחפירות ציפורי ובבית שאן. ברבות הימים נבנו לטרינות גם לא בתוך קומפלקס בית המרחץ, והפכו לחלק מנוף העיר. ברומא עצמה היו, על פי העדויות, כ150 לטרינות. בספרות חז"ל אנו מוצאים התייחסויות לא מעטות לבית הכסא ולהלכותיו, ובמקומות רבים ברור הדבר שמדובר בשירותים ציבוריים, שבני אדם אחדים יכולים לשהות שם בו זמנית. על פי המסופר, גם תנאים ואמוראים השתמשו במוסד זה, וכמו בתי המרחץ התקבל חידוש זה בטבעיות ונכנס לחיים היהודיים כחלק אינטגרלי.

תרומתו של מוסד זה להיגיינה של חיי העיר ברורה. הדבר לא היה מובן מאליו בתקופות קודמות, שבהן אנשים נפנו בכל מקום שהתאפשר להם. בניגוד לכפרים, שבהם היו מרחבים פתוחים רבים, העיר היתה מקום שאין בו "ריאות ירוקות", והאוכלוסיה הרבה וצרכיה הפיזיולוגיים הבלתי נמנעים הפכו את אויר המקום ללא נעים, בלשון המעטה. אדם בן ימינו היה כנראה מתקשה לשרוד בעיר קדומה, והשיפור הזה בהחלט קידם את התברואה הציבורית. הברייתא (סנהדרין י"ז ע"ב) מונה את בית הכסא, בצד בית המרחץ, בין המוסדות שבלעדיהם אין תלמיד חכם רשאי להתגורר בעיר; ברור, מתוך ההקשר, שמדובר בבית כסא ציבורי, דהיינו בלטרינה. וכך, בניגוד למרחצאות והדרכים, שעליהם מתח ר' שמעון בר יוחאי ביקורת, אין הוא מזכיר את בתי הכסא, וככל הנראה קיבל אותם בחיוב והתקשה למצוא בהם פגם; מה עוד, שבמוסד זה מעולם לא הוצב פסל כלשהו של אל או קיסר.

דרכים

בניגוד למרחצאות, את הדרכים תיקנו הרומים לצרכים צבאיים ומסחריים. לא היתה בזה כוונה תרבותית דוקא. לנגד עיניהם עמדה התועלת שבדרכים: אלה שיפרו את התעבורה, הקלו על העברת כוחות ממקום למקום ועל הבאת אספקה למחנות צבא, ויצרו תנאים נוחים הרבה יותר למסחר הרומי. אולם עד מהרה הפכו גם הדרכים לסממן תרבות רומי מובהק. סחורות מכל רחבי העולם הרומי, שהשתרע כמעט מהודו עד כוש, נעו ממקום למקום במהירות ובנוחות יחסית; עשירי האימפריה היו יכולים ליהנות ממנעמיה בכל מקום, ואנשי מנהל ופקידות רומיים היו זמינים בכל מקום. בדרך זו התפשטו סממני התרבות הרומית לכל מקום, והעולם הפך למעשה לכפר גלובאלי. שיטות בנייה, מבני ציבור, חוקים ומשפטים, אופנות ומאכלים, כל אלה נדדו ממקום למקום והפכו את העולם הרומי לאחיד בצורתו ובמנהגיו.

הדרכים הרומיות הגיעו לכל מקום. מהנדסי האימפריה בחרו תמיד את התוואי הקצר והנוח ביותר, שהיה גם נוח להגנה. נחלים ועמקים לא היוו גורם מעכב – הגשרים שנמתחו על פני הואדיות עומדים בחלקם עד היום, ויש מקומות בארץ שמשאיות עדיין נוסעות על הגשר הרומי, שתוכנן במקורו רק עבור סוסים ועגלות. דרך כזו הוכנה בקפדנות: פילוס התוואי והעמקתו, מילוי ראשוני בחומר תשתית, ריצוף מדויק של הדרך בלוחות אבן, פני דרך מקומרים לניקוז נוח של מי גשמים, ובמקום שהיה צריך נחצבו גם מדרגות (כמובן בדרך שלא נועדה לעגלות). האגדה מספרת שהסנטור הזקן והעיוור אפיוס קלאודיוס קייקוס, מתכנן ה"ויה אפיה", הדרך הראשונה באיטליה (במאה הרביעית לפנה"ס), הלך לכל אורכה עם סיום סלילתה – למעלה ממאתים ק"מ! - ברגלים יחפות, כדי לוודא שהיא אכן נסללה על פי הוראותיו.

2,500 ק"מ של דרכים נסללו בארץ ישראל לבדה, מתוך כ 85,000 ק"מ בכל רחבי האימפריה. במקומות אחדים התוואי העתיק עדיין משמש בדרך המודרנית, דוגמת כביש 35. חלק מהדרכים האלה נסללו בעקבות המרידות, כדי לשפר את השליטה בשטח, אולם גם תושבי הארץ האזרחים, ובהם כמובן היהודים עצמם, שמחו להשתמש בהם. השלטון הרומי המקומי נהג לסמן את הדרכים באבני מיל (המיל הוא מרחק של אלף צעדים כפולים, קצת פחות מ1.5 ק"מ, והוא הוא כנראה המיל החז"לי, שארכו אלפים אמה, כלומר אלפים צעדים). על אבן המיל היה רשום המרחק לעיר הגדולה הקרובה, וכמו כן פרטים על השנה ועל השליט שבימיו נסללה או תוקנה הדרך. כך הפכו הדרכים גם למכשיר תעמולה, ממש בדומה לשלטי הדרכים הגדולים של היום המבשרים לנוסעים בהם כי מע"ץ מבצעת את העבודות בכביש זה. ההולך בדרך זכר כל העת מיהו השליט, מהן יכולותיו, ולמי הוא חייב חלק נכבד מנוחיותו.

"דרך הרבים" הזו נכנסה עד מהרה גם היא לתוך השיח החז"לי, והלכות רבות בדיני שבת ועירובין, כמו גם בענייני טומאה וטהרה ואף קבורה, מתייחסות ישירות למציאות החיים הרומית הזו, מודדים אותה וקובעים הלכות לגביה. גם הדרכים הפכו להיות חלק מחיי האוכלוסיה, שכבר לא זכרה כיצד נראו החיים קודם לכן. ייתכן שההלכות המתייחסות לתיקון הדרכים קודם לחג מדברות על הדרכים הרומיות, שבפרובינציות תוחזקו על ידי השלטון המקומי.

אמות מים

המהלך בדרך מחוץ לעיר ראה בדרכו גם את אמות המים, שהן אלה שהובילו את המים לכל אותם מפעלי רווחה והיגיינה שתוארו קודם, וגם אל מזרקות הנוי וברכות השחיה במעונות העשירים. את אמות המים ניתן עדיין לראות במקומות אחדים בארץ, ומסוגים שונים: מהן אמות על גבי קשתות כקיסריה, מהן חצובות כציפורי, מהן תעלות פתוחות. כולן הן פרי כושר הארגון וההנדסה הרומית: הכנתן כללה תכנון הנדסי מדוקדק, פרי מדידות קרקע משוכללות, הנדסת חומרים מדוייקת, פיקוח הדוק ומקצועי על הבניה עצמה בהתאם לתכניות, ותחזוקה שוטפת של ניקוי ואבטחה. צבא רב של מהנדסים ובנאים השתתף בכל מפעל כזה, וכאז כן עתה, הבא לבית המרחץ העירוני איננו מודע כלל ועיקר לכל אותה עבודה עצומה שהושקעה ברווחתו שלו.

לעתים הובילה האמה הזו מים למרחקים גדולים מאד, של עשרות קילומטרים, שבכולם נשמר שיפוע מינימאלי הכרחי ואחיד של עד כ 1:140000 (!), שאיפשר מצד אחד זרימה חופשית ומצד שני לא איפשר לחץ רב מדי על האמה, שהיה עלול להרוס אותה.

אמת מים כזו זרמה למשל מתחת לריצפת המקדש ואיפשרה את העבודה בו ברמת היגיינה מתקבלת על הדעת. ימי הורדוס, מהאכזרים שבמלכי יהודה בכל תולדותיה, היו ימי שגשוג שעין לא ראתה כמוהו. אוכלוסיית הארץ גדלה והתעצמה, ועמם גם עולי הרגלים למקדש המחודש והמורחב, שגם כמוהו עין לא ראתה. קהל עצום זה הביא עמו מספרי עתק של בהמות, וכל אלה יצרו בעיות היגייניות ולוגיסטיות קשות מאד בחצר המקדש. מהנדסיו של הורדוס, רומאים נאמנים ומקצוענים, שבנו את מתחם המקדש (זו היתה ההרחבה המלאכותית הגדולה ביותר בעולם!) לאחר שבנו את ארמונו בהרודיון (שהיה הארמון המלכותי הגדול ביותר בעולם בזמנו!), זכרו להתקין מתחתיו אמת מים, שסיפקה מים לכל צרכי המקדש, ואיפשרה את התנאים הנצרכים לפעילות העצומה שהתנהלה בו. קשה להבין כיצד התנהל המקדש קודם לכן. אכן, גם כאן, בלב ליבה של ההוויה היהודית ועבודת האל, עמדו שוב ההנדסה והמדע הרומים לרשות העם והכוהנים.

*    *    *

והנה אנחנו חוזרים לנו מטיולנו בעיר ובחוצותיה, ולפנינו שלושת החכמים, מהרהרים ותפושים איש בשרעפיו. אכן, צודק ר' יהודה בר אילעי: מה נאים מעשיה של אומה זו. הכיצד היינו חיים ללא מרחצאות, דרכים ושווקים? הכיצד היה מתנהל המקדש בלי הישגי המנהל והטכנולוגיה הרומים? הכיצד היו שורדים כל אלה ללא מערכת הממשל והמשפט הרומית?

אבל צודק גם ר' שמעון בר יוחאי. תרבות תפנוקים זו, ניוון היא נושאת עימה. כל משאת נפשה לעידון עצמי ולהנאות החיים, ואיך נגיע מכאן לאותו מתח רוחני, ההכרחי לאדם המבקש לעבוד את אלוהיו, אלוהי המוסר והאיפוק?

ואולי לכן העדיף ר' יוסי לשתוק.

 (המאמר פורסם במגזין סגולה מס' 19, כסלו תשע"ב, תחת הכותרת "ומה הרומאים עשו עבורנו?", בתוספת כותרות ותמונות, ובהשמטת מספר משפטים: http://www.segulamag.com/he/flash/19.swf)