הפסוק המפורסם בזכריה פרק י', כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן, מוּצא לעתים קרובות מהקשרו. משמעו הפשוט מדבר בסוגי חוזי עתידות, ובהם ה"חלום", שאיננו מה שאנו קוראים היום חלום, דהיינו חזיון הלילה של האדם הישן, אלא מין חוזה עתידות דרך חלומותיו. אלו הם ה"חלומות" שבהם שואל שאול ערב הקרב בגלבוע ולא נענה. החלומות האלה, כלומר החולמים המקצועיים האלה, שוא ידברו לפי זכריה. אולם השימוש הנפוץ בפסוק זה מביע דעה ספקנית, שלא לומר מזלזלת, בכוחו הנבואי של החלום עצמו, וכבר נדונו הדברים באריכות במסכת ברכות.
דוקא על רקע זה אי אפשר להתעלם ממקומם המרכזי של החלומות בסיפור יוסף, ולמעשה עוד קודם לכן בסיפור תולדות אביו יעקב. אולם עיון בחלומות השונים המופיעים בכל המקרא, מעלה כי יש חלום ויש חלום. חלומותיו של יעקב הם חלומות סמליים, המשקפים לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. לעומתם, חלומות פרעה, שרי המשקים והאופים, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.
מלכים או שרים אלה הם תמיד נכריים. מצרים העתיקה נודעה בחרטומיה ופותרי חלומותיה, ומלכי מצרים, הפרעונים, עשו באלה שימוש רב. סיפורים לא מעטים השתמרו לנו בארכיונים המצריים, ובהם חלומות ופתרונותיהם, וגם ספרי פתרונות לסוגי חלומות שונים. לעתיד לבוא נמצא אף בספרות חז"ל חיבורים דומים לאלה, כמו בפרק האחרון של מסכת ברכות. לא רק המלכים חלמו ופתרו, אולם לחלומות המלכים נודעה כמובן חשיבות מיוחדת, מכיון שהם מגלים מה יקרה לממלכה כולה, ולפיכך הפותר הוא בעל משרה ממלכתית.
יוסף הוא חריג בתמונה זו. שלא כאבותיו, חלומו איננו סמלי ובעל משמעות אמונית, אלא חלום עתיד חידתי, הזקוק לפתרון. כביכול, חלומותיו של יוסף הם עצמם כבר חריגה מהמסלול בו צעדו אבותיו, ומהווים פזילה לתחום הפוליטיקה והתרבות הזרה. וכבר איננו נזקקים באמת לפתרון החלום כדי להבחין לאן נפשו משתוקקת.
הימים, ככל הנראה, ימי שליטתה של מצרים בארץ כנען. במהלך המאה השש עשרה לפנה"ס יצא מלך מן השושלת השמונה עשרה, יעחמס הראשון, למסעות מלחמה צפונה, והוא וצאצאיו הביאו את כנען כולה תחת עול מצרים. ממצאים רבים בארץ ותעודות מצריות רבות מתעדות את שלטון מצרים בכנען, והמפורסמות שבהן תעודות אל עמארנה, המתעדות תכתובת עשירה בין מלכי כנען הוסאלים לאדוניהם מלך מצרים. אין המקרא מספר דבר על התפתחות פוליטית זו, כשם שאיננו מספר דבר על התפתחויות פוליטיות אחרות. אולם אם אכן זה הוא זמן סיפור פרשתנו, כי אז נבין מה עושות פה שיירות בדרך למצרים, מדוע מצרים היא היעד הטבעי למחפשי פרנסה, ואולי גם נבין את פחדו של יעקב מפני תוצאות מעשה שכם; פרשיות כאלה, של עימותי נודדים עם ערים וקריאה לעזרה אל פרעה, מתועדות מספר רב של פעמים בתעודות אל עמארנה. בהמשך ינצל יוסף את הפחד הזה עד תומו, כשיאסור דווקא את שמעון. האחים המפוחדים יהיו משוכנעים כי אכן דבר ההתנפלות על שכם הגיע לאזני השלטונות, וזה הוא הרקע האמיתי לעיכובם בידי השלטונות, ועתה היא שעת הנקם, ולא יעיזו לפצות פה; וכבר לא יהיה כלל צורך בראיית נסתרות כלשהי מצד המשנה למלך המסתורי.
ואם נכונים דברינו, כי אז גם חלומותיו של יוסף משתלבים היטב בתמונת הזמן. לא מדובר פה בסתם חלומות חידה עתידיים. מדובר פה בסממן תרבותי של השלטון המצרי על הארץ, ויוסף, בחלומותיו, פונה למעשה לכיוון מצרים. כבר בעצם חלומותיו, עוד בטרם ייפתרו, מגלה יוסף כי הוא רואה את עצמו מטפס במעלות סולם הפקידות והמנהיגות המצרית, שהיא היא שליטת הארץ שסביבו. משפחת האבות איננה מנותקת מהנעשה סביבה, ויוסף, נער רגיש ושאפתן, נושא את עיניו למעלה.
כבר קודם למדנו שמשפחת יעקב הלכה והשתלבה במרחב, ולפחות חלק מבניה (יהודה ושמעון) אף נשאו להם נשים כנעניות. לפי דרכנו נוכחנו לדעת שגם בפוליטיקה המקומית היו לה יד ורגל. מכירת יוסף, מזוית ראיה זו, היא נקודת שיא ביחסי המשפחה עם הארץ – סחר עבדים עם שיירות עוברות, פריצת מסגרת הנאמנות השבטית לטובת רווח כלכלי, וסחר עם מצרים עצמה. ובצורה פרדוקסלית, נקודת השיא הזו היא היא הנקודה שניתקה בסופו של דבר את יעקב ובניו מכנען וחברתה וקורותיה, והפכה אותו לגר ולזר בארץ האם של הפוליטיקה המקומית; בפרובינציה היה השבט יכול לעלות לגדולה כדרך כל הארץ, אבל במטרופולין לעולם יישאר האיש החדש מהפרובינציה נטע זר. בכך אולי הצילה המכירה את משפחתו – ואותנו – מהתערות מוחלטת בארץ ויושביה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה