ויגש: שאלה של אלף-בית

עמידתם של יוסף ויהודה זה מול זה בארמון המלוכה המצרי נתפסה בכל הדורות כסמל לעמידתם של שני השבטים, או למעשה שתי הממלכות, זו מול זו בהמשך ההיסטוריה. יוסף המצליחן, מנהל הארץ ומניע תושביה ממקום למקום, שפסגות גורדי השחקים הם האויר לנשימתו, מול יהודה רועה הצאן, אבי המשפחה הסמכותי, שאף כשהוא עצמו כבר סב לנכדים עדיין רואה עצמו מחוייב ליטול רשות מאביו לכל צעד; יוסף איש העולם הגדול, ויהודה שעודנו נטוע בהווייה השבטית. כך ממש תעמודנה בעתיד שתי הממלכות זו מול זו: האחת היושבת על דרכי הארץ הבינלאומיות, סוחרת עם ממלכות רחוקות, ומביאה משם נשים למלכיה, מייבאת מתרבות עמי הקדם אל תוך היכליה, ומעורבת בפוליטיקה הבינלאומית עד צוואר; והשניה מסוגרת בהרריה, ונשארת רוב הזמן בשולי המהלכים ההיסטוריים העוברים על האיזור.

דברים רבים הפרידו בין שתי הממלכות האלה: הצפונית היתה מורכבת משבטים רבים, בעוד הדרומית נשלטה כל הזמן על ידי שבט דומיננטי אחד. הצפונית החליפה מספר ערי בירה בכמאתים שנות קיומה, בעוד הדרומית נשארה נאמנה לירושלים. בזו היו שני מרכזי פולחן ממלכתיים, בעוד באחותה היה רק מרכז ממלכתי אחד. הדבר המפתיע, אולי, יותר מכל, הוא כי אף אחד מנביאי ישראל לאורך מאות השנים האלה לא קרא מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות. מלבד הזיכרון ההיסטורי של ימי דוד ושלמה, לא היו ימי הממלכה המאוחדת משאת נפש נוכחת בתקופת קיומן המקבילה.

למעשה, הצופה מן הצד יכול להתרשם כי מדובר בשתי ממלכות זרות, שהמשותף ביניהן אינו עולה על המשותף בינן לממלכות אחרות באיזור. הדת ממילא לא היתה זהה בממלכות המרחב, ועם זאת היו קווים משותפים רבים ביניהם ואף בינן לבין ממלכות ישראל, שגם בהן רווחה עבודת האלילים. השפה העברית היתה משותפת גם למואב ועמון; וכמוהן, לכל ממלכה היה ניב מיוחד וניכר משלה. הדיאלקט של אפרים הלך בכיוון משלו עוד לפני ימי הממלכה, ונבדל מבחינה פונטית אפילו מהדיאלקט שהיה נהוג במנשה, אחיו הקרוב, בכך שלא יכול היה לבטא את האות שי"ן כאחרים ובמקומה אמר "סיבולת". מימים מאוחרים יותר יש לנו עדות של חרסים שנמצאו בחפירות העיר שומרון, מן המאה השמינית לפנה"ס. על פיהם צמחו בינתים הבדלים נוספים, ועיקרם כיווץ הדו-תנועות, כלומר במקום המילה "בית" אמרו "בת", במקום "יין" "ין" וכן הלאה. אפילו השמות הפרטיים התכווצו בצורה דומה, ובמקום "גדיהו" נכתב "גדיו". למעשה ניתן למצוא הבדל כזה כבר דורות קודם, בלוח גזר מן המאה העשירית, שם נזכר "ירח קץ" במקום "ירח קיץ".

(מסתבר שהבדל לשוני זה עמד ביסוד אחת מנבואותיו של עמוס הנביא. כך נאמר שם בפרק ח': "כה הראני ה' אלוהים, והנה כלוב קיץ. ויאמר מה אתה רואה, ואומר כלוב קיץ. ויאמר ה' אלי בא הקץ אל עמי ישראל". משחק המילים בין "קיץ" ל"קץ" מתבאר היטב על רקע התכווצות התנועות.)

כאמור, הבדלים מעין אלה היו גם בין השפה המדוברת בישראל לבין השפות המדוברות בעמון ומואב. הצופה מן הצד עשוי למצוא יותר מן המשותף בין ישראל לשכנותיה הפניקיות, מאשר בינה לבין יהודה, במיוחד על רקע עבודת הבעל הפיניקי שרווחה בשומרון לפחות בימי בית עמרי. לא בכדי נשמעים היום במחקר קולות הטוענים כי למעשה שתי הממלכות היו נפרדות מתחילת דרכן, ויש אף המרחיקים לכת וטוענים שהצפונית קדמה לדרומית.

אולם בחינת כתבן של שתי הממלכות מראָה דברים אחרים. בצור וצידון, שכנותיה הבולטות של ישראל מצפון, נהג כתב שונה בכמה תכונות מהעברי, דומה יותר לכתב הארמי. לכאורה צפוי היה שממלכה בצפון ארץ כנען תשתייך לחוג התרבות הפיניקי-ארמי מבחינת כתבה, אולם הממצא מראֶה כי לא כך הדבר. לכל אורך תולדותיה כותבת ממלכת ישראל בכתב זהה לזה של אחותה הדרומית יהודה, ודבר אינו מפריד ביניהן. "הכתב העברי" הוא המונח במחקר המייחד את כתב שתי הממלכות האלה בלבד, ואולי גם את כתבן של עמון ומואב ואדום בימיהן הראשונים, תחת שלטון ממלכות ישראל ויהודה – כתב שהשתנה בעקבות השתלטות ארם דמשק על עבר הירדן המזרחי מאוחר יותר. למרות הבדלי האמונה והפולחן שהתגלעו ביניהן במשך הדורות, מגלה הכתב את מורשתן המשותפת. ובכך, פעם נוספת, מתברר כי הכתב אינו אמצעי תקשורת בלבד, אלא סממן זהות של ממש.

ולמרות שנביאי ישראל בימי קיומן של הממלכות הנפרדות לא קראו מעולם לאיחוד שתי הממלכות, יחזקאל הנביא, שחי אחרי חורבנן, מנבא על איחודן מחדש. במעשה סמלי הוא נוטל שני עצים, וכותב עליהם את שמות שתי הממלכות. את שני העצים הוא מקרב, "והיו לאחדים בידך". שוב הופך הכתב להיות הדבר שמחבר מחדש את שתי הממלכות, "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".

וכך, דוקא הנביא הרועם והדרמטי הזה, שאיננו יכול לומר דברי נחמה ללא הטחת אמירות כגון "ונקוטותם בפניכם", שאין אצלו סליחה ומחילה מלאות, שאף על הגאולה הוא מנבא שתבוא בחימה שפוכה, מצביע בעצים המונפים בידיו מהו  העיקר ומהו הטפל. למרות עבודת הבעל (בשתי הממלכות), למרות המלחמות ביניהן, למרות הערכים השונים והשאיפות השונות, למרות ההיסטוריה. למרות ששום דבר לכאורה כבר לא משותף ביניהן. לעתים מספיק שהאלף-בית יהיה זהה: האיחוד מחדש אפשרי, ואף על פי שיתמהמה, הוא כבר כאן.

(מבוסס על שיחה ששודרה ברשת מורשת, ג' טבת תשע"א)