יום שני, 19 בספטמבר 2011

חודש התשובה: ניקסון בהר הרצל, או המלך בשדה

בסוף שנת הלימודים תשל"ד ביקר נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, בישראל. הימים היו ימי אחרי מלחמת יום כיפור. ישיבת נתיב מאיר שכנה אז בשולי בית וגן בירושלים, ממש מול הר הרצל. בתוך חודשים ספורים עמדו להתחיל הלוויות הרוגי המלחמה, שהועברו בתחילת תשל"ה לקברות הקבע. אבל ביוני 74 היתה התרגשות באויר. שיירתו של נשיא ארה"ב עמדה לעבור בשדרות הרצל, בדרכה למשכן הכנסת. אנחנו היינו נוער תוסס, אידיאליסטי ונמהר. ניווטנו את חיינו בין ראש הישיבה, ר' אריה בינה, שהתנגד עקרונית להפגנות בני נוער בכל נושא, ובמיוחד בנושאים פוליטיים ("ברגע שהציבור בארץ יזהה שזה עניין של הדתיים – העסק יהיה גמור", ניבא), לבין הכריזמה המהפכנית של ר' צבי יהודה, שעמדה אז בשיאה. משלחות ישראל, מצרים, סוריה וארה"ב ניהלו מו"מ על הסכמי הבינים והפרדת הכוחות. ההתנחלויות הגדולות התחילו להתבשל. שליחי "מרכז" אצו רצו בין הישיבות וגייסו את הנערים צמאי האקשן לפעולה, ובתוך כל אלה – לראשונה בתולדות המדינה, הנשיא האמריקאי.
וכך מצאנו את עצמנו, שביעיסטים פרובינציאליים, מצטופפים בין המון אדם בשולי רחוב הרצל, מצפים לשיירה הנשיאותית. ההיסטוריה התקרבה במהירות, בסדרת מכוניות שחורות, ולפתע עצרה, ממש לידינו, במרחק נגיעה. מתוך המכונית יצא אדם, שנראה, למרבה הפלא, בדיוק כמו התמונות שלו בעיתונים, ואחריו זינקו מיד מאבטחיו המופתעים; מראש מכוניתו הוא החל ללחוץ ידים שהושטו לעברו, כמה שניות – ונבלע חזרה במכונית המשוריינת ששבה לטוס מזרחה.
לנו זה הספיק. היינו מוכנים מראש, והתגובה המוכנה שלנו היתה ברכה, בשם ומלכות: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". נלהבנו מעצם העובדה שנפל בחלקנו לברך את הברכה הנדירה הזו, שחז"ל תקנו לברך כשרואים מלך ממלכי אומות העולם. אולי לא ממש מלך, אבל האדם החזק ביותר בעולם – למרות ווטרגייט, שנשפה בעורפו, ולמרות שאנו עצמינו נפנינו מייד ואצנו רצנו למשכן הכנסת, להפגנות נגד ההסכמים המתרקמים והולכים.
אחר כך החלו להתפשט שמועות, שהרב עובדיה – אז הרב הראשי לישראל – פסק שאין לברך על ניקסון את ברכת המלכים, ומכל מקום לא בשם ומלכות, מכיון שאיננו לבוש בבגדי מלכות. אבל לא הנחנו לזה לקלקל לנו את החגיגה.
הפכתי מאז בסיפור הזה כמה פעמים. דעתו של הרב עובדיה היתה טכנית לחלוטין, אבל ביסודה עמדה ההבנה, שעניינה של הברכה הוא כבוד המלכות, שהוא דבר נשגב, בעל עוצמה, ומעורר יראה; איזה נשיא מודרני מעורר רגשות כאלה היום? ומולה עמדה ההרגשה, שבכל זאת, אם אנחנו רוצים לשמר את הרלוונטיות של חז"ל – אין מי שקרוב למעמד הזה יותר מניקסון.
הסיפור הזה קורה כל שנה מחדש. בעוד פחות משבועים תימלא הארץ דרשות ושיחות לראש השנה. חלק גדול מהן, מותר לנחש, יספרו שוב ושוב את סיפור "המלך בשדה"; באלול יוצא המלך מארמונו אל השדות, והעם הפשוט יכול לבקש ממנו ככל שעולה על רוחו. דרשנים שלא יספרו את הסיפור הזה ייאחזו בדברים אחרים – ההצמדה בין "מלכויות" ל"שופרות"; תקיעת השופר תהפוך להיות תרועת מלך, ואלה מאיתנו שכבר תעו במחוזות המחקר יהרהרו בהקבלה המעניינת שבין ראש השנה שלנו לבין טקסי ראש השנה האשורי והבבלי, שגם בו ממליכים את האל על העולם, ובו הוא יושב ודן את העולם ובאיו.
האמת היא שבתורה עצמה, כידוע, אין דבר מפורש מכל אלה. עצם רעיון המלוכה נזכר רק בספר דברים, וגם שם בניסוח בעייתי, שמאפשר לפרשן-הוגה-דרשן כמו אברבנאל לערוך השוואה בין מלכויות ישראל ויהודה החטאות והכושלות לבין הרפובליקה הרומית שליטת העולם, או לרפובליקה הוונציאנית של ימיו, סוחרת הימים, ולהגיע למסקנות לא מחמיאות כלל לגבי המלוכה. בתורה אין "ראש השנה" כלל, מה עוד שיום התרועה הזה איננו ממוקם בתחילת השנה אלא באמצעה, בחודש השביעי. אבל השופר עושה את שלו, וצליל הזעקה העולה ממנו מאשש את תפיסת היום הזה כיום דין. לא היה לחז"ל דבר יותר טבעי מלהצמיד ליום זה דימויי מלך ומלוכה, ועד היום הזה מלאות כל תפילותינו בשורש "מלך" על שלל הטיותיו. אפילו את התואר הפרסי האופייני "מלך מלכי המלכים" אימצנו, ואין ספק שבן העולם העתיק, מצרי או מסופוטמי או פרתי או רומי או ביזנטי, היה מרגיש בבית בתוך עולם הדימויים הזה, שהכיר מחיי היומיום שלו.
אבל לנו, מה אומרים לנו הדימויים האלה? מתי ראינו לאחרונה מלך אמיתי? איזה רגש עורר בלבותינו הצעירים והתמימים נשיא המעצמה הגדולה בעולם? האם נמלאנו יראה? האם רצנו לבקש ממנו בקשות? האם ראינו בו את השליט העליון על חיינו?
אין לאדם אלא מה שבעולם הדימויים שלו, ואין האדם מרגיש אלא מה שהוא יכול לדמות בנפשו. האם אנחנו מסוגלים בכלל לראות במשהו או במישהו שליט עליון כזה? מה בעולמנו מאפשר לנו לדמות תחושת כניעה? איך יכול מי שחונך בדמוקרטיה, חופשית, נושכנית ואנרכית קצת בסתר ליבה, שזורק את מנהיגיו אחת לכמה שנים, לעמוד ולומר בלב שלם "את חיל יום פקודה"? מי חיל, איזה חיל? האם באמת אנו מפחדים? שאם לא כן, למה אנחנו מחפשים כל הזמן מנגינות חדשות? ריגושים חדשים? סגנונות תפילה ש"יעשו לנו את זה"?
לפני שנים אמר לי בן דודי, אתיאיסט מושבע מנוחתו עדן, שהתפילות שלנו כולן דברי חנופה מזעזעים, שלא היינו מעלים על דעתנו לומר בשום הזדמנות אחרת. מהפרספקטיבה שלו, אנו עסוקים כל הזמן בנסיונות פתטיים לשכנע את עצמנו שאנחנו מרגישים משהו שכלל איננו מדבר אלינו. השבתי לו שהתפילות לאו דוקא מבטאות את עולמנו שלנו, אלא מנסות לחנך אותנו, לעולם רגשי אחר, שבאמת איננו נמצאים בו עתה.
אבל אינני יודע אם הקושיה שלו אינה טובה יותר מהתירוץ. בכל פעם שאני רואה נער, בגיל שבו הייתי אז בהר הרצל, עם חולצה הזועקת בכתום לוהב "מי מעיז להילחם במלך?!", אני מהרהר לעצמי באירוניה מרירה, שעם החולצה הזו עצמה הוא מתריס נגד השלטון, שהוא הוא מקבילתו המודרנית של המלך; ושבכל מהדורת חדשות אנו שומעים על עמים המתקוממים ומדיחים את מלכיהם, או דיקטטוריהם הגרועים ממלך, בשם זכויות האדם, שמלכים ממש אינם אמונים עליהם; ושהוא עצמו לא היה רוצה לחיות תחת שלטונו של מלך כלשהו, מכיון שהוא כבר טעם את טעם הדמוקרטיה.
האם לא הגיע הזמן לרענן את עולם הדימויים שלנו? להכיר סוף סוף בעובדה שאיננו עוד מלוכנים? שעולמנו דמוקרטי? שהמשלים הישנים כבר לא באמת מעוררים אותנו? שבאגף הזה בליבנו, של רגש יראת הרוממות, כבר לא גר אף אחד? שאם איננו רוצים שמדרשי חז"ל יעברו לאגף סיפורי הפיות, אולי הגיע הזמן לבנות אגף חדש, לספר סיפורים חדשים, לכתוב מחדש את מדרשי המלכות שלנו?
שתהיה לכולנו שנה טובה.

12 תגובות:

Shifra אמר/ה...

א. תסביר/ רענן את זכרוני: למה היה צורך להעביר את הרוגי המלחמה מהר הרצל למקום קבורה חדש כעבור מספר חודשים?
ב. ישיבת "נתיב מאיר" עדיין שוכנת מול הר הרצל. אז למה לכתוב "שכנה אז"?
ג. אייק! שם ומלכות עבור פגישת ניקסון?!
ד. ושחז"ל הורו לברך ברכה כזו כשרואים מלך של גוים לא עושה את זה טוב יותר. האם היו חז"לניקים שהתנגדו בדעת מיעוט? האם היו פוסקים זאת לו חיו בימי גדולת ישראל כמו מלכות דוד ושלמה? האם זה תקף למלך גוי גדול שהוא אנטישמי?
ה. לגבי הרב עובדיה ובגדי מלכות - מי לובש היום בגדי מלכות כמו פעם? והאם זאת הסיבה שהוא מתלבש בצורה מסורתית ומיושנת? מעניין.
ו. היום צומצמו הפערים בין האדם הפשוט לבין השליט. בגדים, מכוניות פאר, מלווים - לא משנה. הודות לעיתונות, לתקשורת, לבחירות חופשיות וכו' - אבדה הכבוד העצום. במיוחד במקום קטן כמו ישראל.
ז. השכחת שחונכנו על האחים גרים. ועל המלך ארתור. ועל רובין הוד. אנחנו יודעים על מלכים. ואנחנו שומעים הרבה על דיקטטורים...
ח. "תחושת כניעה" - בעידן של "מגיע לי"?!
ט. העולם שלנו דמוקרטי. אבל העולם הדתי הוא דיקטטורה. קיום מצוות נחשב בחירה בחיים ובטוב, אי-קיום מצוות נחשב בחירה במוות ובעונשים. בחירה, אה?
שפרה

אחיך הבכור אמר/ה...

א. מלך אינו בהכרח דיקטטור.היו מלכים אהובים על עמם וישנם ראשי ממשלה השנואים בקרב עמם.
ב. אינני בטוח שבמשטר שלנו כאשר ממשלה מתחלפת כל שנתיים/שלוש ובכלל היא תלויה בשותפים הקואליציוניים הסוחטים אותה (בעצם את העומד בראשה)עד תום , הוא יותר טוב ממשטר בו המלך הוא השולט היחיד.
ג. המושג "מלכות" בימים הנוראים הוא רק להמחשה של היחס בין המושל לנמשל , בין הבורא לברואיו, ולא לשיטת הממשל.

חגי משגב אמר/ה...

פרטים טכניים היסטוריים: הרוגי מלחמת יום כיפור נקברו בקברות ארעיים תוך כדי המלחמה, ללא נוכחות משפחותיהם. שנה אח"כ הם הועברו להר הרצל או לבתי קברות אחרים, לפי בחירת המשפחות. ונתיב מאיר שכנה ממש למטה, מול הר הרצל, במבנים קטנים, שהיום נמצא בהם המכון להלכה וטכנולוגיה.
ולאחי הבכור: אני מדבר דוקא על היחס הרגשי של האימה והיראה, שאותו מדגישות התפילות.

Shifra אמר/ה...

מלך הוא בהכרח דיקטטור. דיקטטור משמעו אדם שמושל יחידי. אין הדבר מתייחס בהכרח לטיב שלטונו. וראה:http://www.merriam-webster.com/dictionary/dictator
האופציה שלישית של ההסבר היא מה שאתה רוצה, אבל כפי שאתה רואה, זה לא בהכרח.
וראש ממשלה שהעם אינו מחבב לא דיקטטור. הוא פשוט ראש ממשלה שנוי. כל עוד השלטון מתחלק הוא לא דיקטטור.
דווקא המלך ביהדות הוא לא דיקטטור לחלוטין כיוון שהיה גם הסנהדרין וגם הכהונה וגם הנביאים.
אתה שוכח שיש במדינה שלנו לא רק ממשלה, כבולה ככל שתהיה, אלא גם תקשורת ובתי משפט שאמורים להגן על האזרח. במדינה דיקטטורית, אין מי שיגן על האזרח מפני המלך וצבא המלך.
יחס של אימה ויראה: יש רק לדמיין שבטעות נכנסת לכפר ערבי...
(וחגי: אם לא מדובר באחיך הבכור, אז אנא כתוב את שמו עם מרכאות.)
תודה,
שפרה

אנונימי אמר/ה...

אחותך
מסכימה שעולם הדימויים המלוכני עובר מן העולם ואני נתקפת הרגשה של אי נוחות בכל פעם שדוקא דימוי זה עולה. אבל הייתי שמחה לשמוע [בלשונו שלנשיאינו המלכותי... פרס] מה האלטרנטיבה. האם סחבקיות או "אבא" [נח ...נחמני]עושה את זה יותר מכבד?
או ביטויים שאמורים לבא מעולמינו הפנימי. סקרנית לשמוע את המשך פיתוח הרעיון. אבל כידוע לך אחי היקר שעולמינו הוא לא רק שכלתני ויש בתוכנו רבים וטובים שמבקשים את הדימוי הרגשי,יש כאלה שרוצים גם את הדימוי הכנוע . תהליך החיבור לקב"ה ולהווית התשובה עדייןנמצא במרחב הרגשי ולא רק הקוגניטיבי ואין מנוס אלא לחפש או לנסח תפילה שנובעת מעולם פנימי גם אם עכשוי.

אנונימי אמר/ה...

במחשבה שניה,תוך כדי הליכת הבוקר שלי הבנתי מה שהחסידות הבינה לפני מאתיים שנה כשהרבתה להשתמש בתואר "אבא" לרבש"ע. או "טאטע זיסע"...אין ספק שהיה זה ביטוי המעיד על קירבה אמיתית ולא מרוחקת כמו למלך [אם כי הספרות החסידית משופעת במשלי מלך וכו']
והגיג נוסף,המחשבה שאנו בני האדם המודרניים,הדמוקרטיים,המשכילים הדעתניים,המוצלחים,הבונים עולמות ומחריבים אותם,טועים לחשוב או מתקשים לקבל סמכות עליונה יותר.כלום לא באות התפילןת שלנו ומנסות להעמידנו במקומינו,מתוך ענווה,קצת שפלות רוח?
נכון שזה נשמע כמו ספרות החוכמה שאתה בקי בה יותר ממני,אז מה? משהו השתנה באופיו של האדם מפעם? להפך השחץ והרהב גברו.
אז אולי צריך למצוא ביטןיים עכשווים יותר ,אבל הרעיון שנדע לכפוף את האגו שלנו הוא עתיק יומין ואקטואלי מאין כמותו.
"ואנחנו נברך י_ה מעתה ועד עולם"
א.א. אחותך

חגי משגב אמר/ה...

אני מסכים בעיקרון, וזה מה שעניתי לבן דודנו האתיאיסט מנוחתו עדן. התפילות לא רק מבטאות אותנו, אלא גם מחנכות. ובכל זאת, האם לא הגיע הזמן למספרי סיפורים חדשים? תראי בכמה התנגדות נתקל כל שינוי חסר משמעות שמנסים לעשות בבית הכנסת. כל שינוי במקומו של החזן, במילה אחת בתפילה, והעולם מתמוטט. מרוב היצמדות לתפילה כמחנכת שכחנו שהיא גם צריכה לבטא. גם זה חלק מההתבטלות שלנו בפני המסורת. אבל מי שלא מעיז לחדש, לא יצליח לשמור.

אנונימי אמר/ה...

קרא את מאמרו של הרב שמואל שפירא על הסליחות . מקור ראשון השבת.מוסף שבת
א.א.אחותך

אנונימי אמר/ה...

אני רוצה להציע משהו ברוח 'יונגיאנית'. (ואני רחוק מאוד מרוח החסידות הניואייג'ית עליה כתבת בהקשר אחר). קיומו של מלך בעולם הוא גם ביטוי של היבט שקיים בנפש. תפילות מסוימות נותנות מקום וכך גם ממשות לצד הזה. אני חושב שהצד הזה צריך להיות באיזון עם צדדים אחרים, והתפתחות העולם היא לטובה. אך אני חושב שיש עוצמה גם למקומות ה'פרימיטיביים' הללו. כל קורא של ספרי פנטזיה מכיר את המקום הזה שספרי פנטזיה מאפשרים.
אולי הדמוקרטיה גם מייבשת משהו? אולי יש לה צד בדלדולה של הרוח באמריקה ובמקומות אחרים?
שוב - לא כקריאה חלילה לחזרה למשטר מלוכני, אלא להבנה שלשוויון שהדמוקרטיה מציעה יש גם ממד מרדד. ובהתכוונות לרובד הנפשי של 'מלך' יש תרומה.

אנונימי אמר/ה...

בעולם מסורתי, כל אדם יודע את תפקידו ויעודו, האדם, ביהדות נתפס כ"חומר גלם" אשר צריך להתנסות בתהליך האזרוח (civilized) באמצעות חינוך לערכים ומצוות וכך להפוך לאדם אנושי באמת. הוא מוגדר במונחי יצירה ותקשורת.
בעולם המערבי, מודרני המבוסס על ערכים נוצריים ברובו הרצון החופשי נועד להפוך רב חשיבות כמרכז המאחד את האדם. ביטול המצוות בנצרות הוא תוצאת המחשבה שכיון שבני האדם נושאים בקרבם עקרון (מחשבות, רציות, מעשים), יושרם חייב להיות כרוך בחופש.

על המתח הזה של בין המודרני והמסורתי אנו נעים. המודרנה כמבוססת על "להגשים את עצמי בעצמי" משאירה אותנו לבד, ללא רע, ללא מלך, בורא וללא תפילה.
המסורתיות, מונעת את תחושת החופש והחירות שאנו כה זקוקים לה כדי להביא עצמנו לידי ביטוי ויצירה.

כנראה שהדרך הנכונה היא האמצע שבין הגישות. לחלוק כבוד לסמכות - בין שיהיה מורה, רב, שוטר, שליט. בין אם זה שלנו ובין אם לאו. כך גם, ממקום של ענווה נוכל להתקרב באמת לבוראנו. זו דרך מורכבת, בין הפונדמנטליסטיות היהודית הדתית שבה תמיד הדרך היא כל כך ברורה (ע"ע שפרה) לזו החילונית חופשית המשאירה אותך בלבדות.

טל

אנונימי אמר/ה...

העניין הוא שאנשים חושבים על החיפוש שלהם פחות כעל חיפוש לאומי, אלא כנסיון למצוא מקום - שייכות, בית, והרגשה שהם עושים את הדבר הנכון. ואולי זה קורה גם בגלל השינוי במבנה המשפחה היום.. בדרך כל אנחנו מפנטזים על מה שהיה לנו פעם ועכשיו חסר. כמובן שהיום זה לא כמו פעם ושההתרפקות על הנוסטלגיה מתארת את העבר בצורה מושלמת בהרבה משהיה; אם המקור של המלך בראש השנה הוא חז"לי, אני חושבת שאני יכולה להבין לאיזו מציאות הם התפללו.
מעניין להסתכל על עלייתו של מושג ה"אבא" בהקשר הזה לעומת ההמלכה; אני עדיין חושבת מה שאמרתי לך אתמול - מלים הן לא מה שאתה מוציא מהן אלא מה שאתה שם בתוכן [ל.מ. בוז'וולד].
אפשר לספר את מושג המלך ככה שיתאים גם היום למה שאנשים מחפשים.

Shifra אמר/ה...

חייבים להיות עקשנים. כי אחרת אנשים מסוימים יכניסו נשים כחזניות ויורידו את המחיצות בין העזרות...
ולא יעזור כלום, אני דווקא נורא אוהבת את עניין המלוכה. מלך טוב יכול לעזור לעם בצורה ששום ראש ממשלה או נשיא בחיים לא יצליחו. יש משהו מרומם במחשבה שהנביא בוחר אדם, שופך עליו שמן ומרים אותו מעם. הוא מייצג את העם, וכבודו הוא כבוד העם - באופן שראש ממשלה שנבחר על ידי 28% מהציבור ופשוט הצליח להרכיב ממשלה לא מייצגים. ברור שאפשר להוכיח אחרת מהתנ"ך ומחטאי המלכים, אבל אני מדברת באופן תיאורטי. ואם באמת נהיה רע כ"כ, אז מארגנים מרד.
אבל לא סתם אנגליה השכילה לשמור על המלוכה שלה לצד ראש הממשלה והפרלמנט. מלך, כתר, משפחת אצולה, גינונים מיוחדים - אפילו האמריקאי מתלהב מזה היום...