חודש התשובה: ניקסון בהר הרצל, או המלך בשדה

בסוף שנת הלימודים תשל"ד ביקר נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, בישראל. הימים היו ימי אחרי מלחמת יום כיפור. ישיבת נתיב מאיר שכנה אז בשולי בית וגן בירושלים, ממש מול הר הרצל. בתוך חודשים ספורים עמדו להתחיל הלוויות הרוגי המלחמה, שהועברו בתחילת תשל"ה לקברות הקבע. אבל ביוני 74 היתה התרגשות באויר. שיירתו של נשיא ארה"ב עמדה לעבור בשדרות הרצל, בדרכה למשכן הכנסת. אנחנו היינו נוער תוסס, אידיאליסטי ונמהר. ניווטנו את חיינו בין ראש הישיבה, ר' אריה בינה, שהתנגד עקרונית להפגנות בני נוער בכל נושא, ובמיוחד בנושאים פוליטיים ("ברגע שהציבור בארץ יזהה שזה עניין של הדתיים – העסק יהיה גמור", ניבא), לבין הכריזמה המהפכנית של ר' צבי יהודה, שעמדה אז בשיאה. משלחות ישראל, מצרים, סוריה וארה"ב ניהלו מו"מ על הסכמי הבינים והפרדת הכוחות. ההתנחלויות הגדולות התחילו להתבשל. שליחי "מרכז" אצו רצו בין הישיבות וגייסו את הנערים צמאי האקשן לפעולה, ובתוך כל אלה – לראשונה בתולדות המדינה, הנשיא האמריקאי.

וכך מצאנו את עצמנו, שביעיסטים פרובינציאליים, מצטופפים בין המון אדם בשולי רחוב הרצל, מצפים לשיירה הנשיאותית. ההיסטוריה התקרבה במהירות, בסדרת מכוניות שחורות, ולפתע עצרה, ממש לידינו, במרחק נגיעה. מתוך המכונית יצא אדם, שנראה, למרבה הפלא, בדיוק כמו התמונות שלו בעיתונים, ואחריו זינקו מיד מאבטחיו המופתעים; מראש מכוניתו הוא החל ללחוץ ידים שהושטו לעברו, כמה שניות – ונבלע חזרה במכונית המשוריינת ששבה לטוס מזרחה.

לנו זה הספיק. היינו מוכנים מראש, והתגובה המוכנה שלנו היתה ברכה, בשם ומלכות: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". נלהבנו מעצם העובדה שנפל בחלקנו לברך את הברכה הנדירה הזו, שחז"ל תקנו לברך כשרואים מלך ממלכי אומות העולם. אולי לא ממש מלך, אבל האדם החזק ביותר בעולם – למרות ווטרגייט, שנשפה בעורפו, ולמרות שאנו עצמינו נפנינו מייד ואצנו רצנו למשכן הכנסת, להפגנות נגד ההסכמים המתרקמים והולכים.

אחר כך החלו להתפשט שמועות, שהרב עובדיה – אז הרב הראשי לישראל – פסק שאין לברך על ניקסון את ברכת המלכים, ומכל מקום לא בשם ומלכות, מכיון שאיננו לבוש בבגדי מלכות. אבל לא הנחנו לזה לקלקל לנו את החגיגה.

הפכתי מאז בסיפור הזה כמה פעמים. דעתו של הרב עובדיה היתה טכנית לחלוטין, אבל ביסודה עמדה ההבנה, שעניינה של הברכה הוא כבוד המלכות, שהוא דבר נשגב, בעל עוצמה, ומעורר יראה; איזה נשיא מודרני מעורר רגשות כאלה היום? ומולה עמדה ההרגשה, שבכל זאת, אם אנחנו רוצים לשמר את הרלוונטיות של חז"ל – אין מי שקרוב למעמד הזה יותר מניקסון.

הסיפור הזה קורה כל שנה מחדש. בעוד פחות משבועים תימלא הארץ דרשות ושיחות לראש השנה. חלק גדול מהן, מותר לנחש, יספרו שוב ושוב את סיפור "המלך בשדה"; באלול יוצא המלך מארמונו אל השדות, והעם הפשוט יכול לבקש ממנו ככל שעולה על רוחו. דרשנים שלא יספרו את הסיפור הזה ייאחזו בדברים אחרים – ההצמדה בין "מלכויות" ל"שופרות"; תקיעת השופר תהפוך להיות תרועת מלך, ואלה מאיתנו שכבר תעו במחוזות המחקר יהרהרו בהקבלה המעניינת שבין ראש השנה שלנו לבין טקסי ראש השנה האשורי והבבלי, שגם בו ממליכים את האל על העולם, ובו הוא יושב ודן את העולם ובאיו.

האמת היא שבתורה עצמה, כידוע, אין דבר מפורש מכל אלה. עצם רעיון המלוכה נזכר רק בספר דברים, וגם שם בניסוח בעייתי, שמאפשר לפרשן-הוגה-דרשן כמו אברבנאל לערוך השוואה בין מלכויות ישראל ויהודה החטאות והכושלות לבין הרפובליקה הרומית שליטת העולם, או לרפובליקה הוונציאנית של ימיו, סוחרת הימים, ולהגיע למסקנות לא מחמיאות כלל לגבי המלוכה. בתורה אין "ראש השנה" כלל, מה עוד שיום התרועה הזה איננו ממוקם בתחילת השנה אלא באמצעה, בחודש השביעי. אבל השופר עושה את שלו, וצליל הזעקה העולה ממנו מאשש את תפיסת היום הזה כיום דין. לא היה לחז"ל דבר יותר טבעי מלהצמיד ליום זה דימויי מלך ומלוכה, ועד היום הזה מלאות כל תפילותינו בשורש "מלך" על שלל הטיותיו. אפילו את התואר הפרסי האופייני "מלך מלכי המלכים" אימצנו, ואין ספק שבן העולם העתיק, מצרי או מסופוטמי או פרתי או רומי או ביזנטי, היה מרגיש בבית בתוך עולם הדימויים הזה, שהכיר מחיי היומיום שלו.

אבל לנו, מה אומרים לנו הדימויים האלה? מתי ראינו לאחרונה מלך אמיתי? איזה רגש עורר בלבותינו הצעירים והתמימים נשיא המעצמה הגדולה בעולם? האם נמלאנו יראה? האם רצנו לבקש ממנו בקשות? האם ראינו בו את השליט העליון על חיינו?

אין לאדם אלא מה שבעולם הדימויים שלו, ואין האדם מרגיש אלא מה שהוא יכול לדמות בנפשו. האם אנחנו מסוגלים בכלל לראות במשהו או במישהו שליט עליון כזה? מה בעולמנו מאפשר לנו לדמות תחושת כניעה? איך יכול מי שחונך בדמוקרטיה, חופשית, נושכנית ואנרכית קצת בסתר ליבה, שזורק את מנהיגיו אחת לכמה שנים, לעמוד ולומר בלב שלם "את חיל יום פקודה"? מי חיל, איזה חיל? האם באמת אנו מפחדים? שאם לא כן, למה אנחנו מחפשים כל הזמן מנגינות חדשות? ריגושים חדשים? סגנונות תפילה ש"יעשו לנו את זה"?

לפני שנים אמר לי בן דודי, אתיאיסט מושבע מנוחתו עדן, שהתפילות שלנו כולן דברי חנופה מזעזעים, שלא היינו מעלים על דעתנו לומר בשום הזדמנות אחרת. מהפרספקטיבה שלו, אנו עסוקים כל הזמן בנסיונות פתטיים לשכנע את עצמנו שאנחנו מרגישים משהו שכלל איננו מדבר אלינו. השבתי לו שהתפילות לאו דוקא מבטאות את עולמנו שלנו, אלא מנסות לחנך אותנו, לעולם רגשי אחר, שבאמת איננו נמצאים בו עתה.

אבל אינני יודע אם הקושיה שלו אינה טובה יותר מהתירוץ. בכל פעם שאני רואה נער, בגיל שבו הייתי אז בהר הרצל, עם חולצה הזועקת בכתום לוהב "מי מעיז להילחם במלך?!", אני מהרהר לעצמי באירוניה מרירה, שעם החולצה הזו עצמה הוא מתריס נגד השלטון, שהוא הוא מקבילתו המודרנית של המלך; ושבכל מהדורת חדשות אנו שומעים על עמים המתקוממים ומדיחים את מלכיהם, או דיקטטוריהם הגרועים ממלך, בשם זכויות האדם, שמלכים ממש אינם אמונים עליהם; ושהוא עצמו לא היה רוצה לחיות תחת שלטונו של מלך כלשהו, מכיון שהוא כבר טעם את טעם הדמוקרטיה.

האם לא הגיע הזמן לרענן את עולם הדימויים שלנו? להכיר סוף סוף בעובדה שאיננו עוד מלוכנים? שעולמנו דמוקרטי? שהמשלים הישנים כבר לא באמת מעוררים אותנו? שבאגף הזה בליבנו, של רגש יראת הרוממות, כבר לא גר אף אחד? שאם איננו רוצים שמדרשי חז"ל יעברו לאגף סיפורי הפיות, אולי הגיע הזמן לבנות אגף חדש, לספר סיפורים חדשים, לכתוב מחדש את מדרשי המלכות שלנו?

שתהיה לכולנו שנה טובה.