הרהורים היסטוריים בעקבות "נאומים היסטוריים"

בהיסטוריה הארוכה של ארץ ישראל יש מעט מאד פרקי זמן קצרים שבהם התקיימה כאן ישות מדינית הדומה לשלנו: מדינה בשלטון אחד, על כל תחומי הארץ בין הלבנון לסיני ובין הים למדבר. הראשון בימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה (שגם את קיומה יש השוללים היום), שהתקיימה כשמונים שנה עד שהתפרקה; כאלף שנה אחריה ממלכת החשמונאים, שהתקיימה כשבעים שנה עד שסופחה לאימפריה הרומית; כאלף שנה אחריה ממלכת הצלבנים, שהתקיימה כתשעים שנה עד שנכבשה ע"י האימפריה האיובית; וכאלף שנה אחריה – מדינת ישראל.

הדבר כנראה תלוי במצבה ובמיקומה של היחידה הגיאוגרפית הזו, שאיננה באמת יחידה אחת. הגיוון האקלימי המדהים, שמביא אדם בנסיעה של שעה ממדבר לשלג, ומרום 2000 מ' לעומק 400- מ', שבאותה נסיעה חולף על פני סוגי קרקע, תאי שטח ותנאי משטר רוחות השונים כל כך זה מזה, גורם לתחושת נתק בין איזור לאיזור; בעת העתיקה הוא הביא ליצירת חברות בעלות אורח חיים, דת ולוח שנה שונים לחלוטין. ומנגד, היותה של הארץ ארץ מעבר הכרחי בין יבשות ומרכזי התרבות הגדולים של העולם, הפכה אותה ליעד נחשק עבור מעצמות גדולות שמרכזן במקומות אחרים, כלומר לאיזור מלחמה, למגרש המשחקים של העולם. זה היה נכון בעת העתיקה, כשהמלחמות התנהלו בין צפון לדרום, וזה נכון גם היום, כשהמלחמות מתנהלות בין מזרח למערב (גם אם המזרח משתנה מקומוניזם לאיסלאם).

בשלב זה הקורא מסתכל בעצבנות על שעונו ומחשב כמה זמן נותר לאפיזודה הזו של מדינת ישראל. והאמת היא שהתמונה איננה מעודדת. ארץ ישראל, במצבה הטבעי, מחולקת בין כמה מדינות קטנות, לעתים מעט ולעתים עשרות. בתקופות אחרות היא מהווה חלק מאימפריה. כמעט ומן הנמנע לקיים כאן מדינה עצמאית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה. נחמה פורתא יש לקורא המודאג, אם יחשיב את עזה למדינה אחת, יו"ש לשניה, ויזכור שגם ירדן יושבת על חלק מארץ ישראל ההיסטורית ולמעשה גם לבנון; אם כך, אפשר לנשום לרווחה. אנחנו כבר במצב של פיצול, ועל ארץ ישראל יושבות כרגע לפחות חמש מדינות. הקץ אולי נדחה. אבל נדמה שהנחמה הזו לא באמת מנחמת – לא לזה התכוונו כשהגענו הנה, לא כן? ומי יודע האם הפיצול הסתיים? ומי יודע איזו אימפריה מחכה מעבר לדלת לתורה להשתלט על חבל הארץ הזה, שבדיוק עונה על צרכיה האיסטרטגיים והכלכליים?

מה סוד הממלכות העצמאיות, ומדוע התפוגג קסמן? והאם ניתן להאריך את תוקפן של הנסיבות המאפשרות מדינה כזו כאן?

לא כאן המקום לנתח את הגורמים וההשערות בעניין. דבר אחד ברור מהנתון המדהים הזה: מדינה עצמאית קמה כאן רק כשהיה חזון למקימיה. כשעמדה לנגד עיניהם מטרה ערכית, שהם היו מוכנים לתת עליה את חייהם. כשהאנשים הודרכו על ידי החזון הזה. כך החשמונאים, כך הצלבנים, כך מקימי מדינת ישראל המודרנית. וכשהזדקן החזון ונכנס לשיגרה, לא עמד בו כוחו להחזיק מול הלחצים הפנימיים וגם החיצוניים, והארץ נכנעה לדמותה הטבעית ושבה למצבה הנורמלי, כלומר מפוצלת או כבושה או שניהם גם יחד. על פי המחזוריות ההיסטורית הזו, הדבר קרה לאחר שלשה דורות מהקמת הממלכה או המדינה: הדור המייסד היה חדור ההתלהבות החזונית, הדור השני ראה חובה לעצמו לתחזק את חזון הוריו, והדור השלישי כבר חיפש דברים אחרים – לרוב רווחה, איכות ורמת חיים, ותמיד גם ניצחון על המפלגה היריבה.

הווה אומר: דמותה של המדינה, וגם גורלה, אינו תלוי בפוליטיקה. לא ההחלטה המדינית הנכונה והריאלית עומדת ביסוד המדינה הזו, ולא היא שתחזיק אותה בחיים. המדינה לא תיחרב מוויתור על שטחים. היא גם לא תיחרב אם נישאר בהם. המדינה תלויה בדברים אחרים לגמרי. הערכים הם העומדים בבסיסה. ללא ערכים תחדל המדינה להתקיים בצורתה הנוכחית בעוד עשר עד עשרים שנה. זהו כנראה חוק היסטורי.

אבל את הערכים לא קובעות המפלגות ולא הפוליטיקאים. הפוליטיקה אינה יוצרת מצבים ערכיים. היא אינה מנהיגה את העם בתחום המוסרי. היא תוצאת המצב, ולא ההיפך. כשהאדם הקטן, איש בביתו, אינו ערכי, שום הנהגה טובה לא תצמח מזה. הדבר היה נכון במשטרים המונרכיים של הארץ, ועל אחת כמה וכמה נכון במשטר הדמוקרטי. ההנהגה משקפת אותנו, לא משנה אותנו.

וכל עוד לא ייקח האדם הבודד, איש בביתו, על כתפיו את האחריות הערכית הזו – אל יתלה תקוות בפוליטיקה. אם לא תתייחס בכבוד ובהגינות וביושר וחסד לבני ביתך ולשכניך, אם האדם לא ידע שממנו נתבעת התביעה הערכית ולא ממנהיגו – חבל על הזמן. ההשקעה המטורפת שאנו משקיעים בבחירות ובפוליטיקה סוחטת אנרגיות, מתמקדת בשאיפות אישיות ובאינטרסים, מעוררת ויכוחים בחרי אף על טקטיקות, מסיטה את תשומת הלב לדברים הגדולים והלא חשובים. אבל  שום בחירה, בשום מפלגה, לא תשפר את המצב הזה. לא כסף לשכבות, לא חוקים מכל סוג, לא תגבור כוחות אכיפה, אפילו לא תקציבים לחינוך. רק נכונות לקחת אחריות על חיים של משמעות, של ערך. רק החלטה אישית.