במצעד הקלישאות תופס הביטוי "רצון הבוחר" את אחד המקומות הראשונים. אבל האמת היא שהביטוי הזה מופרך מיסודו. לא נכון, למשל, שהבוחר שלח מפלגה מסויימת לאופוזיציה. ההיפך הוא הנכון: כל אחד בחר את מי שלדעתו צריכה להיות בקואליציה, לא ההיפך. אם נתחיל לדבר על מי שהבוחר לא בחר, נגיע לתוצאות אבסורדיות לחלוטין. אבל כמובן אין שום תוחלת בחשבונות כאלה. השיטה הדמוקרטית היא כזו שבה מתחשבים רק במה שהבוחר כן בחר, לא במה שחשב או התנגד לו.
מסיבה זו לא נכון גם לדבר על "תפקידה של האופוזיציה". אין לאופוזיציה תפקיד, מהסיבה הפשוטה שאיש לא בחר בהם לאופוזיציה. בודאי ובודאי שתפקידה איננו להפיל את הממשלה. אין הבחירות אלא שיטה להכריע מי ינהל את המדינה בשנים הקרובות. כל השאר הוא פרשנות, ומה שנכון במערכת בחירות אחת מתהפך לחלוטין בשניה.
ובכל זאת ניתן לזהות מגמה, המשותפת לרוב הציבור במערכות הבחירות האחרונות, הן אלה שבחרו והן אלה שלא. כזכור, חלק גדול כלל לא חשו את עצמם אחראים להתנהלות המדינה בשנים הקרובות, וכלל לא באו. אבל גם אלה שבאו, רובם הגדול החליט לבחור למפלגות שמבטיחות לו דברים. אמנם מחלוקת חריפה התקיימה בין סוגי ההבטחות, איזו מהן טובה יותר, אבל הבחירה היתה בין הבטחות. דהיינו, הבוחר שכן בחר גם הוא אינו חש עצמו אחראי, אלא שמח להטיל את האחריות על מישהו אחר, שיעשה בשבילו. המפלגות שהציעו מאמץ לאומי, שלא הבטיחו גן של ורדים – נכשלו.
והאמת היא שהחולי הזה רובץ לפתחה של הדמוקרטיה באשר היא. לכאורה במשטר שלנו האזרח מעורב וקובע, אבל למעשה אשליית הבחירה מאפשרת לכל אחד לעשות את המעשה הסמלי שלו ולצאת בזה ידי חובה, ושידאגו אלה שנבחרו.
התוצאה היא חמורה הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. מכיון שחברה כזו, שחוסר האחריות הוא משאת חייה, מגדלת גם מנהיגים כאלה: שיחפשו את הפתרון הנוח יותר, שילכו לדרך שתוריד עומס, שיצמצמו דרישות. המפלגות לא מרדימות את הציבור. הן רדומות בעצמן.
לדמוקרטיה יש בעיה נוספת, שמהבחינה המוסרית היא קשה הרבה יותר: מעצם העובדה שאדם מעמיד את עצמו לבחירה, ומשווק את עצמו בתור מוצר, הרי שהמידה העיקרית שבה צריך להצטיין מועמד כזה היא היוהרה. מועמד בדמוקרטיה החדשה שלנו – שלא תמיד היתה כזו – חייב להתייצב מול המצלמות ולהמליץ על עצמו, לשבח את עצמו, להכריז כמה טוב הוא. המועמדים יוכלו להיות שונים זה מזה בכל תכונה שתעלה על הדעת, אבל בדבר אחד הם שותפים: כולם יהירים, גאוותנים, שחצנים. אין מילה אחרת לתאר את התעמולה העצמית.
אז ככה אנחנו נראים: היהירות היא התכונה המרכזית שמצופה ממנהיג בדמוקרטיה שלנו, והעצלנות היא התכונה המרכזית שמדריכה את הבחירה שלנו. וכשהעצלן בוחר בשחצן, רחמנא ליצלן.
הפתרון, כרגיל, איננו בפוליטיקה. הוא בנו. אם אנו, כל אחד, יחפש את האחריות שלו, את חלקו לא בעוגה הלאומית אלא בתרומה הלאומית, ולא ניתן לגאוה דריסת רגל בלבנו – יקומו מפלגות שאומרות אמת, שמציעות מאמץ, שנותנות משמעות. ויקום מנהיג שהוא אישיות, שכמו כל מנהיגי עם ישראל ההיסטוריים בורח מההנהגה ולא רודף אחריה. מנהיג שהאחריות הכריחה אותו להתייצב בראש, ושאנו נהיה אלה שיכולים להתגאות על שבחרנו בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה