ערב ראש השנה: עוץ לי גוץ לי והתרת הנדרים

כשילדי התחילו להתקומם נגד הסיפור הזה, נזכרתי במעומעם שגם בי הוא עורר אי נוחות בילדותי. אותו שדון מהאגדה, שעזר לבת הטוחן להפוך קש לזהב, בא לבקש את שכרו שהובטח לו. הוא לא קיבל אותו בסוף, משום שנכנע ללחציה של בת הטוחן וויתר על הילד לאחר גילוי שמו; אבל לאורך כל הסיפור – או המחזה – הוא מראש הרשע, ובת הטוחן היא מראש הטובה. מעצם מעמדם, לא בגלל מעשיהם.

הסיפור הזה נוצר בעידנים אחרים, בימים שבהם נסיבות הולדתו של האדם קבעו את גורלו לכל חייו, ולא בחירותיו; לפני המהפכות ששינו את פני התודעה החברתית שלנו, האמריקאית והצרפתית; ועדיין, ילדים בכל העולם שומעים ורואים אותו בצהלה גדולה, ושמחים בשמחת הנערה כשהשד מתפוגג לערפילי הפנטזיה וסכנת לקיחת הילד איננה עוד.

והלא באמת אנחנו מבינים את הנערה. היא נטלה על עצמה התחייבות בשעת מצוקה, והתחייבויות כאלה מדוע שנקיים? הלא לא באמת התכוונו אליהן. זה היה רק סתם. רצינו משהו מאד מאד, והיינו מוכנים להגיד כל דבר, אבל לא חשבנו על התוצאות. והנה, אכן בא הסיפור ואומר: אפשר להשיג דברים בלי לשלם את המחיר. אפשר לבחור בחירות בלי לשאת בתוצאות ההשלכות שלהן. אפשר לחיות בלי חשבון.

איזה פער יש בין הסיפור הזה לסיפור המדרשי על משה (בילקוט שמעוני בפרשת שמות), שבשעה שמצא מקלט אצל יתרו, בימים שהלה עוד היה כוהן לעבודה זרה, הבטיח לו את בנו הראשון; ומפני כך לא מל משה את בנו; וההבטחה הזו פעלה את פעולתה עד לדור שלישי, ויונתן בן גרשום בן מ[נ]שה הוא הוא הכוהן לפסל מיכה. חז"ל, כדרכם, לא בהכרח התכוונו לספר אמת היסטורית, אבל, כדרכם, ביטאו אמת קיומית: אין בחירה בלי מחיר, אין ארוחות חינם. נגד כל אמונתו, נגד אלוהיו, אבל התחייבות זו התחייבות, ולא בקלות כזו נחלצים ממנה. וגם כשהוא עצמו וגם יתרו כבר אינם מאמינים בעבודה זרה זו, ההתחייבות עדיין שם. בחירתו של אדם איננה ניתנת לביטול בקלות כזו. היא נעשתה, והחיים כבר נעים הלאה במסלול החדש שלהם, ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.

וכשאנו באים בכל זאת להתיר את נדרינו בערב ראש השנה, ועוד יותר מזה בליל כל נדרי, עלינו לזכור זאת: הנדרים אינם מותרים. לא כך, בכל אופן. ההליך הזה הוא כל דבר חוץ מאשר הליך הלכתי אמיתי של התרת נדר אצל חכם אחרי מציאת פתח. אי אפשר להתחיל את השנה החדשה מתוך אוירת זריקת האחריות ואי נכונות לשאת בתוצאות מעשינו – הלא כל ימי הדין האלה זועקים אחרת, ובכל בוקר אנו אומרים את סליחותינו כדי לקבל אחריות על מה שעשינו ולבקש הזדמנות נוספת, לא כדי לעשות הוקוס פוקוס ולמחוק את שהיה כלא היה.

להתרת הנדרים יש בעיני משמעות אחרת. היא זו שמאפשרת לנו לרדת מהעצים שטיפסנו עליהם כל השנה. לסגת מהצהרות שהצהרנו, מתוך רצון לעשות רושם, להטביע חותם, לקדם אינטרסים; לפתוח מחדש חשבונות שבינינו לבין זה שהסתכסכנו איתו ואיננו זוכרים אפילו על מה; לחשוב אחרת, בלי להיות שבויים בכבלי שגרת המחשבה שהורגלנו בה; לשנות התנהגות, בלי לחשוש שרואינו יצחקו עלינו; לשנות תדמית. לא להגיב אוטומטית תגובות מותנות רק משום שלפני כן צעקנו בכיכרות סיסמאות מלהיבות. לא להגיב אוטומטית בכלל. לא להכין את כותרת העיתון ערב לפני האירוע. לא להתעקש להימצא באותו מקום שהיינו בו אתמול, למרות שאת העניין זה כבר לא משרת אלא רק את תדמיתי ומעמדי. לא להתבצר בעמדות. להיות מוכנים באמת לביקורת עצמית. לעשות את הדבר הקשה מכל: להודות בטעות.

משום שאחרת, נמצא את עצמנו במחבוא הנהדר שמצאנו בזמן המשחק, ואז לגלות שאיש כבר איננו מחפש אותנו, והמשחק כבר נגמר, ואמא כבר קראה הביתה לארוחת הערב, ואנחנו הפסדנו אותה, כי התעקשנו להישאר על העץ.