כמה דברים ששכחנו

א.      מי שמעולם לא עמד לבחירה, איננו יכול לטעון שמי שעמד לבחירה - וגם נבחר - איננו מייצג את הציבור. זה כל כך פשוט. אף על פי כן, יש ל"מנהיגי מאהלים", שלא נבחרו, עוז לעמוד ולומר את השקר  הזה עצמו, ודבריהם עוד ישוננו וימוחזרו ויופצו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת, עד שיהפכו לסיסמה, שאיש אינו בודק אחריה. אבל את האמת, אמר הרבי מקוצק, אי אפשר לזייף, כי אמת מזוייפת היא לא אמת. הנבחר מייצג, ומי שלא נבחר איננו מייצג, גם אם קולו רם מאד.

ב.      הסוציאליזם, שהקים את המדינה ושמעורר נוסטלגיה יפה כל כך, וגם משמש כמודל שאליו מבקשים לחזור, לא היה רק שיטת ממשל כלכלי. הוא היה השקפת עולם, דרך חיים, אידיאולוגיה להכוונת חיי הפרט. עיקרה של האידיאולוגיה היה להחזיר את עם ישראל לחיי ייצור, לעבודה ועדיף עבודת אדמה; היא פנתה אל כל אחד בדרישה להגשמה אישית, יחד עם הסתפקות במועט וסלידה מחיי מותרות; היא פיקחה על הוצאות מיותרות ולא רק על הכנסות גדולות, והנוסעים לחו"ל נחשבו מושחתים כמעט כמו ה"טייקונים", שכולם אוהבים לשנוא היום. היא היתה אתוס, לא רק סיסמה.

ג.       ל"טייקונים" של אז היתה רמת החיים של יושבי האוהלים של היום. כל המכשור החשמלי בבית, נסיעות לחו"ל לעתים מזומנות, יכולת להפיק מסיבות ענק באירועים משפחתיים כמו בר מצווה או חתונה.

ד.      פערים חברתיים אינם מצוקה. מי שיש לו ורוצה עוד איננו במצוקה. קנאה במי שיש לו יותר איננה מצוקה. דלות ועוני הם מצוקה, רעב הוא מצוקה, חיים ללא עבודה וכבוד הם מצוקה. תיקונם הוא צדק חברתי. על זה מדובר? נדמה לי שלא.

ה.      הטיעון שהממשלה איננה יכולה להתעלם מהפגנות המוניות הוא תמוה. נניח, רק בתיאוריה, שהממשלה פותחת מו"מ עם הפלשתינים, ונניח, רק בתיאוריה, שהיא גם מסיימת אותו ומחליטה לפנות יישובים במסגרת ההסכם, או אולי אף בלי הסכם (לא ייתכן, אבל רק נניח); ונניח, שכתגובה יצאו המונים לרחובות – אולי לא בתל אביב, אבל כן בירושלים, וכן בערי הדרום, וכן בפתח תקוה וביישובים רבים. אולי חלק מהם אפילו יחסמו צמתים. ונניח שאחת ההפגנות אכן תצליח להביא לכיכרות 300 אלף בני אדם, ורבבות אחרות יצאו ממכוניותיהם בשקט ויחזיקו ידים בדממה. מה תהיה התגובה? "הממשלה לא יכולה להתעלם"? או "יש להעמיד את ראשי המסיתים לדין בעוון המרדה"?

ו.        מי שטען – ובהם מחזאי מוערך, בשידור לעיני כל האומה בטלויזיה – שהממשלה (אחדים מהם כינו אותה "מחרחרת מלחמה" ואף "צמאת דם") לא הזדרזה להרגיע את המצב בדרום כדי להשכיח את האוהלים, הוא טיפש במקרה הטוב, אטום במקרה הרע, חסר כל סולידריות בכל מקרה. בנוסף לזה הוא כנראה גם לא קורא עיתונים ולא רואה חדשות. מכל ראשי הממשלה בעשרים השנים האחרונות, נתניהו הוא זה שמיעט להפעיל צבא, ושש שנות ממשלתו, הראשונה והשניה, היו השקטות ביותר מבחינה בטחונית. אלה עובדות. מותר לא לאהוב את מדיניות הממשלה, מותר לסלוד מאישיותו של העומד בראשה, מותר גם לפעול להפלתה. אבל אסור לשקר. מפני שהשקר, גם אם ינצח – וזה עלול לקרות וכבר קרה לא מעט פעמים בהיסטוריה – יישאר שקר; ולא עוד, אלא שהשקר, המגיע לשלטון, טבעו להפוך לרשע. ואלו שיעלו אותו לשלטון בהתלהבות תמימה ימצאו את עצמם מאוכזבים, וגרוע מזה, חסרי אמון בעצמם.