כי תבוא: הפיל והבאת הביכורים

בגליון האחרון של מגזין נשיונל ג'אוגרפיק התפרסמה כתבה נוגעת ללב, על בית יתומים לגורי פילים, הפועל בקניה. עובדי המוסד הזה אוספים גורי פילים שנותרו ללא הוריהם, לעתים פצועים קשה, ומשקמים אותם כדי להשיבם חזרה לטבע. פילים הם בעלי עולם רגשי מפותח מאד, ובמקרים רבים מזכיר את עולם הרגשות האנושי. הם זקוקים לחום ולמגע, הם מפגינים סימני אבל טקסיים במות אחד מחברי הלהקה, ולעתים הם שבים לבקר את עצמות המתים לאחר חודשים ואפילו שנים. יתומי הפילים נושאים טראומות מציד המוני שנערך על משפחותיהם, והם מגיבים כילדים שעברו טראומות דומות. הם מכירים את מטפליהם ומכירים בהם, עד כדי כך שהמטפלים מגבילים היום את הקשר בינם לבין הגורים, מפני שהיו גורים שלא היו מסוגלים לשאת את שחרורם לטבע ומתו; זו היתה בשבילם טראומה שניה של ניתוק ממשפחה, והם לא עמדו בה. גם אחרי התבגרותם ושחרורם, יש מקרים של פילים שחוזרים למעון הזה כדי לקבל עזרה רפואית, ולאחר מגע קצר וליטוף עם המטפל הם חוזרים ליער; לעתים מביא פיל שגדל בבית היתומים את חברו, שלא גדל שם, לטיפול דומה.

אחד הסיפורים היפים סופר בכתבה מפי אחד המטפלים: "אפילו יתומים שהחזרתם לטבע הושלמה בהצלחה, שבים לפעמים למכלאות כדי לבקר את משפחתם האנושית. בדצמבר 2008 הופיעה במכלאות אמילי, פילה מטריארכית (מנהיגת עדר) שהובאה למרכז בניירובי ב1993, יחד עם הקבוצה שלה ואורחת מפתיעה. היא ילדה יום קודם לכן, במרחק של בערך קילומטר וחצי; היא הביאה את התינוקת לכאן להראות לנו אותה. קראנו לה איב".

ללא אומר ודברים באה הפילה הזאת למציליה כדי לומר תודה. היא באה להתגאות בגורה שלה, והגאווה נטולת היהירות הזו, היא עצמה הכרת טובה נוגעת ללב.

אבל אנחנו בני אדם. הגאווה והיהירות שוכנות אצלנו זו ליד זו. אדם המתגאה בהישגיו צועד על שפת תהום היהירות, ובקלות עלול ליפול לעמקי רום הלבב. לכן האדם חייב ללוות את מעשיו בדברים, שגם יגלו מה כוונתו, אבל גם יכוונו אותה.

הנה מביא הביכורים, הפותח את פרשתנו. פעמיים עליו לדבר. מיד עם בואו לחצר המקדש "ובאת אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו; ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך". . הביכורים עצמם אינם נזכרים. המביא משתתק, והכוהן לוקח את הטנא.

ואז פותח המבקר את פיו שוב, "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך, ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב; וירעו אותנו המצרים וענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה'.... ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש; ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'. והנחתו לפני ה' אלוהיך, והשתחווית לפני ה' אלוהיך, ושמחת בכל הטוב".

שני הסיפורים מסתיימים בהנחת הטנא, ובין אם מדובר באותה הנחה ובין אם מדובר במניף וחוזר ומניח, ברור שעל מביא הביכורים לספר שני סיפורים. כך הוא האדם: הוא חי את סיפורו, אבל לעתים עליו לזכור שיש לו יותר מסיפור אחד לספר. הבה נתבונן בסיפורים.

סיפור אחד הוא מספר אל הכוהן. בסיפור הזה, אני במרכז. אני באתי אל הארץ. ראה, הכוהן, עשיתי זאת. יש לי ביכורים. רכושי רב לי כדי לתת גם לך, כמשרת ה' אלוהיך.

אבל מיד אחר כך פונה המביא אל ה' ומספר שנית את סיפורו. וכמו במקרים רבים אחרים במקרא, פניה זו היא גם – ואולי בעיקר - אל האדם עצמו, אל נפשו פנימה: ארמי אובד אבי, בעמקי תהומות היינו, והפעולות היחידות המיוחסות לנו בסיפור זה הן אובדן, גרות, עמל, עבודה, לחץ, עינוי וזעקה. הביאה לארץ איננה מיוחסת לנו – ה' הוא זה שהביאנו אל המקום הזה. במקום "באתי אל הארץ אשר נשבע ה'", וכביכול חובתו היתה לתת לנו אותה, הוא אומר עתה "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". לא ה"באתי" הוא העיקר, אלא ה"הבאתי". וה' נתן לי מתנה, הוא לא פרע חוב. אני הוא פורע החוב פה.

וכך עומד האדם, מעשי ידיו להתפאר מונחים על הקרקע, לפניו, לפני הכוהן, לפני ה'. מותר לו להתגאות, אבל אסור לו להתייהר. חוט דק מבדיל בין הגאווה ליהירות, וחוט זה – "הכרת הטוב" שמו.

ומדי שנה יספר האדם לעצמו אותו סיפור בדיוק, על שני חלקיו. לבל ייפול לנמיכות הרוח, אבל גם לבל ישכח מאין בא. ככל שיעשיר, ככל שירבה רכושו, תמיד עליו לחזור אל ההתחלה, לבל יתרגל למותרות. מה שהשגת שלך הוא, וזכותך להתגאות במעשי ידיך; אך לעולם אל תשכח שאין איש חייב לך דבר. גם מה שעבדת עליו, מתנה הוא בידיך. ומכיון שאינך פיל, עליך לשנן זאת שנה בשנה, במילים מפורשות, שמא תשכח את מה שזכרת שנה קודם לכן. שמא תהפוך השנה הקודמת לנקודת המוצא שלך, ורכושך ייראה לך מובן מאליו, ותתרעם על מי שלא מאפשר לך לצבור עוד.

לך אל הפיל, יהיר. ראה דרכיו, והיֵה עניו.