מן המפורסמות הוא, שספר דברים, החוזר על רבות ממצוות התורה מהספרים הקודמים, מוסיף להן דגש הסברתי וחינוכי. עשרות פעמים מודגש הערך המוסרי של עשיית המצווה, הערך ההרתעתי של הענישה, הכרת הטוב, עשיית החסד וכן הלאה. זהו ייחודו הבולט ביותר של משנה התורה – הסברה חינוכית, סגנון שכנוע; פה ושם כבר נפגשנו בדיבורים דומים לפני כן, וחציה השני של פרשת משפטים היה בנוי כך, אבל ככלל, חוקי התורה אינם בנויים כך. ניכר כאן המחנך המדבר, לא מנהיג העם או המחוקק. המנהיג הזקן, העומד לפני סיום חייו, אינו עוד נגיד ומצווה, "ואין שלטון ביום המות". דבריו זורמים במשפטים ארוכים, בנשימה רחבה, בפירוט, ובציון התועלת והכדאיות; ומעל לכל – בקריאה להתנהגות מוסרית ואנושית.
מאפיין שני, הקשור לראשון, הוא הפניה האישית. רובם הגדול של ציוויי הספר פונים אישית לשומע, בגוף שני יחיד. אפילו חוקים ממסדיים וממלכתיים מובהקים מנוסחים כך: מינוי שופטים, מינוי מלך, עיר הנדחת ודיני מלחמה. אתה, האדם הבודד, עליך האחריות. את העם כולו כבר ציוויתי לפני כן, ארבעים שנה ושני דורות; כבר ניהלנו והגדרנו מעמדות וקבענו סדרים ומינינו בעלי תפקידים והטלנו חובות על העם כעם, ככלל. עכשיו תור האדם הבודד. הפרט במרכז, וחובתו היא המוקד, אף באותם דברים עצמם, בעלי הפן הציבורי, וקל וחומר במצוות האישיות.
שני פנים לאמירה זו. האחד, פן החינוך. בזאת שונה המנהיג מהמחנך, שמנהיג פונה אל העם, ואילו המחנך פונה אל האדם. מנהיג הפונה אל האדם הבודד בציוויים לאומיים אינו אלא דמגוג, וחובתו לפעול כשהכלל נגד עיניו ולא דווקא פרט זה או אחר. אבל מחנך הפונה אל הקבוצה כולה עושה מלאכתו רמיה, ופונה אל הדרך הקלה של הלחץ החברתי לצורך שכנוע הפרט. סופו שאם לא יחפש מסילות ללבו של התלמיד האחד - גם לא ימצא.
המחנך חייב לפנות אל האדם היחיד. לכל אדם המסילה האישית המחברת אותו אל מעשיו ואל הכרותיו, גם הלאומיות. המחנך הוא מורה הדרך, מיישר המסילה. הוא אמנם נציגו של הכלל וערכיו, אבל שדה פעולתו הוא הפרט.
הפן השני הוא פן האחריות. יש תחומים שאינם עניינו של השלטון. אין לדרוש ממנו מה שאין בכוחו לעשות. וזו הסיבה שבגללה מעקם המקרא את האף כשהעם דורש מלך. "לא אותך מאסו", השליט הארצי, "כי אותי מאסו", את האלוהים, ולאו דווקא את זה שמנהל את העולם, אלא את זה שבלבו של כל אדם. קשה להם עם אלוהים שבלבם, עם התביעה האישית מכל אחד ואחד, והם מבקשים להוציאו משם על ידי הטלת האחריות על שליט חיצוני, "ושפטנו מלכנו". נמאס לנו לשפוט את עצמנו, זה תובעני מדי. שמישהו אחר יעשה את זה.
ומאז, לעולם כשיגדשו ההמונים את הרחובות ויתבעו מהשלטון תביעות רוממות, יש לחשוד שמא אין פה אלא זריקת האחריות וחיפוש הפתרון הקל. אם לא תראה בין השלטים את השלט הקורא לכל אחד לתרום את חלקו שלו – הדר רגליך משם. ומימות עולם כרוכים הדברים זה בזה: האומר "השומר אחי אנוכי", ומה פתאום זו אחריותי, ואתה אשם – אין אלוהים בלבבו, וגורלו יהיה לנוע ולנוד, ואף פעם לא למצוא מנוח. משתיגמר התביעה הזו וימולאו דרישותיו - יבואו אחרות, ושוב לא יימצא מעמד לכף רגלו. מפני שהתלונות אינן קשורות לחסר אמיתי, אלא הן הלך רוח מתמיד, ועל כן לעולם המתלונן – נודד במדבר ולא מגיע.
זה הכלל: היושר האישי, סימנו הוא לקיחת האחריות. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה