יום שישי, 9 בספטמבר 2011

אלף שולחנות לא יצליחו לרגש אותי

עד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא שותף לכל אותם המתרגשים ממראה ההמונים הנוהרים להפגנות, לא רואה בזה שינוי פני השיח הישראלי, לא מזהה פה את הישראלי החדש, לא רואה פה את עלייתו מחדש של האידיאליזם, לא מתרגש מתום הנעורים ומלהט הערכים, לא מתרשם מ"אלף השולחנות" המבקשים להיפתח כביכול לדיון פתוח, בהנחיית מומחים, אונליין.
אני גם מסרב לאמץ את הרטוריקה האנטי ממסדית. אמנם היא הולכת יפה עם הנעורים המתפרצים ועם המרד הקדוש, אבל אין חלקי עמהם. אני לא רואה בממשלה מיעוט שולט, לא רואה בשריה אוליגרכים רשעים הדואגים רק לעצמם, לא חושב שמדיניותם הכלכלית היא חזירית. אני בחרתי בה, כמו רוב העם, בכוונה תחילה, בעינים פקוחות.
ולא, לא נולדתי לעושר. גם אני סחבתי אובר-דראפט הרבה שנים, גם אני חיפשתי דרך לגמור את החודש, גם אני עשיתי כל מיני שינויים מבניים בחיי כדי להישאר מעל למים. אבל זה היה תלוי רק בי.
אני לא שותף לתחושה ש"לא סופרים את האזרחים". לא מדובר פה בדיקטטורה, הממשלה מוחלפת כמעט מדי בחירות, כמעט ואין ממשלה שמסיימת את הקדנציה שלה. הבעיה בניהול המדינה איננה אי התחשבות באזרחים, אלא התחשבות יתר. כל גחמה וכל קבוצת לחץ מצליחים לזעזע את השלטון, וכבר עם כינון ממשלה מתחילים לחשב את קיצה לאחור, ואין לשום שר יותר משנה לביצוע מדיניות שלשמה בחר בו רוב הציבור. המצב הרצוי היה שממשלה מקבלת ארבע שנים תמימות ללא זעזועים, ללא סכנות, ללא תלות בהלכי רוח חולפים, כי אחרת פשוט אי אפשר לנהל. אז מה עכשיו? שנתיים וזהו? נמאס, אין סבלנות? שינוי עכשיו? הכל אינסטנט?
אני לא רואה בהלך הרוח העצבני הזה, העכשוויסטי, משהו חדש. הוא תוצר מובהק של דור הקליפים, משחקי המחשב, החיפוש המהיר בויקיפדיה; וכל הטענות שהועלו בכמה וכמה מקומות, כולן ענייניות, על הדרך שבה מתנהלת כלכלה, פשוט לא מעניינת את המוחים. "זו הבעיה שלכם". לא, מתוק שלי, זו לא הבעיה שלי, זו הבעיה שלנו, ואם אתה רוצה לפתור אותה – לך תלמד כמה דברים בסיסיים בניהול כלכלי. אבל עד היום הזה, חודשיים מתחילת המהומה, לא ראינו שום מסמך מסודר עם דרישות מסודרות והגיוניות. הכל בלה בלה, הכל דיבורים, הכל סיסמאות, הכל סלוגנים. גם זה תוצר תקשורתי מובהק – אין חשיבה, יש פרסום; אין מצע, יש סיסמאות; אפילו מקוריות אין כאן, אלא רק חיקוי. שינוי עכשיו, Yes we can.
הלך הרוח הזה הוא נציג נאמן של דור האינטרנט, של השטחיות, של חוסר הסבלנות לשום דבר, של הסיפוק העצמי המהיר ומיד. הוא תוצר של דור שגם סמכויות ההורים נעלמו בו, וחוסר הגבולות נותן אותותיו בכל. אני רוצה את הצעצוע שלי כאן ועכשיו, אחרת אשכב על השטיח ואדפוק את הראש ברצפה עד שכולכם תיבהלו נורא.
אין במחאה הזו, ולא ניכרה בה מתחילתה ועד סופה, סולידאריות. אין בה נכונות או הצהרה על נכונות למאמץ. אין בה שום צד של נתינה, אלא רק של דרישה לקבלה. ושל הטלת הנטל על מישהו אחר, רק לא עלי.
אני לא יודע אם הטענות על מעורבות ארגונים שונים ומשונים במחאה נכונות. אבל מהפכני הדורות הקודמים הצטופפו בחדרים עשנים והתווכחו על קוצו של יוד במניפסטים שניסו לנסח לפני שפרצו לרחובות וניסו להנחיל את רעיונותיהם. פה היה הסדר הפוך – קודם כל יצאו לרחובות, ואחר כך, מופתעים מגודל ההצלחה, עצרו לחשוב מה בעצם רוצים. עד היום לא הונפק לציבור שום מסר ברור, מלבד "חוסר אימון במערכת" ו"שינוי שינוי שינוי".
"צדק חברתי" הוא סיסמה יפה. אבל כשהוא בא ממקום של עצלות ושל קנאה, כשמשמעותו אינה לתקן עוולות אמיתיות אלא להשיג מה שיש לאחרים, ובלי לעבוד קשה במשך שנים, הוא יביא הרס ועוולות גדולות יותר.
מזה אני מפחד. ולכן אני נגד.

10 תגובות:

Shifra אמר/ה...

ואני לא בחרתי בממשלה זו, כי לא בחרתי ולא אבחר בליכוד. ובכל זאת, אני שמחה לראות את הקשר שבין הממשלה לבין הרחוב הישראלי - נחמד לראות שהפגנה מצליחה להשפיע. זכורות לי יותר מדי הפגנות שלא השפיעו כלל. אבל לי ברור כשמש שהעומדים מאחורי הפגנה זו שמאלניים. וכי אפשר להצטרף להפגנה שבה הכסף מגיע ממקורות שמאלניים, הזמרים שמאלניים, דפנה ליף חתמה על מכתב השמינסטים, הם מתנהגים בחומרה לימניים שמצטרפים, ובכלל - הם מפגינים על אלף ואחד דברים? לכן, הופתעתי מאוד כאשר באימייל היישובי קיבלתי הזמנה בשעתו להצטרף לשבת במאהל ברוטשילד. השתגעו? ועכשיו גם הזמנה להצטרף לדיונים בשולחנות העגולים. ואני תמהה, האם הציבור שלנו אכן מאמין בזה או רק מנסה להראות אחדות - בכל מחיר - כדרכו?
שפרה

אלון אמר/ה...

ללא קשר לעמדתי שלי לגבי המחאה - האם אין בה משהו? האם אין אמירה שכן צריך להתחשב בה מאחוריה? נכון שאין סולידריות או קריאה לאחריות אישית. נכון שזה נראה כמו דפיקת הראש ברצפה - אבל האם אין לזה סיבה, בכל זאת? משהו שיש צורך לשקול?

ולשיקול הכלכלי - שחיקת שכר במונחים ריאליים (כלומר, עליה של יוקר המחיה ביחס לשכר) היא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. וזו אכן בעייתם של המומחים הכלכליים. כנ"ל מצב השירותים לציבור. נכון שיש בזה אלמנט של בכיינות מעמד הביניים, אבל גם יש צדק בדברים.

חגית אמר/ה...

לא הסכמתי עם מרבית הדברים, כך שאין טעם אפילו שאתחיל לפרט...
רק דבר אחד - אני מניחה שאין חילוקי דעות על העובדה שאם נתייחס למושג "מדינת רווחה", אין מה להשוות את ישראל שלפני 30 שנה לישראל של היום. ולא, זה ממש לא קשור להתפתחויות הטכנולוגיות והאחרות שעברו על העולם. יש לא מעט מדינות גם היום שניתן להגדירן כמדינות רווחה. ברור שזה גם לא קשור ליכולת כלכלית, כי לפני 30 שנה היכולת הכלכלית של המדינה ושל אזרחיה היתה נמוכה בהרבה משל היום. מדובר במדיניות כלכלית שלא התחילה עם הממשלה הנוכחית אולם מזוהה באופן ברור עם המובילים את המדינה היום לעברי פי פחת.
חגית

חגי משגב אמר/ה...

ברור שיש חילוקי דעות. לפני 30 שנה החיים היו הרבה יותר קשים, לכולם. רמת החיים היתה הרבה יותר נמוכה, לכולם. לרמת החיים של היום - שהורינו בגילנו יכלו רק לחלום עליה - הגענו בזכות המדיניות הנוכחית, שהתחילה פחות או יותר לפני שלושים שנה. ולא ברור לי מהי היכולת הכלכלית של המדינה. לפי מה היא נמדדת? תל"ג? מדד האושר? או חוב חיצוני? או גרעון? ועוד לא דיברנו על אחוז האבטלה הנמוך באופן שערורייתי. כבר שכחנו את סאלח שבתי? אם הפנתרים? את ואדי סליב? הכל נולד ברוטשילד?

יענקל'ה אמר/ה...

"בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו!". בימינו צריך לכתוב: "איזהו עשיר השמח בחלקו?" כי מדד האושר והעושר, הוא תרכובת של מה יש לי ומה אין לחברי / שכני וכו'. אנו לא נהנים ממה שיש לנו, אלא נעצבים ממה שאין לנו. כך שהכל זו נקודת מבט. אשר על כן, אני חותם על כל מילה שלך חגי. ולדעתי, המחאה הזו מורכבת בחלקה מאלו שבאמת אין להם (שווה בדיקה, מהי תרומתם האישית למצב זה...)ומאלו שיש להם (בנוסף לכל מה שיש להם)עוד הרבה זמן פנוי, "אז יאללה בואו ונפגין..."

שלמה מ. אמר/ה...

המחאה ,בין אם ספונטנית או אם פסאודו-ספונטנית, סחפה אחריה אופורטוניסטים שרוצים להבנות על גביה(אני מכיר כמה מהם)מבלי שיתנו מעצמם למדינה שממנה הם דורשים את דרישותיהם (הלא כל כך מוגדרות, לא לנו ולא להם). הרצון לשפר את רמת המחיה , באופן כללי מוצדקת, אולם בשום מקום לא כתוב שהשיפור צריך להיות דוקא ברמת אביב ג'...

אנונימי אמר/ה...

לא לכל דבר צריכים להגיב, לא לכל דבר צריכים להצטרף או להתנגד. מותר לתת לדברים לקרות, ולבחון אותם מהצד, להרגיש אותם בתוכנו עד שהם יפרצו החוצה. כך לגבי המחאה וכך לגבי הבלוג הנחמד של חגי, כך לגבי הרבה מאוד דברים בחיים. יש מחאה, שתהיה. כמו שלא צריכים לרוץ ולהצטרף ולקרא לאחרים, לא צריכים לקפוץ מיד נגד.

Shifra אמר/ה...

תגובת 'אנונימי' מעניינת אותי ביותר. התגובה הראשונה שמחד גיסא בעילום שם, אבל באידך גיסא קוראת לחגי בשמו. משתמשת גם עם כתיב חסר וגם עם מלא. ומבקשת שלעתים נשאר נטרליים ולפעמים - לא. תגובה שחושבת שהבלוג של חגי נחמדה, אבל שניתן לנקוט בעמדה נטרלית לגביה. אכן, תגובה מעניינת ביותר. ובכן, במזרח התיכון קשה לשמור על נטרליות. מזג האויר הלוהט? עם קשה עורף? או שפשוט כיף לקחת עמדה? ומה שבטוח, אחרי שמשהו בחדשות כ"כ הרבה זמן, באמת קשה להישאר נטרלי. בייחוד כשלעתים מדובר במשהו חשוב.
שפרה

Shifra אמר/ה...

והשבת בעיתון "בשבע" ראיתי שאבי סגל הציג את מרבית דעותינו. אז למי שלא קרא:
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10893
שבוע טוב,
שפרה

מנחם מ. אמר/ה...

מצד אחד יש במחאה דברים צודקים שראוי לתת עליהם את הדעת ולפעול לשינוי אך מצד שני כשרואים מי מוביל אותה (אנרכיסטים ושמאלנים) ושומעים את הפתרונות המוצעים על ידם (פגיעה בחרדים ותושבי יו"ש) ניתן להבין שהמטרה האמיתית היא לא "צדק חברתי" אלא הפלת השלטון. הרי שניה אחרי שהשמאל הקיצוני יחזור ח"ו לשלטון כל המחאה תישכח (ראה ערך הזקנה הממוחזרת במסדרון שעולה כל פעם כשהימין עולה ונשכחת בשניה שהשמאל עולה) למחאה כזו קצת קשה להצטרף ולתמוך.