אלף שולחנות לא יצליחו לרגש אותי

עד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא שותף לכל אותם המתרגשים ממראה ההמונים הנוהרים להפגנות, לא רואה בזה שינוי פני השיח הישראלי, לא מזהה פה את הישראלי החדש, לא רואה פה את עלייתו מחדש של האידיאליזם, לא מתרגש מתום הנעורים ומלהט הערכים, לא מתרשם מ"אלף השולחנות" המבקשים להיפתח כביכול לדיון פתוח, בהנחיית מומחים, אונליין.

אני גם מסרב לאמץ את הרטוריקה האנטי ממסדית. אמנם היא הולכת יפה עם הנעורים המתפרצים ועם המרד הקדוש, אבל אין חלקי עמהם. אני לא רואה בממשלה מיעוט שולט, לא רואה בשריה אוליגרכים רשעים הדואגים רק לעצמם, לא חושב שמדיניותם הכלכלית היא חזירית. אני בחרתי בה, כמו רוב העם, בכוונה תחילה, בעינים פקוחות.

ולא, לא נולדתי לעושר. גם אני סחבתי אובר-דראפט הרבה שנים, גם אני חיפשתי דרך לגמור את החודש, גם אני עשיתי כל מיני שינויים מבניים בחיי כדי להישאר מעל למים. אבל זה היה תלוי רק בי.

אני לא שותף לתחושה ש"לא סופרים את האזרחים". לא מדובר פה בדיקטטורה, הממשלה מוחלפת כמעט מדי בחירות, כמעט ואין ממשלה שמסיימת את הקדנציה שלה. הבעיה בניהול המדינה איננה אי התחשבות באזרחים, אלא התחשבות יתר. כל גחמה וכל קבוצת לחץ מצליחים לזעזע את השלטון, וכבר עם כינון ממשלה מתחילים לחשב את קיצה לאחור, ואין לשום שר יותר משנה לביצוע מדיניות שלשמה בחר בו רוב הציבור. המצב הרצוי היה שממשלה מקבלת ארבע שנים תמימות ללא זעזועים, ללא סכנות, ללא תלות בהלכי רוח חולפים, כי אחרת פשוט אי אפשר לנהל. אז מה עכשיו? שנתיים וזהו? נמאס, אין סבלנות? שינוי עכשיו? הכל אינסטנט?

אני לא רואה בהלך הרוח העצבני הזה, העכשוויסטי, משהו חדש. הוא תוצר מובהק של דור הקליפים, משחקי המחשב, החיפוש המהיר בויקיפדיה; וכל הטענות שהועלו בכמה וכמה מקומות, כולן ענייניות, על הדרך שבה מתנהלת כלכלה, פשוט לא מעניינת את המוחים. "זו הבעיה שלכם". לא, מתוק שלי, זו לא הבעיה שלי, זו הבעיה שלנו, ואם אתה רוצה לפתור אותה – לך תלמד כמה דברים בסיסיים בניהול כלכלי. אבל עד היום הזה, חודשיים מתחילת המהומה, לא ראינו שום מסמך מסודר עם דרישות מסודרות והגיוניות. הכל בלה בלה, הכל דיבורים, הכל סיסמאות, הכל סלוגנים. גם זה תוצר תקשורתי מובהק – אין חשיבה, יש פרסום; אין מצע, יש סיסמאות; אפילו מקוריות אין כאן, אלא רק חיקוי. שינוי עכשיו, Yes we can.

הלך הרוח הזה הוא נציג נאמן של דור האינטרנט, של השטחיות, של חוסר הסבלנות לשום דבר, של הסיפוק העצמי המהיר ומיד. הוא תוצר של דור שגם סמכויות ההורים נעלמו בו, וחוסר הגבולות נותן אותותיו בכל. אני רוצה את הצעצוע שלי כאן ועכשיו, אחרת אשכב על השטיח ואדפוק את הראש ברצפה עד שכולכם תיבהלו נורא.

אין במחאה הזו, ולא ניכרה בה מתחילתה ועד סופה, סולידאריות. אין בה נכונות או הצהרה על נכונות למאמץ. אין בה שום צד של נתינה, אלא רק של דרישה לקבלה. ושל הטלת הנטל על מישהו אחר, רק לא עלי.

אני לא יודע אם הטענות על מעורבות ארגונים שונים ומשונים במחאה נכונות. אבל מהפכני הדורות הקודמים הצטופפו בחדרים עשנים והתווכחו על קוצו של יוד במניפסטים שניסו לנסח לפני שפרצו לרחובות וניסו להנחיל את רעיונותיהם. פה היה הסדר הפוך – קודם כל יצאו לרחובות, ואחר כך, מופתעים מגודל ההצלחה, עצרו לחשוב מה בעצם רוצים. עד היום לא הונפק לציבור שום מסר ברור, מלבד "חוסר אימון במערכת" ו"שינוי שינוי שינוי".

"צדק חברתי" הוא סיסמה יפה. אבל כשהוא בא ממקום של עצלות ושל קנאה, כשמשמעותו אינה לתקן עוולות אמיתיות אלא להשיג מה שיש לאחרים, ובלי לעבוד קשה במשך שנים, הוא יביא הרס ועוולות גדולות יותר.

מזה אני מפחד. ולכן אני נגד.