בא: שנים לבריאה, שנים לחורבן, שנים לגאולה

שיטות ספירת השנים היהודיות ומשמעויותיהן הסמליות

פרשתנו מפגישה אותנו כמה וכמה פעמים עם נושא מדידת הזמן. מכת בכורות תתרחש בחצי הלילה; "עצם היום הזה" גם הוא נושא ערך של ציון היום, כלומר של תאריכו. לראשונה במקרא אנו מוצאים התייחסות מפורשת לציון זמן אירוע, ולקביעת תאריכו. זהו התאריך הראשון שעם ישראל מציין כעם, ומכאן מתחיל גם לוח השנה שלו. על כן ההדגשה ש"החודש הזה" הוא ראש החדשים, כלומר שממנו מתחילה השנה.

ברבות השנים היטשטשה המשמעות הסמלית של לוח השנה. מספרי החודשים, שהם העדות הישירה להיותו של חודש הגאולה החודש הראשון, הוחלפו בשמות בבליים, שחלקם אליליים. תחילת השנה נקבעה באופן סופי בתשרי ולא בניסן, ויום הזיכרון הפך להיות ראש השנה.

מרכזיותו של ניסן נשמרה אצל חז"ל רק דרך מערכת עיבור השנה, הקובעת שהעיבור ייעשה באדר, ושיקוליו יהיו לא רק אסטרונומיים, אלא בעיקר צרכי הפסח המתקרב – המלטת הטלאים, תיקון הדרכים וכן הלאה. בכך עברה נקודת הכובד מניסן כחודש תחילת ההיסטוריה היהודית לניסן כחודש חג הפסח ובעיקר קרבנו. ובמקום ספירת החדשים, שכאמור כבר אינה נושאת את אותה משמעות סמלית, הרי שכיום ספירת השנים תפסה את מקומה. בשורות שלפנינו נסקור את התפתחות ספירת השנים היהודית בעת העתיקה.

שיטות ספירה

השימוש בתאריכים מקובל מאוד בסוגים שונים של תעודות וכתובות, בעיקר תעודות משפטיות. התאריך נועד בעיקר להתמצאות בזמן וארגונו, ובתעודות שונות לעתים זהו הדבר העיקרי, שבלעדיו לא תיתכן חתימת עיסקה ובירורה. תאריכים נכתבו על פי שיטות שונות של מניין השנים, ומגוון מונחים שימשו לציון התאריך.

שתי השיטות הנהוגות לספירת השנים הן ספירה לפי שנות שלטונו של השליט, שהיא השיטה הרגילה, ולצדה שיטות ספירה לפי רצף שנים, כלומר מניין שנים שראשיתו בנקודת מוצא מוסכמת, בדרך כלל אירוע מרכזי מסוים. ספירת רצף כזאת מוצאים במלכים א, ו 1: 'ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים'; לצד מניין זה מופיע גם תיארוך לפי שנות מלכותו של שלמה, וברור אפוא, שהספירה ליציאת מצרים היא ספירה סמלית, ונקודת המוצא שלה היא מספר טיפולוגי עגול. בעולם היווני וההלניסטי נהגה ספירת רצף, שנקודת המוצא שלה הייתה האולימפיאדה הראשונה; וכן רווחו בערים שונות ספירות לפי מניינים שהחלו בשנת יסוד העיר. גם בכמה מערי ארץ ישראל נהגו ספירות כאלה. בכתובות ביוונית מבתי כנסת בעזה ובאשקלון מצוין תאריך לפי מניין העיר. בעזה הכתובת היא משנת 569 למניין העיר, היא שנת 508 לסה"נ - כלומר ראשיתו של מניין העיר בשנת 61 לפסה"נ ; בכתובת מאשקלון נרשמה שנת 709, היא שנת 604/5 לסה"נ - כלומר מניינה של אשקלון החל בשנת 104 לפסה"נ. בשונה מכתובות אלה, בכתובת הארמית מבית הכנסת של בית אלפא צוין התאריך לפי שנות שלטונו של הקיסר יוסטינוס.

ספירת הרצף הידועה ביותר בארץ ישראל ובסביבותיה הייתה הספירה הסלווקית, שמוכרת עד היום בכינוי 'מניין השטרות' - כינוי שניתן משום שהספירה הזאת נהגה בעיקר במסמכים משפטיים. נקודת המוצא של ספירה זו היא השנה שבה כבש סלווקוס הראשון את בבל. בבבל חל ראש השנה בניסן, לפיכך שם נקודת המוצא של ספירה זו היא ניסן שנת 312 לפסה"נ, ואילו בסוריה חל ראש השנה בתשרי ושם החלה ספירה זו בתשרי 311 לפסה"נ. לפיכך כדי לדייק בתרגום המניין הסלווקי למניין הנוצרי של ימינו יש לדעת אם התאריך נרשם לפי שיטת ניסן (בבל) או תשרי (סוריה). עניין זה חשוב, למשל, לתיארוך מדויק של תעודות המובאות בספר מקבים א ובספר מקבים ב. בהקשר לשימוש במניין הסלווקי נאמר בתלמוד (בבלי, עבודה זרה י, עא): 'אמר רב נחמן, בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד'; והכוונה היא למניין הסלווקי.

המניין הסלווקי, 'מניין השטרות', היה בשימוש די מועט בארץ ישראל עצמה. מהתעודות המשפטיות ידועה רק אחת המתוארכת לפי שיטת המניין הסלווקי, והכוונה לחוזה נישואים במרשה, כתוב על אוסטרקון. התאריך במסמך זה הוא: 'בירח סיון שנת 136 סילב[קוס מלכא].

שיטת רצף אחרת נהגה בפרובינקיה ערביה. ראשיתו של מניין זה עם כינון הפרובינקיה לאחר השתלטות רומא על ממלכת הנבטים, בשנת 106 לסה"נ. ברבות מתעודות מדבר יהודה נרשם התאריך לפי מניין זה. בדרך כלל מצוין המניין במפורש בתעודה: 'על מנין הפרכיא דא' (= לפי מניין הפרובינקה הזאת). כך בתעודה הקרויה נחל צאלים 12: 'שנת עשרין וח[מ]ש להפרכיה'.

בתקופות מאוחרות יותר, רק בתעודות יהודיות לא משפטיות, הופיעו שיטות רצף יהודיות חדשות, שעתידות להפוך לשיטות היהודיות הבלעדיות. הנפוצה יותר בעת העתיקה היא המנייה שראשיתה חורבן הבית, וזו מופיעה על מצבות צוער, מהמאה הרביעית ובעיקר מהמאה החמישית לסה"נ. לאחרונה פורסמה תעודה מדרום הר חברון, הסופרת "שנת ארבע לחורבן בית ישראל", והדעות חלוקות לגביה – האם מדובר על סוף המרד הגדול ברומים או בסופו של מרד בר כוכבא. שיטה זו הוסיפה להתקיים גם בימי הביניים. ועדיין בתעודות מן המאה החמישית התאריכים המחייבים הם התאריכים המקובלים בעולם הסובב.

שנות השליט

כאמור, השיטה שהייתה רווחת ביותר היא שיטת המנייה לפי שנות השליט הנוכחי, ורבות הדוגמאות לכך מכל סוגי התעודות. בשטרות המשפטיים נמצא שמו של נרון קיסר, למשל, בתעודה המכונה מורבעאת 18: '...]שנת תרתי[ן] לנרון קסר'. מנייה לפי שנות הקונסולים ברומא נזכרת בתעודה 7 מנחל חבר, שבה מופיע גם מניין שנות הפרובינקיה ערביה.

כשהושגה עצמאות היהודים בארץ ישראל בימי שמעון החשמונאי נאמר בספר מקבים א (יג 49-41): 'בשנת שבעים ומאה [לפי המניין הסלווקי, כלומר שנת 142 לפסה"נ] הוסר עול הגויים מישראל: ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים'. השליט היהודי ששמו ושנות שלטונו מופיעים בתעודות הוא בר כוכבא הנקרא בתעודות 'שמעון בן כוסבא נסי ישראל'. נוסח זה מופיע, בצורות שונות של כתיב במספר רב של תעודות. נוסח רווח הוא: 'שנת שלוש לשמעון בן כוסבא נשיא ישראל'; יש שהנוסח מורחב, למשל: 'שנת שתין לגאלת ישראל על ידי שמען בן כוסבא נשיא ישראל', או: 'שנת תלת לחרת ישראל לשם [שמ]עון בר [כסבה]'; או הנוסח 'שנת תלת לחרות ישראל על ימי שמעון בן כוסבה נשי ישראל' . הדגש בנוסחאות אלה הוא בצירוף 'חירות ישראל'. ייתכן, אפוא, כי הזכרת שמו של בר כוכבא נועדה רק למנוע בלבול עם חירות ישראל הקודמת בשנות המלחמה הקודמת ברומאים (70-66 לסה"נ).

שיטות אחרות

כאמור, לפי תקנות חז"ל חייבים לציין את שם המלכות בתעודות משפטיות, אך ציון זה אינו נחוץ בכל תעודה אחרת. התלמוד מנמק חיוב זה לגבי גיטין: 'אמר עולא, מפני מה תקנו מלכות בגיטין - משום שלום מלכות' (בבלי גיטין פ' ע"א). מסתבר שחכמים לא חייבו להשתמש בשיטת תיארוך מסוימת, אלא כל מניין של שליט חוקי בארצו הוא בעל תוקף. כבר בתוספתא גיטין ו ג (מהדורת ליברמן עמ' 270; וראה גם תוספתא כפשוטה, עמ' 890) נאמר: 'כתב לשם הפרכיה, לשם הורכיינות, או שהיה שם שני מלכים עומדים וכתב לשם אחד מהם – כשר' כלומר תאריך שנכתב לפי מניין ההיפרכיא, המלכות, או לאחד משני מלכים המולכים באותו פרק זמן – כשר.

בכתובות שאינן תעודות משפטיות כמובן שאפשר להשתמש בשיטות מניין שנפסלו במפורש במשנה במסכת גיטין לצרכים משפטיים, כגון 'לחורבן הבית', שכאמור לעיל הוא המניין הרווח במצבות מצוער. במצבות אלה הכתובות הן בארמית, והתאריכים כפולים - לפי מחזור השמיטה, ולחורבן הבית. שני המניינים הללו קשורים לעולם התרבות היהודית הדתית ולא הפוליטית. ייתכן שבתקופה ההיא כבר רווחו באימפריה הרומית המזרחית תאריכים נוצריים, המונים שנים להולדתו של ישו -דבר המהווה בעיה דתית מבחינת ההלכה, לצד שיטת המניין האימפריאלית (שנות שלטונו של הקיסר, בעיקר). מעמדה של הנצרות בעיני היהודים היה בעייתי יותר ממעמדו של שליט פגאני, ולפיכך אפשר להבין את הרתיעה מציון תאריך נוצרי על קבר יהודי, שכנגדו התפתח השימוש בשיטת תיארוך יהודית ייחודית, שמאפשרת גם מניית השנים ברצף כמו בתאריך הנוצרי, שכן השיטה הישנה של תיארוך לפי השליט עברה מן העולם. שיטת המניין הסלווקי, 'מניין השטרות', לא הייתה מקובלת בארץ ישראל, ואת הפתרון מצאו בהיאחזות במאורע הטראומטי של בית המקדש כראשיתו של מניין השנים. לא מן הנמנע שבכך נכרכו גם ציפיות משיחיות לגאולה עתידית.

שיטת התיארוך של מצבות צוער בולטת עוד יותר מכיוון שיהודי צוער יכלו להשתמש במניין הפרובינקיה ערביה, שעדיין נהג. על מצבה יוונית מצוער אכן נרשם 'שנת 283' (למניין הפרובינקיה), היא שנת 390 לסה"נ. דומה אפוא שלפנינו תופעה המוכרת במקומות שונים, של מסורת תרבותית הצמודה לשפת התעודה ולא לזהות המשתמשים בה. למרות שמדובר ביהודים בשני המקרים, הרי אלה שכתבו ביוונית מעדיפים את התאריך 'האזרחי' הרומי הרגיל, ואילו אלה שכתבו בארמית או בעברית השתמשו במסורת שונה וייחודית.

תפקידם של תאריכים

תפקיד התאריך הוא לשמש נקודת התייחסות בזמן, לצרכים שונים. בתעודות משפטיות התאריכים הם חלק מהותי; הם נועדו למנוע אפשרות של רמאות בענייני ממון ונותנים לתעודה ערך של ראייה בהתדיינות משפטית עתידית. ועם זאת יש גם תעודות בענייני ממון ללא תאריכים, וככל הנראה יש להן תוקף הלכתי-משפטי, בתנאי שאין עליהן עוררים. גם בתעודות אישיות מחיי היום-יום בוחר הכותב לכתוב תאריך כשהדבר מהותי.

בכתובות קבורה עניין התאריך תלוי בתפיסת העולם של הקוברים. כתובות הקבר הנבטיות, שאינן אלא מסמכים משפטיים, אכן כוללות תאריכים, כדרכם של מסמכים משפטיים. התאריך במקרה זה הוא תאריך עשיית הקבר או קנייתו. בכתובות קבר רבות בעולם הרומי-ביזנטי נכתב תאריך המוות, ואפשר שזה קשור לאמונות דתיות בדבר עתיד המתים, או לפעולות פולחניות דתיות הנערכות לעתים מזומנות. מצבות צוער מן המאה החמישית, שבכולן ציינו את תאריך הפטירה, משקפות כנראה מנהג של 'עליה לקבר ביום שנה'. זו הפעם הראשונה שמנהג זה נרמז במקורות יהודיים (שהרי במקורות חז"ל לא נזכר מנהג עליה שנתית לקבר לציון יום השנה לפטירה).

לתאריכים בכתובות בתי הכנסת אין זיקה דתית או משפטית. נראה שהם חלק ממטרת פיאור שמם של התורמים. רצונו של התורם 'להיכנס להיסטוריה' מתבטא לעתים בציון תאריך תרומתו, בייחוד בכתובות ביוונית. בנבוריה  מוזכרים עם התאריך לחורבן גם שמותיהם של בעלי תפקיד בכיר בקהילה – 'בסרר (=בשררת – בעת מנהיגותו של) חנינא בן ליזר ולוליאנא בר יודן', ובכך ניתן לנוסח צביון של כתובת של קונסול רומי. בכך שונה במעט מטרת הזכרת התאריך ממטרת רוב הכתובות בבתי הכנסת שמובע בהן בדרך כלל תפילה או ברכה לחיים ולהצלחה, המופנית, גם אם לא מפורשות, לה'. ואולם התאריך עצמו הוא הנצחת התורם, בעיקר לאחר מותו, ואין בו כל יסוד דתי של ברכה או בקשה, שמקומה רק בעוד המבקש בחיים.

דווקא במקומות שבהם לתאריך יש השלכות הלכתיות-משפטיות מובהקות, כגון בדיני אישות ובדיני ממונות, התאריך הדתי אינו תקף, אלא התאריך החילוני 'האזרחי', בשל היותו מקובל ושימושי. משמע, ההלכה מפגינה במקרה זה פרגמטיות מובהקת.

סמליותו של התאריך

במרוצת הדורות התמעט ופסק השימוש בשיטת המניין לחורבן הבית. מניין חדש, המשמש אותנו עד היום, מופיע לראשונה בבית הכנסת של סוסיה, שזמנו בסוף התקופה הביזנטית ואולי אחריה, במאה השביעית, והוא מניין השנים לבריאת העולם. אמנם, חשבונות לבריאת העולם היו קיימים כבר קודם לכן, וב"סדר עולם רבא", חיבור מימי התנאים המיוחס לר' יוסי בן חלפתא, השנים מחושבות לבריאת העולם על פי כללים של פרשנות לסיפור המקראי. ציטוטים ספורים בתלמוד מתייחסים למקור זה, כגון במסכת עבודה זרה ט' ע"ב, שם יש חשבון המשווה בין הספירה לחורבן הבית לספירה לבריאת העולם. אבל, כאמור, בעוד שניתן למצוא בכתובות יהודיות בעת העתיקה ספירת שנים שוטפת לחורבן, לא ניתן למצוא כלל ספירה לבריאת העולם. לא היה זכר לספירה זו עד לפני כאלף וארבע מאות שנה בלבד, אולם מאז זוהי הספירה המסמלת את השנה היהודית, והיא הפכה לאחד מעיקרי הזהות היהודית.

בכך הושלם למעשה מעגל מעניין. צאתו של ישראל לחירות צויין על ידי התורה בהחלפת הלוח ללוח בעל משמעות לאומית, של גאולת העם. ברבות השנים נוספו ללוח אלמנטים בבליים, ואף זכר החורבן צויין במועדיו, וזיקתו לגאולה הלכה והטשטשה. מניין השנים עצמן הנציח את השלטון הזר ואף את החורבן עצמו, המנוגד בקוטביות לגאולה, אולי דוקא כדי לעורר ציפיה אליה. דומה שהמעבר לשיטת הספירה לבריאה נעשה כדי להקהות את עוקץ הציפיות המשיחיות, שברבות השנים פג טעמן.

אולם בכך קרה דבר בלתי צפוי:  גאולתו של הלוח, וחזרתו למרכז הסמליות הלאומית, נעשתה דוקא על ידי הפיכתו לבעל משמעות אוניברסאלית, של בריאת העולם כולו, ולא דוקא של גאולת עם ישראל. בכך כביכול אנו מכריזים, כי גאולתנו איננה מסתיימת בנו בלבד, אלא מטרתה היא גאולת עולם שלם.