ויחי: חלום מצרי

הדעת נותנת, כי יעקב לא חשב להישאר במצרים לאורך ימים. הלא כל ירידתו לא באה אלא מפני הרעב, ונוסף על זה רצונו לראות את בנו בטרם ימות. נתונים שונים במקרא אף מרמזים על כך שלא כל זרע יעקב חי במצרים אחרי ימיו: בספר דברי הימים א, בפרק ז', נזכרים יישובים שבונים בניו הישירים של אפרים בארץ, ובהם בית חורון תחתון ובית חורון עליון. מבני מנשה רבים הם בעלי השמות הזהים לשמות חבלי ארץ בארץ ישראל, וכבר העיר תלמיד הרס"ג בפירוש לספר דברי הימים, כי כל כיבושי מכיר ויאיר ונובח שייכים עוד לימי ישיבת בני ישראל במצרים. דברים דומים כתב אף ר' יהודה החסיד בפירושו לתורה, שלבני ישראל היו נחלות בכנען בהיותם במצרים, והיו הולכים וחוזרים לארץ לצורך נכסיהם שם.

יש לומר, לפיכך, כי ירידת יעקב ובניו למצרים לא היתה ירידה של הגירה, אלא של מחפשי פרנסה, שדעתם לחזור. מהגרי עבודה, כפי שהם נקראים בימינו, נוטים לחיות את חייהם במבודד, אינם מתערים בחברה הסובבת, ותודעתם קשורה למקום מוצאם. דורות רבים מאוחר יותר, כשיגלו גולי יהויכין לבבל, ייאלץ ירמיהו הנביא לכתוב להם מכתב, ולהפציר בהם "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים", מכיון שהגולים, כדרכם של מהגרים שלא מרצון, שקעו בבידודם ובייאושם וסירבו לנהל חיים נורמליים, מתוך תקווה שהנה הנה הם עומדים לחזור. אמנם בני יעקב, שירדו משפחה שלמה ומלוכדת, נמצאים במצב שונה, אולם בכל זאת מגלה ברכת יעקב, כי ראשו ורובו עדיין בארץ ישראל. כמה מברכותיו מרמזות לנחלות בניו בארץ, שאף כי לכאורה יינחלו רק בעוד מאות שנים בימי יהושע, כבר בימיו שלו מזוהה יהודה עם נחלות הכרמים, זבולון עם חוף הים, ואף נחלות יששכר ואשר נרמזות בכתוב. הדעת נותנת שבניו כבר ישבו במקומות משלהם עוד לפני רדתם למצרים, שכן הם עצמם כבר היו בעלי משפחות גדולות ומקנה ורכוש רב. לפחות לגבי יהודה, התורה אומרת זאת במפורש, ומספרת על ישיבתו בשפלה ועל נישואיו עם נשים כנעניות, וכמוהו לשמעון אשה כנענית וכנראה גם לאחים אחרים. מכאן שלא רק ברכות לעתיד יש כאן, אלא גם שיקוף המצב הקיים, ויעקב עדיין רואה את עצמו כתושב מקומו הקודם. לקראת סוף ימיו הוא מרבה להעלות זכרונות מכנען, על קבורת רחל ועל מקום קבורתו שלו ועל כיבושה של שכם; כדרכה של נוסטלגיה, הכיבוש זוכה פה ללגיטימציה, אף שבזמנו יעקב הביע התנגדות חריפה לצעד זה.

מפני מה, אם כן, לא שבה משפחת יעקב לכנען עם תום שנות הרעב? נראה שהשיבה נמנעה מהם, כנראה בצו מלכותי. מאז ומעולם נהגו מלכי מצרים לראות במהגרים לארצם קלף משחק וכלי בר שימוש עתידי. כך ינהגו מלכי מצרים בהדד הבורח מפני דוד ובירבעם הבורח מפני שלמה, וכך נהג פרעה של פרשתנו באחי יוסף. מפני כך הוטב בעיניו בואם למצרים, ומפני כך דאג לשלבם במנהלו. ומשהפכו לנתיניו, שוב אינם חופשיים לצאת ולבוא כרצונם. יוסף נזקק לשבועתו של יעקב כדי לצאת ולקבור את אביו, ולגבי עצמו כבר אינו יכול לנקוט בצעד זה.

מצד שני, מצרים היוותה עבור בני יעקב מלכודת דבש. נחלתם ופרנסתם היתה מובטחת, מעמדם איתן, ואף מהלכים בחצר המלוכה היו להם. יוסף עצמו כבר סיגל לעצמו מזמן גינונים והליכות מצריים לחלוטין. הלווית אביו מאורגנת על ידיו לפי כל כללי התרבות המצרית: חניטתו, ימי אבלו ואף מסע הלוויה, למעט הקבורה עצמה. גם מותו שלו מאורגן במצרית. גופו נחנט, ושלא כאביו הוא מושם בארון. זהו המקום היחיד במקרא שארון נזכר במשמעות של ארון קבורה. מלבד מקום זה רק בכתובות קבורה פיניקיות יש למילה ארון משמעות זהה, וגם שם מדובר בהשפעה מצרית ברורה, שכן הארון הוא הוא כלי הקבורה המצרי בה"א הידיעה. אפילו גילו בעת מותו, מאה ועשר שנים, הוא הגיל האידיאלי לשני חיי אדם במצרים, ואת זאת היה המצרי מאחל לעצמו, שיזכה למות בן מאה ועשר שנים.

וכך מסתיים לו ספר בראשית, במצרית, כשהארץ המובטחת הולכת ומטשטשת ונמוגה לחלום רחוק. היקיצה שתבוא עוד מספר דורות מהחלום המצרי תהיה יקיצה כואבת, ולא כולם יסכימו להקיץ ממנו. ולמעשה זה יהיה מודל הגאולה מכאן והלאה – חלום מול חלום, יקיצה מול יקיצה, ו"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".