בשלח: השתנות

לראשונה בתולדותיו, עומד עם ישראל עם יציאתו ממצרים ברשות עצמו. דבר לא הכין אותו למהפך העצום הזה. לא המכות, לא דברי משה, לא קרבן הפסח. בכל אלה פעל העם בתוך מסגרת עבדות, עם תקוה שהעניק לו האיש הזה, הבא בשם אלוהי האבות. אבל עכשיו – הכל התהפך. בבת אחת הפכה התיאוריה למעשה, ושום דבר שיהיה או שייעשה מכאן ואילך איננו דומה למה שנהג דורות על דורות קודם לכן. והעם בהלם מוחלט.

לראשונה בחייו, מלחמה. הקב"ה עצמו כביכול חושש מהעימות הקרוב מדי הזה, ואינו מנחה את העם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. אבל המלחמה בוא תבוא. אם לא על הים - שם העם מסתפק בצעקה למשה, כילד שלא מולאו ציפיותיו - הרי שעם בוא עמלק, בסוף פרשה זו עצמה. המלחמה תבוא. והיא תהיה מעתה חלק מזהותו, חלק ממארג חייו. מלחמה לה' בעמלק מדור דור.

לראשונה בחייו, חוק. גם זה טיפין טיפין. תחילה קרבן הפסח. אחר כך משהו במרה. שם שם לו חוק ומשפט. בסיני תצא נפשו מבהלה למראה הקולות המצווים עליו נורמות והתחייבויות. ומילוי המצוות קשה יהיה עליו, ולא תמיד יעמוד באתגר.

לראשונה בחייו, עם. עד היום בתי אב, עד היום בן לאבות קדומים, עד היום שבטים וזקנים. והנה, עם. מנהיג אחד, צו אחד, כיבוש רצון הקרובים מפני טובת הרחוקים. הדבר הזה קשה יהיה עליו יותר מכל, ואף אחרי הכניסה לארץ יגבר הפירוד ואיש לאוהליו. למעשה עד סוף ימי המלוכה לא יחדל שד זה מלרקד ביניהם. אין זה דבר קל: מדובר בזהות, במסורת דורות שהתקדשה, בהוד קדומים, בתחושות שהשתרשו היטב, ועל פיהן שבט שבט למשפחותיו ולבית אבותיו, שבט שבט וזקניו. מנין לעם פתאום? ומה עניינו של עם זה? אי ההבנה היא מוחלטת. למרות שלכאורה היציאה היא כעם והפעולה היא כעם, שוב ושוב כמעט ותתפרק החבילה, מסיבות שונות ומשונות, וקורח יוכיח. מרד קורח יהיה מרד הנשיאים, השבטים, כי כל העדה כולם קדושים, ומנין לעם מן התורה?

וכך נגזר עלינו מדור לדור לשנות זהויות, לעדכן תפיסות, להחליף קודשים. דברים שנדמו עלינו כעיקר העיקרים, כדבר שהנשמה תלויה בו, יבוא יום ויהיה עלינו להחליפם בחדשים. אף אם ייראה עלינו שעיקר הדת ויסודה תלוי בזה, אף אם נחשוב שכך למדונו אבותינו ומדבר זה אין לסור, אף אם נראה לנו לעתים שאלוהים עצמו לא היה רוצה שכך נעשה – לעתים המציאות כופה את עצמה על האדם. אכן, דרך המלך היא השמירה על הקיים, ולרוב מתגלות האופנות החדשות כקצרות ימים, ובאמת אין צורך להיחפז ולאמץ כל מה שבא זה מקרוב, וזאת התורה לא תהא מוחלפת. אבל מעת לעת, מעידן לעידן, מתקופה לתקופה, נוצר צורך, נוצרת מציאות. דבר שחשבנו קודם שתורה הוא, מתגלה בחלוף דורות ובהתחלף עולמות שסייג בלבד היה. ואף ההיפך קורה – ערכים חדשים, התנהגויות חדשות, מוצאות את דרכן אל הקודש פנימה. לא בקלות, ולעתים רק על פי נביא – ובהעדרו על פי מי? – או על פי רצון כנסת ישראל כולה, ובחירוק שן ובייסורי דורות ובמאבקים פנימיים. ודבר זה אף הוא מעיקרי הוויתנו, מעיקרי הקיום, מערכי האמונה.

אכן קשים עלינו הדברים, ובכל זאת, כמה דוגמאות:

1.      פרשת מינוי המלך שבספר דברים מנוסחת שם בלשון תנאי. דבר זה גרם למחלוקות בין ראשונים ואחרונים בדבר תוקפה המוחלט של המצווה. עם זאת, אין חולק על כך שכשבאה דרישת העם להמלכת מלך, היא נתקלה בהתנגדות נמרצת על ידי שמואל הנביא, שגובתה בדברים מאת ה'; ומנגד, התנגדות זו עצמה התחלפה להסכמה ולחיוב מוחלט.

"ושמועה קיבלתי מאדמו"ר הגרא"י הכהן קוק זיע"א: בוא וראה כמה גדול כוחה של כנסת ישראל לפני המקום, שהוא מקיים בה "רצון יראיו יעשה". בשעה שעמדו ישראל לפני שמואל ושאלו להם מלך, היה הדבר רע בעיניו וצוח כנגדם: "ואתם היום מאסתם את אלוהיכם, אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם, ותאמרו לו, כי מלך תשים עלינו (ש"א י יט)". וקרא לפניהם פרשת המלך כדי לאיים עליהם, וסיים "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא". בכל זאת כשלא שמעו בקולו ואמרו: "לא כי אם מלך יהיה עלינו" (שם ח יט), אמר הקב"ה לשמואל: "שמע בקולם והמלכת להם מלך" (שם שם כב). הנסיון הראשון לא הצליח, ונעשה נסיון שני, ודוד נמשח למלך. ולא עברו ימים מרובים וה' אמר: "אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (תהלים קל ביב)". ולא עוד אלא שמלכות בית דוד נעשתה פנת יקרת בדת ישראל, שכל שאינו אומר "ברית" ו"תורה" בברכת הארץ ו"מלכות בית דוד" בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו (ברכות מט). ואין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד (רמב"ם פ"ב מהלכות ברכות). הא למדת, דבר שישראל נותנים נפשם עליו באמונה – הקב"ה מקיימו בידם!" (הרב ישראל פורת, מבוא התלמוד, כתובות, קליבלנד תשי"א; מובא בקובץ "המדינה בהגות היהודית", בעריכת אריה סטריקובסקי, ירושלים תשמ"ב).

הרי הדברים מפורשים: דבר שאיננו ערך, אלא לכל היותר צורך, ואף צורך מגונה וערך שלילי על פי דברי שמואל עצמו, הופך להיות ערך לאומי וסמל משיחי – וכל זאת בגלל לחץ העם, ולא מפני רצון ה'!

2.                                (ז) וְלַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר אֶל פְּנֵי תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְאֶל פְּנֵי אֲחֻזַּת הָעִיר מִפְּאַת יָם יָמָּה וּמִפְּאַת קֵדְמָה קָדִימָה וְאֹרֶךְ לְעֻמּוֹת אַחַד הַחֲלָקִים מִגְּבוּל יָם אֶל גְּבוּל קָדִימָה. (ח) לָאָרֶץ יִהְיֶה לּוֹ לַאֲחֻזָּה בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם. (ט) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. (יחזקאל מה)

(טז) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה. (יז) וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה. (יח) וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ. (יחזקאל מו)

אותו המלך, שמונה בידי שמואל בסופו של דבר במלוא סמכויותיו, היה שליט יחיד כל יכול. ההלכה עצמה מעניקה לו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות – מעונש מות ועד הפקעת אדמות ופריצת גדר. כוחו נבע לא רק מהיותו השליט בעל הכוח, אלא מפני שכך רצו האנשים  – המלך, כאמור, היה סמל ופינת יקרת בזהות הלאומית. כבוד המלך היה גם כבודם, וחילולו היה חילול כבוד האומה כולה ואף חילול ה' היה בו; ובשם כבוד זה היו מוכנים לבלוע גם שחיתויות. אלא שאלה הלכו והתרבו, וברבות השנים קברו תחתם את המדינה עצמה, את הממלכה ויושביה. ועדיין העם התגעגע למלך, ויש המתגעגעים אליו עד היום. על כל אלה אומר יחזקאל – "מאחוזתו ינחיל את בניו". לא עוד סמכויות בלתי מוגבלות. מעתה המלך נוחל בארץ ככל האדם, ומנחלתו ייתן למקורביו כאוות נפשו. על חשבונו.

וכך, דבר שהיה ערך, סמל, עיקר, מהות וזהות – משתנה ומקבל פנים חדשות, מפני שהמציאות אמרה כך.

3.      וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְהָיָה כִּי יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם יְהוָה וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאו (זכריה יג)ֹ

זכריה מדבר על רוח הטומאה והנביאים בנשימה אחת. ביטולם כרוך אצלו בפסוק אחד, ואכן קל לומר, כרוב המפרשים הקלאסיים, שמדובר פה בנביאי השקר. אלא שזכריה אינו מסייג את דבריו, והנביא המסכן ינבא פה בשם ה' ואף על פי כן יידקר על ידי יולדיו בהינבאו; כל סימני הזיהוי שלו משותפים לרבים מנביאי האמת המקראיים, כגון אדרת השער והמכות. כי מגיע הזמן שבו אין עוד מקום לנבואה כלל, מפני שנזקה רב על תועלתה. ואם קשה עלינו ההבנה הזו בדבריו, הט אזנך ושמע את דברי בעל סדר עולם:

הוא אלכסנדרוס מוקדון שמלך י"ב שנה ומת. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים (סדר עולם רבה ל)

נבואת זכריה כפשוטה התקיימה זמן לא רב אחריו, עם תום ימי שיבת ציון. המתנבא מכאן ואילך, בדיוק כדברי זכריה, נחשד מיד במקרה הטוב באי שפיות, ובמקרה הרע במשיחיות שקר. והנבואה, שהיא אולי סימן ההיכר המרכזי של ספרות המקרא, דרך התקשורת הבלעדית עם האלוהים, ואחד מעיקרי האמונה – בטלה ועברה מן העולם!

4.      אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר (דברים לג, כח) "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב"; בא עמוס וביטלה [שנאמר] (עמוס ז, ה) "חדל נא מי יקום יעקב וגו'", וכתיב (עמוס ז, ג) "ניחם ה' על זאת [וגו]". משה אמר (דברים כח, סה) "ובגוים ההם לא תרגיע"; בא ירמיה ואמר (ירמיהו לא, ב) "הלוך להרגיעו ישראל". משה אמר (שמות לד, ז) "פוקד עון אבות על בנים"; בא יחזקאל וביטלה (יחזקאל יח, ד) "הנפש החוטאת היא תמות". משה אמר (ויקרא כו, לח) "ואבדתם בגוים"; בא ישעיהו ואמר (ישעיהו כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'" (בבלי מכות כ"ד ע"א).

הדברים האלה של ר' יוסי בר חנינא, המדברים על ביטול נבואות (או "גזירות") של משה בידי נביאים מאוחרים, ניתנים כמובן להתפרש בצורה רכה יותר, עם הבנת דברי משה עצמם כמותנים מראש בתנאים ובנסיבות. ובכל זאת, לא זו הדרך שבחר הרב קוק ללכת בה בהבנת דברים אלה:

"אמיץ הוא הקשר בין הדורות העוברים והווים, ובהכרח הדוגמה פועלת גם לרעה, אף על פי שטובתה מרובה מרעתה. יחזקאל, בעת התמוטטות האומה (פרק יח) ראה שהפירוד הרוחני יפה לה... שחשבון העבר יהיה נפסק מפעולתו, אע"פ שבעל כרחו יפסקו על ידי זה גם כמה חמודות סגוליות... אבל כך דורש המצב, וכשצדיק גוזר גזירה מקיימים אותה מן השמים... והמסילה החדשה נסללת... לעמוד כל יחיד על השלמת נפשו" (הראי"ה קוק, אגרות ראי"ה א רפ"ג, עמ' שכט).

על פי דבריו, הנהגת העולם עצמה, הפררוגטיבה המלאה של האלוהים עצמו, עשויה להשתנות על פי ראיית הנביא, הצדיק, את צרכי תקופתו!

*

אכן, דבר זה הוא מהסוגיות הקשות שבתורה ובחיים. אימתי מתחלפת תקופה, מתי תם עידן. מאז ומעולם היו חילופי התקופות וזיהויין עניין למחלוקות עזות, לעימותים בין מנהיגים מרחיקי ראות ומנהיגי האתמול שומרי משמרת הקודש, או בין מנהיגים שאצה להם הדרך לעומת מנהיגים סבלניים וארוכי רוח; ולעתים לא רחוקות גם לפילוגים מרים ואף לקרעים שלא תמיד התאחו מחדש. מתי הגיע הזמן להפר את איסור כתיבת התורה שבעל פה ולהעלותה על הכתב מפני ש"נתמעטו הלבבות". מתי תם עידן הראשונים והגיע העת לבעלי אסופות. מתי ממשמש ובא תום הגלות ויש לומר הלל על הקמת המדינה. מתי הוא קץ הזמנים.

"ואין צדיק בעולם שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה" (הראי"ה קוק, אורות, אורות ישראל ט). וכשצדיק גוזר – כנסת ישראל כולה – הקב"ה מקיים. ואם כנסת ישראל מחליטה ומקבלת ערך חדש, נאמר, דמוקרטיה – הקב"ה יושב ומנענע בראשו ומחייך ואומר: נצחוני בני, נצחוני בני.