וארא: התכנית הגדולה והתכנית הקטנה

כממתיק סוד, מספר אלוהים למשה בתחילת פרשת "וארא" את תכניתו הגדולה. לא כפי שחשבת, משה; לא רק הצלת העם מעוניו עומדת על הפרק. אם זה היה הכל, כי אז אכן צודקת טענתך "והצל לא הצלת את עמך". אלא שהתכנית האמיתית גדולה הרבה יותר: לא ההווה בבסיסה, אלא קישורו של העבר – האבות וההבטחה – לעתיד: ארץ ישראל.

למעשה, בכך התחיל ה' את דבריו למשה במעמד הסנה, כשהציג את עצמו כאלוהי אברהם יצחק ויעקב; אלא שאז, כזכור, כסה משה את פניו כי ירא מהביט, ואלוהים נסוג ועבר לטיעון "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים". את הטיעון הזה מטיח עתה משה כלפי פניו של הקב"ה, ואכן, לבד מגילוי התכנית הגדולה, מסכים ה' עם משה ומתחיל להאיץ את המהלכים: סוף סוף לא רק התכנית הגדולה היא הקיימת, ותכנית ההצלה היא זו שקובעת את הקצב.

וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה אך בהחלט לא האחרונה, יעמדו זו מול זו המטרה ההומניטארית, שלא לומר ההומניסטית, מול המטרה הלאומית; גאולת האדם מול גאולת העם; החיים למען מטרה, או החיים כמטרה.

ולא בפעם הראשונה, עומד בן אנוש מול אלוהיו ומתריס, מתווכח, מערער על הנהגתו של האלוהים, בשם האדם. זכור במיוחד אברהם, שערער על הנהגת העולם, בלי שהדברים נגעו אליו ישירות: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? עתה חוזר משה וכמעט נוזף בקב"ה: "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני?" לא כך צריכים הדברים להתנהל!

עם אברהם, ה' ניהל משא ומתן. העקרון, שבשמו טען אברהם, נכון הוא, אלא שהמחיר שנוי במחלוקת. ולאחר שכביכול השתווה עם אברהם גם על המחיר, יצאה התכנית אל הפועל. אצל משה, כאמור, בוחר ה' לגלות טפח נוסף מתכניותיו, ולהרחיב את האופק, ובכך לבטל את הטענה מעיקרה ולשנות את מושגי הויכוח: לא באמת הורע לעם הזה, ומכל מקום ההרעה היא רק זמנית, ובתכליתה הטוב יגדל יותר, ואכן אתה צודק, הגיעה השעה ו"עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

והיה עוד אדם, שטען גם הוא נגד האלוהים, וטענתו נענתה אחרת לגמרי. איש זה הוא גדעון, שעם בוא אליו המלאך בברכת "ה' עמך גבור החיל", התפרץ מפיו כל עוני העם בבת אחת, בסדרת האשמות, בכאב בוטה: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו? ועתה נטשנו ה'!" וזאת הפעם, אין ניתנת תשובה כלל. תחת זאת, פונה ה' אל גדעון ומטיל עליו לתקן את המעוות: "לך בכוחך זה והושעת". כמעט קשים הדברים לשמעם: אכן צדקת גדעון, ה' אינו עמכם, סיפורי אבותיך נשמעים כאגדה רחוקה, וכדי לתקן את המצב נזקק האלוהים לאדם שיבוא ויושיע!

בכל המקרים, טענתו של האדם נכונה. כמעט וניתן לומר, שהאלוהים מחכה שהאדם יטען את טענותיו לפני שהוא עצמו עושה מעשה. כך מצליח אבימלך מלך גרר להסיר מעל עצמו את רוע הגזרה, כך מצליח אברהם להושיע את לוט, כך מצליח משה להניע את גלגלי הגאולה קדימה, וכך מצליח גדעון להושיע את ישראל. וכמעט והיינו אומרים, אילו האדם היה פשוט מקבל עליו את הדין מתוך השקפה שאלוהים תמיד צודק – לא היה נושע. אילו לא היה האדם מאמין במוסר עצמאי, אילו היה האדם מקבל בהכנעה את עליונות החכמה האלוהית על המוסר האנושי – היה גורלו נחרץ.

אלה למעשה דברי אלוהים לרעיו של איוב: "לכו אל עבדי איוב... כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה, כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב". ודוק: סיכומי האלוהים עצמו, מן הסערה, לא רחוקים מדברי אליפז ורעיו, ותשובתו דומה למדי, ועיקרה – מה אתה מבין, איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה; ובכל זאת – גם אם אמרתם דברים נכונים, כמלומדי סיסמאות אמרתם אותם, כמי שאמונתו שגורה על פיו. לומר דברים נכונים, אין פירושו לדבר נכונה. האדם המאמין בצדקתו, ומתוך כאבו חוצב את אמונתו בעליונות המוסר הפשוט והאנושי על החשבונות האלוהיים – הוא המדבר נכונה, ולתפילותיו ישמע האל!

ועם הבשורה הזאת יוצאת הגאולה לדרכה. לא עצם ההכנעה לאלוהים במרכזה – את זה הציעו ומציעות כל דתות העולם - אלא כוחו של האדם, התובע מוסר וצדק, לשנות את העולם, ויהי אלוהים בעזרו.