יום חמישי, 12 בינואר 2012

שמות: שינו את שמם או לא שינו?

אין במקרא נתונים המאפשרים תארוך מדוייק של סיפורי יציאת מצרים. לפיכך נאלצים החוקרים להסתמך על הריאליה המשתקפת בפרשיות הגאולה, על נסיבות החיים, על שמות המקומות ושמות האנשים, ועל האוירה העולה מן הסיפור. לרבים מהפרטים האלה יש מקבילות במצרים של ימי הממלכה החדשה, וליתר דיוק של ימי השושלת התשע עשרה. שושלת זו מלכה במצרים, על פי המקובל, במאות הארבע עשרה והשלוש עשרה לפנה"ס. גדול מלכיה היה רעמסס השני, שמלך 67 שנה, שכרת ברית עם מלכי החתים לחלוקת השפעה במרחבי הלבנט, ושבנה מבני פאר ומקדשים רבים. לאחרונה בוססה הכרונולוגיה של מלכי מצרים גם על בדיקות פחמן 14, שחזרו ואשרו את התארוך המקובל של ההיסטוריה המצרית. הסברה המקובלת מייחסת לימיו את היציאה, במיוחד לאור העובדה שבנו, מרנפתח, כבר מזכיר את שם ישראל בארץ כנען במצבת נצחון שהקים.
במלכותו של רעמסס נוצר צורך בכוח אדם רב וזול, לשם מפעלי הבניה הענקיים שלו. כמנהגה של מצרים, העובדים הזרים, חלקם שבויי מלחמה וחלקם מהגרים, שימשו מקור זמין ונוח לעבודות אלה. מושג העבדות היה מושג יסוד בחברה המצרית, ולמעשה כל אדם היה עבדו של הגבוה ממנו בדרגתו, אבל עבדי הבניה האלה היו בתחתית הסולם. עם זאת, כפי שעולה גם מסיפורי התורה, העבדים האלה החזיקו משפחות, תנאי חייהם היו סבירים, היו להם מוסדות ומנהיגים, ויחסי השכנות שלהם עם שכניהם המצריים אפשרו להם לבקש מהם אפילו כלי ערך ובגדים.
קהל העבדים העצום הזה היה הופך בסופו של דבר לחלק מן החברה המצרית. היו תקופות שבהן הגיעו שכבות ממוצא זר אף להנהגת הממלכה, וזכרם השתמר במסורות על החיקסוס שמלכו במצרים. למרות מוצאם הזר, התנהגו שליטים אלה כפרעונים מצריים לכל דבר. השעבוד היה לא רק בעל תועלת כלכלית למצרים, אלא שימש בדיעבד כמכשיר לטשטוש הזהות הלאומית של הזרים, עד להיטמעותם במצרים.
המקרא מדגים תהליך זה על ידי הימנעות מכוונת משימוש בשמות פרטיים בפרקים הראשונים של הספר. כביכול קהל העבדים הזה מחוסר פרצוף, מחוסר ייחוד ומחוסר זהות. אפילו הוריו של משה אינם נזכרים בשמם, אלא נקראים "בן לוי" ו"בת לוי" בלבד, ואת גילוי שמותיהם שומר המקרא לפרק מאוחר יותר. באופן אירוני, אחד מבני קהל אנונימי עצום זה נשלף מתוכו ומקבל שם משלו, ודווקא על ידי בת פרעה עצמה, שבשמה שלה המקרא איננו נוקב. נתינת השם הזו מסמלת את תחילת תהליך הגאולה.
מדרש ידוע מייחס את גאולתם של ישראל לעובדה שלא שינו את שמם. ואולם השם משה עצמו ככל הנראה מצרי היה, ואין הסברו "כי מן המים משיתיהו" אלא מדרש שם, כפי שמופיע במקרא במקומות רבים; גם אֶחיו, אהרון ומרים, נושאים שמות מצריים, וכמוהם חור ופינחס וגם פוטיאל יש בו רכיב מצרי, כולם בני אותה משפחה. ראוי לציין שאבותיהם עוד היו נושאי שמות שמיים, והם עצמם כבר שבו ונתנו לבניהם שמות עבריים, ואף משה עצמו עשה כן. אפשר לומר שהעם כבר היה על סף היטמעותו במצרים, ודור האבות כבר נתן לבניו שמות מצריים. השמות העבריים של הדור הבא משקפים כבר התעוררות לאומית מחודשת.
גם בדורות מאוחרים יותר ואף בעמים אחרים ניתן להבחין בתופעות דומות. כתובת מעקרון, משלהי ימי המלוכה, נוקבת בשמו של מלך העיר, אכיש שמו, שהוא שם פלשתי מסורתי; אולם כל אבותיו עד דור רביעי נשאו שמות שמיים, דוגמת יעיר ופדי ואדא. פפירוס שנמצא במדבר יהודה משלהי ימי שיבת ציון מכיל רשימה שאנשיה נושאי שמות מקראיים דוגמת יהונתן ושלמיה, אולם אבותיהם נקראים שפנה וגרפא, שמות ארמיים מובהקים. כל אלה מעידים על תקופות של התעוררות לאומית.
אם אכן כך הדבר, כי אז משה לא התחיל תנועה של חזרה לשורשים. מסתבר שהתעוררות כלשהי כבר ניכרה בקהל העבדים הזה עוד קודם לשיבתו של משה למצרים. משה עצמו מודע לדבר, ואיננו יודע מה יאמר לזקני העם, שמסורות העבר עדיין חיות בקרבם. תפקידו של משה הוא לתת פרצוף להמון האנונימי הזה, להנחיל לו כיוון ומשמעות.
זוהי, אם כך, משמעות הזעקה לאלוהים, שקדמה להתגלות למשה. העם אכן גילה בתוכו סימני התעוררות, זהותו שבה לחיים דוקא בתוך עמקי טשטוש הזהות, ורק אחר כך נענה גם הקב"ה לתפילותיו. והמנהיג, גדול ככל שיהיה, איננו אלא המוציא לפועל של כוחותיה הכמוסים של האומה.  

2 comments:

שלמה מ. אמר/ה...

אין זה מן הנמנע, שבני ישראל, שגרו במסות גדולות בארץ גושן - בנפרד מיתר המצרים, השפיעו על המצרים גם בכך שהעברית חדרה ל"סלנג " המצרי ואולי אף יותר מכך- מלים של יום יום חדרו לשפה , כולל שמות , ולא רק...

פיל אדום אמר/ה...

והמורה שלי לתנך אמר על המדרש שבני ישראל לא נטמעו הודות לכך שלא שינו את שם, לבושם ולשונם- שמשה כנראה שינה את שלושתם, שנאמר" "איש מצרי הצילנו".