משבר רחבעם

המקרא מתאר שורה של אירועים שהובילו לפילוג ממלכת שלמה, בפרקים יא – יב שבספר מלכים א. הסיבות המתוארות שם הן מצד אחד סיבות מוסריות דתיות, שהתבטאו בנבואה שחזרה ונשנתה, המבטאת גזרה מלפני הקב"ה, ומצד שני מראה את הפילוג כנגזר מהתנהגותו השגויה, שלא לומר הטפשית, של רחבעם במשא ומתן עם העם. שאלה נושנה היא, האם תהליכים בהיסטוריה הם מחוייבי המציאות, או שמא האישים הם העושים את ההיסטוריה. במילים אחרות, איזה תפקיד מילא רחבעם ודפוס מנהיגותו באירועים? והאם אפשר היה אחרת?

רקע: מינהל הממלכה בימי דוד

ארגון הממלכה בימיו של דוד, על פי הנמסר בשמ"ב ח (טו-יח), שמ"ב כ (כג-כו) ודהי"א כז, כלל מעין קבינט שבו מספר מצומצם של שרים – צבא, מס, כהנים ויועצים; על ידם שרי צבא ממונים על מחלקות לפי חלוקה חדשית; ועל ידם פורום נגידי השבטים, כמקובל בישראל מקדמת דנא. בנוסף להם פעל גוף נוסף של שרי רכוש, הממונים על כל ענפי החקלאות כשרי רכושו של דוד (בעת העתיקה רכוש הממלכה הוא למעשה רכוש המלך עצמו, ולהיפך). מבנה זה מעיד על חברה שהשבטיות בבסיסה, החקלאות ביסודה הכלכלי, והצבא, המופעל לפי הצורך בחזיתות השונות, הוא מסד קיומה האיסטרטגי. צבא זה, על פי עדות המקרא, הוא בדרך כלל צבא רגלים, חלקו שכירים זרים, ובמרכבות לא מצא דוד כל חפץ, גם כשנפלו לידיו כשלל (שמ"ב ח ד). על פעולות בניה יוצאות דופן אין המקרא מתעכב. לבד מבנין ביתו של דוד, שבו היה מעורב גם מלך צור באספקת חומרי גלם (שמ"ב ה יא), קשר דוד קשרים עם תועי מלך חמת (שמ"ב ח ט-י), שלא הבשילו לכלל ברית, נשא את בת תלמי מלך גשור (שמ"ב ג ג; יג לז), ונכשל בכריתת ברית עם נחש מלך בני עמון (שמ"ב י ב). קשרי החוץ שלו לא היו איפוא משמעותיים מאד.

שלמה ומדיניותו

מלכות שלמה הביאה עמה שינויים בכל ארחות הממשל, במדיניותו הבטחונית, בתפיסה האיסטרטגית של הממלכה, וכן במבנה החברתי של עם ישראל לשבטיו. השינוי כולו נבע, על פי הנראה, מהאופן החדש והשונה שבו תפס שלמה המלך את מצבה של ממלכתו. בראש ובראשונה מדובר בראיה שונה של הארץ עצמה. לא עוד ארץ צרה, דלת משאבים ומים, היושבת על צירים בינלאומיים נחשקים ומאויימת תדיר על ידי כל שכנותיה; לא עוד איחוד חדש לצרכים צבאיים של חבלי ארץ שעד לא מכבר היו עצמאיים ועצמאיים למחצה; ואף לא עוד פדרציה של שבטים שהתאגדו לצורך ניצול כוחם הצבאי המשותף. מכאן והלאה, אמר שלמה, הארץ היא יחידה אחת, וכך יש לראות אותה. המוצר שיש לארץ כיחידה אחת להתגדר בה איננו החקלאות, שמפוצלת לאזורים רבים ומגוונים. תכונתה המרכזית של ארץ ישראל – ובמובן זה שלמה הוא הראשון שמתיחס באמת ליחידה הגיאוגרפית הזו כארץ ישראל, ולא כממלכות כנען לשעבר או נחלות השבטים – היא מיקומה. ישיבתה על צמתי המעבר החשובים של העולם העתיק קללה יש בו, מכיון שכל מעצמה נושאת עיניה אל המקום הזה, אבל באותה מידה אפשר לראות בזה ברכה, מאותה סיבה בדיוק. הבה נהפוך את הארץ לארץ מעבר לכתחילה, ולא ננסה להילחם נגד הנתון הבולט ביותר שלה! מהיום והלאה, הממלכה תתבסס על שיווק מה שיש לה, ובהעמידו את הדרכים האלה לרשות כל מי שיחפוץ, מנטרל שלמה את סכנת המלחמה המיידית בו, על ידי ביטול המניע המרכזי שלה – רצון השליטה על צירי המזרח; ומצד שני, ואולי בעצם ראשון, מרוויח ממעבר הסוחרים והדיפלומטים את המכס והסחורות שעימם. זוהי עיסקה הנוחה לכל הצדדים, ואין בה מפסידים. פניה הכלכליות והאיסטרטגיות של המדינה יהיו מופנות מכאן והלאה כלפי חוץ, ולא כלפי פנים.

החלטה איסטרטגית זו גוררת בעקבותיה מספר החלטות נוספות, כולן נגזרות מראיה חדשנית זו. מכיון שדרכי האורך עומדות כולן לרשותו של שלמה, הרי שהן למעשה יכולות לעמוד גם בבסיס תפיסת ההגנה של ארצו. צבא מרכבות גדול ויעיל הופך עתה להיות כורח המציאות: מצד אחד, הוא מאפשר ניידות כוחות מהירה לאזורי הארץ השונים, בפיקוד מרכזי, על צירי האורך. מצד שני, הוא משמש ציר מרכזי בהפיכת הדרכים האלה עצמן למאובטחות ונוחות למעבר של סוחרים, שגרירים, וכל מאן דבעי, מכל רחבי המזרח הקדום. לפיכך, מאמץ הבניה של הארץ לא יושקע בביצור, אלא באבטחת דרכי האורך (מל"א ט טו-יח).

מהלך זה מביא בעקבותיו דגש חזק, וכמעט בלעדי, על סחר החוץ. מצד אחד סחר החוץ נחוץ לשם בניית הצבא החדש: סוסים ממצרים ומקוה (קיליקיה שבאסיה הקטנה; מל"א י כו-כט). מצד שני, כאמור, זהו צידוק קיומה של המערכת החדשה הזו. יחסי שלום עם שכנותיו אינם רק המטרה שלשמה פעל שלמה – הם האמצעי שבעזרתו חיזק שלמה את ממלכתו והביאה למעמד בינלאומי שלא היה לה עד היום תחת שום שלטון אחר. ומכאן מוליכה הדרך ישירות לנישואיו עם בנות המלכים הזרים, כנישואים דיפלומטיים, ובגולת הכותרת של תחום זה רשומה בת פרעה, שמעולם לא נהג לתת את בנותיו למלך זר (מל"א יא א).

ממלכה כזו חייבת גם להיראות בינלאומית, ועל כן בונה שלמה את ירושלים, ובתוכה ביתו שלו ובית המקדש, כארמונות הגדולים והמפוארים ביותר במרחב. בניה זו נעשית תוך שיתוף פעולה הדוק עם ממלכת צור; הפעם זהו שיתוף פעולה נרחב ומהותי, הכולל נתינת מוצא לים סוף לספני חירם, ומנגד מסירת עשרים עיר בגליל לידיו כתשלום עבור שירותיו (מל"א ט י-יג, כו-כח; שם י כב). בכך מדגים המקרא שנית כיצד כל הארץ נתפסת עתה כמכלול אחד, כיחידה אחת, ובנייתה של ירושלים נתמכת על יד פעולות בדרומה הרחוק (עציון גבר) ובצפונה הרחוק (הגליל).

השימוש בחומרים ובידע המיובא איננו רק אמצעי עבור מפעלי הבניה. ירושלים, תחת שלטונו, הופכת להיות מרכז מדע בינלאומי, ושלמה, כיוצר גדול בתחום החכמה, נודע בכל רחבי העולם העתיק; ירושלים הופכת להיות יעד ללומדים מרחבי המזרח (מל"א ה ט-יד), ובה נוצרים ספרי החכמה הגדולים של המקרא, שאי אפשר להתעלם מההשפעה המצרית הניכרת בהם. את כל זה עושה שלמה לכתחילה, בכוונה תחילה, נאמן לשיטתו: להשתמש בנתונים לצרכיו, ולא להילחם בהם. במידה מסויימת, תהילתה של ירושלים היא היא שיא מפעלותיו, ובצדק אפשר לראות בה את מטרתה של פעילות זו. חזון אחרית הימים של ישעיהו (שטרם נחזה, כמובן), התגשם כאן לראשונה, כשכל העמים אכן עולים לרגל לירושלים לשמוע תורה מפי המלך המשיח היושב בה. חזון זה לא היה יכול להתגשם אילולי שורת הצעדים האיסטרטגיים שנקט שלמה – כולל צבא הסוסים, עושרה המופלג של העיר וריבוי נשיו: כולם הכרחיים להגשמת מדיניותו, ולהפיכתה של ירושלים למרכז הפצתו של אור ה'.

אחד הגורמים, שמן הסתם היו עשויים להפריע לשלמה, הוא השבטיות. כאמור לעיל, הראיה האחידה של הארץ כולה היא יסוד שאי אפשר בלעדיו, אלא שאין הוא מובן מאליו כלל, ולמעשה ברוב ההיסטוריה אף לא היה כך. בודאי שעם שאיננו עם, אלא פדרציה של שבטים, איננו מסוגל לשתף פעולה ולראות עין בעין עם שליטו את המצב המתואר לעיל. שלמה נוקט כנראה בצעדים, המכוונים להמעיט את כוחו של הממסד השבטי המסורתי בארץ. את מוסד הזקנים אין בכוחו לבטל, מכיון שהוא מאד מושרש ועתיק, ואכן קיומו נשמר לאורך ימים, עד סוף ימי הבית הראשון; וכנראה יש ממונים על המס גם לפי שבטים, כירבעם שהיה ממונה על סבל בית יוסף (מל"א יא כח). אבל בחלוקתה המחודשת של הארץ למחוזות מנהליים אין עוד חשיבות למפתח השבטי. נציביו של שלמה ממוקמים על פי שיקולים גיאוגרפיים, שלעתים חופפים את נחלות השבטים אך לרוב לא (מל"א ד ז-יט, בהשוואה לדהי"א כז טז-כב אצל דוד).

נקודות התורפה

במעבר מפרק י' לפרק י"א, ובפרק י"א כולו, מתאר המקרא את כל נקודות הכשל של המבנה המרשים הזה שבנה שלמה. מתוך תיאורי עושרו ורוב מרכבותיו עובר המקרא לריבוי נשיו, בכוונה מפורשת להזכיר לקורא את סדרת איסורי המלך מספר דברים, אבל את הביקורת המפורשת מותח הוא רק בפיסקה האחרונה, על נשיו שהיטו את לבבו. וכך מוצא הקורא את עצמו עובר מבלי משים, מתוך ההתרשמות וההזדהות עם המלך הגדול, אל תחושת האסון המתקרב, ואולי אף הבלתי נמנע. הנבואה הנמסרת לשלמה (מל"א יא יא-יג), אודות קריעת ממלכתו, מהווה את שיא המודעות הזו, ורשימת השטנים שבעקבותיה (שם יד-כח) מחזקת כמובן את תחושת החטא ועונשו.

אבל לעין הקורא האיטי והיסודי יותר, מתברר מיד שהמקרא נקט פה בתחבולה ספרותית, שהוא נוקט בה במקומות רבים אחרים: האירועים אינם מסופרים על פי סדרם הכרונולוגי, אלא על פי סדרם הערכי והמוסרי. עמידת השטנים לשלמה – הדד ורזון – אירעה עוד לפני עלותו לכס המלוכה, וכלל אינה תוצאה של מדיניותו, אלא של מדיניותו המלחמתית של דוד. קרוב לודאי שאילו היו הדברים תלויים בשלמה עצמו, לא היו שני אלה קמים לו לשטן כלל. גם ירבעם, שהרים יד במלך על רקע בניית המילוא, שנבנה לכבוד בת פרעה, כנראה עשה כן עוד לפני זקנת שלמה וחטאיו.

נראה שהסברה האמיתי של רשימת השטנים והחטאים אינה אלא תיאור של נקודות התורפה המבניות של ממלכת שלמה. בשלשה תחומים מתמקד פה המקרא – בתחום יחסי החוץ, בתחום התרבותי, ובתחום החברתי. כל אחד מתחומים אלה נשא, כזכור, שינויים מהותיים. שינויים אלה הביאו ברכה רבה, אך באופן בלתי נמנע גם נקודות תורפה חדשות.

עצם הפיכתה של הארץ לממלכה בינלאומית מכניס אותה לתוך משחק הדיפלומטיה הבינלאומית. פרעה, גם אם הוא ידידו של שלמה, לא יימנע מלהחזיק אצלו אישים שיש בהם פוטנציאל להשפעה על שכנתו המעניינת. לכן אין לו שום כוונה להרשות להדד, שביקש אצלו מקלט מדיני, לחזור לארצו (מל"א יא כב). גם לירבעם, הפליט המדיני השני שהגיע למצרים, שמור מקום בתכניותיו של פרעה שישק. לכשישתבש משהו בממלכת ישראל, יש לו כמין כוח התערבות פוליטי מן המוכן; ואכן, כפי שנראה להלן, עם מותו של שלמה מופיע לפתע ירבעם בשכם – וממצרים אין אדם יוצא אלא בידיעת המלך וברשותו.

הפיכתה של ירושלים למרכז החכמה הבינלאומי, גם היא ברכה רבה בה, אבל סכנת טשטוש הזהות אורב לפתחה. השינוי התרבותי מהיר מדי. לא נלווה אליו תהליך הטמעה איטי, ארוך ויסודי, שיבטיח את שמירת הזהות הישראלית ויכולת ההכלה שלה. עשן קרבנות העבודה הזרה הם סימפטום לסכנת חציית הקווים, ששלמה עצמו כנראה לא היה שותף לה כלל, כדברי חז"ל (בבלי שבת נ"ט ע"ב). אבל אין להתעלם מכך שבעניין זה לא היה שלמה מודע לסכנה, ומכאן שלא באמת היה מודע לכוחו ויכולותיו של עמו שלו. ממרום מעמדו הבינלאומי והלאומי לא היה שלמה מחובר דיו לרגשות העם ודעותיו.

גם הפיכתה של ארץ ישראל לארץ סחר בינלאומי, שעמדה בבסיס מחשבתו, והביאה איתה שפע שלא נודע כמוהו, נושאת בעקבותיה דפוסים חברתיים חדשים, ולא בהכרח רצויים. מחברה חקלאית שוויונית באופן עקרוני עברה הממלכה לחברת סחר, שהפערים החברתיים נלווים אליה בהכרח. חברה יכולה לחיות עם פערים, אבל גם כאן השינוי דראסטי מדי. וכמובן, התודעה השבטית, שאינה יכולה לעבור מן העולם בתוך דור אחד, תוססת מתחת לפני השטח. שני אלה באים לידי ביטוי בדמותו של ירבעם, בן שבט חזק אך יליד מעמד סוציו-אקונומי נמוך, שטיפס והגיע לדרגה ממלכתית מסויימת, אך נשאר מחובר לשבטו, לעם ולרחשי לבו, עד כדי הרמת יד במלך.

נקודות תורפה אין משמעותן ההכרחית התפרקות. אבל אות אזהרה וקריאה לתשומת לב לכשלים המבניים בוודאי שיש בהן. מן הבחינה הזו צדק המקרא בהביאו את הפרק הזה כאילו הוא תוצאה של חטאי שלמה. אכן, מהבחינה הכרונולוגית הטהורה אין בהן תגובה על החטא, אבל גם החטא וגם השטנים הם ביטוי של אותם כשלים מבניים, שאם לא ישפיל המלך את עיניו לא יצליח להיות מודע להם. עצם זה שהממלכה הגיעה לידי בניית מזבחות לאלילים לא הפכה את נקודות התורפה הפוטנציאליות לאיום של ממש. אבל עצימת עיניו של המלך מהשפעותיה השליליות של מדיניותו - מעידה על ניכור וריחוק מהעם ורוחו, ואלה בדיוק הגורמים שיהפכו את נקודות התורפה משכבר לסכנה קיומית. קו השבר, לכשייפער, ייגרם אולי כתוצאה משילוב לחצים בינלאומיים וכלכליים-חברתיים, אבל יעבור לאורך נחלות השבטים.

רחבעם

מותו של שלמה מעלה לכס המלוכה, ככל הנראה ללא טוענים רציניים אחרים לכתר (שלא כפי שארע לשלמה עצמו), את בנו מאשתו העמונית, רחבעם (מל"א יא מג; יב כולו). אין המקרא מסביר מדוע נוצר צורך להמליך את רחבעם שנית. בכל שאר המקרים שבהם יש המלכה שניה, או קבלת המלכות בשנית, קרה הדבר בעקבות משבר שהעמיד בסכנה את השושלת: המלכת שלמה עצמו כנגד אדוניה הטוען לכתר, המלכת יואש אחרי הדברת זרע הממלכה ע"י סבתו, עתליה. לפיכך, לבד מתחושת חוסר הנוחות, עדיין אין בידינו דבר העתיד לרמז על האסון הממשמש ובא. להיפך, טקס ההמלכה עשוי להיתפס דוקא כחיזוק מעמדו, ואפשר שאף נעשה לרצונו של רחבעם עצמו.

אלא שהמקום שאליו הולך רחבעם לקבל את המלכתו מידי ישראל מעורר תמיהה. מדוע שכם? מדוע בירת יוסף, השבט החזק שלא מזמן הוציא מקרבו מורד שנמלט למצרים? דוד לפניו לא כך נהג. בהיותו מלך יהודה בלבד בחברון, חיכה בחברון לזקני ישראל כולה שיבואו להמליכו. האם חשב רחבעם שדוקא בכך יפגין את חוזק ממלכתו, ואת אחדותה שהושגה בידי אביו? האם מנסה רחבעם להיכנס לנעליו של אביו, או לפחות ליצור את הרושם הזה?

הופעתו של ירבעם בשלב הזה מהווה סוגיה בפני עצמה. המקרא עצמו מעודד עמימות באשר לזמן בואו ולנסיבותיו. גם בתחילת הסיפור (י"ב ב-ג) וגם בסופו (שם כ) נאמר ששלחו וקראו לו, ולפחות בהתחלה ברור שבעת מות שלמה הוא עדיין במצרים, ורק כתוצאה מהידיעה על מותו הוא מגיע ארצה. הרושם המתקבל הוא שבמהלך המהומה והמשא-ומתן אין לירבעם תפקיד מנהיגותי, וכפי שנראה להלן, המלכתו לא באה מיד עם המרד ואולי אף לא היתה מטרתו המוצהרת. נראה כאילו ירבעם ממתין בתוך הקהל לשעת הכושר, ועל כתפי ההמון הוא נישא לתפקיד החדש, כביכול לא ביזמתו כלל.

רחבעם אינו דוחה את משלחת העם. הוא אף אינו מבקש ממנה לדחות את המו"מ לאחר ההמלכה, כמתבקש. במקום זאת הוא מבקש שלשה ימים. במהלך שלשת הימים האלה אנו רק יכולים לתאר לעצמנו את המתרחש ברחובות שכם: תסיסה, שמועות, אולי הפגנות, מתח המתגבר והולך, שברי הדלפות מהדיונים המתמשכים בארמון, וכל מיני מחרחרי מהומות שתמיד מוצאים להם קהל ובמה באירועים מעין אלה. עצם הדחיה מצביעה על חולשה מצד רחבעם. כנראה בעיני עצמו אין הדבר מתפרש כך: יתכן מאד שרחבעם ראה דוקא בזה הפגנת מנהיגות נוספת, ומרשימה אף יותר. לא זו בלבד שאין הוא מתעקש על המלכה קודם, אלא בבטחון עצמי, כביכול, הוא מוכן לדחות ברוחב לב את הטקס בשלשה ימים. עיתותיו בידו, העם בידו, ובסוף התהליך תהיה יוקרתו גדולה עוד יותר. אלא שכאמור, התהליך ברחוב הוא אחר לחלוטין. גם פה נראה רחבעם כמנסה להיכנס לנעליו הסמכותיות מאד של אביו, ולהפגין תכונות שאינן שלו. אפשר מאד שאילו היה מנהגו אחר – היתה גם התוצאה אחרת.

ההתייעצות

המקרא מתאר לנו שתי התייעצויות (ו-יא): האחת עם הזקנים והשניה עם הילדים. אין ללכת שולל אחרי משמעותם המילולית של מונחים אלה: כשם שהילדים אינם ילדים – המקרא עצמו מספר שהם גדלו עם רחבעם, ורחבעם כבר בן ארבעים ואחת בעת הזאת (מל"א יד כא) – כך גם הזקנים אינם זקנים ממש. כמו בכל המקרא, זקנים בהקשר הממלכתי הם זקני השבטים, מכובדי המשפחות הגדולות, ההנהגה המסורתית של העם. הם הם אלה שדוד שיתף איתם פעולה בהנהגה, וכנראה גם שלמה, על פי עדות הכתוב עצמו. ואכן, עצתם מייצגת את העם ורגשותיו: אין העם רוצה אלא התייחסות, אומרים הזקנים למלך הטרי. "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועניתם ודברת אליהם דברים טובים – והיו לך עבדים כל הימים". דבר איתם יפה, היה נכון לשרתם. הם ישיבו לך אימון תחת אימון ועבדוך. ויתור טקטי בשלב הזה הוא הדבר הנכון.

המלך אינו מוצא נחת בעצה מעין זו, המחייבת אותו לכוף את ראשו. אף יתכן שאין לו אימון בזקני העם, שהם שריד של הנהגה שכאילו אבד עליה הכלח בתקופתו של אביו. אולי אף הבין מדבריהם שהבעיה שניצבת לפניו רצינית משחשב, והדבר ניכר משינוי הנימה הפייסנית שבה נקט, הן בדבריו אל העם והן בפנייתו אל הזקנים. לפיכך הוא פונה אל הילדים, שכאמור הם בני גילו, שנולדו כבר לתוך תקופת שלמה, וככל הנראה כמו הזקנים גם הם פורום יועצים; אלא שבניגוד לזקנים, אין הם פורום המייצג את העם, אלא את המינהל החדש של שלמה, זה הבינלאומי, הפתוח, העשיר והמשגשג, המצליחן והתקשורתי. לכן צריך רחבעם לספר להם את אשר קורה בשכם, דבר שהם כנראה לא מחוברים ולא מודעים אליו: "מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה אשר דברו אלי לאמר הקל מן העול אשר נתן אביך עלינו". ואכן, כל עצתם מכוונת לתקשורת: "כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עולנו ואתה הקל מעלינו, כה תדבר אליהם: קטני עבה ממתני אבי, ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". השורשים "אמר" ו"דבר" חוזרים שוב ושוב בדבריהם, ואת עצתם הם מנסחים במשפטים מצוחצחים, כמעט שיריים, עשירי דימוי וקליטים. גם את האב – שלמה – הם מזכירים שלש פעמים בדבריהם. כל עצתם אינה אלא הדרכה כיצד לדבר, מה לומר, כיצד לעשות רושם חזק וסמכותי; איך לשדר לעם שהנה עומד לפניו מנהיג שאיננו נופל משלמה ואולי אף עולה עליו.

רחבעם, שממילא כבר נטה לדרך זו עוד קודם, משתכנע מיד. דומה שגם "הילדים" עצמם התכוונו כביכול לנצח בעימות בינם לבין הזקנים, יותר משחיפשו את הדרך הנכונה להרגעת הרוחות. מכל מקום, רחבעם אכן יוצא אל העם ומדבר אליו בסיסמאות ששמו בפיו הילדים. אמנם את המשפט החריף יותר "קטני עבה ממתני אבי" אין הוא אומר. אפשר שהוא נרתע מאמירה בוטה כזו, של זלזול מופגן באביו.

תגובת העם גם היא בסיסמאות. היא מבטאת התנערות מהשושלת, ומצטטת סיסמאות קרב ישנות, מימיו של שבע בן בכרי, "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי", מן המרד השבטי הקודם (שמ"ב כ א), שבניגוד למרד אבשלום דוכא מיד ובכוח. על פי הנראה מן הכתוב, המפגינים הולכים איש לאהליו – שגם הוא ביטוי שבטי אפייני, לעומת הערים שנזכרות בקשר ליהודה – ואינם אצים להקים להם ממלכה חדשה. כביכול, כמעט ומתחילה תנועה של שיבה למשטר השופטים. אולם את שעת הכושר הזו מנצל כנראה ירבעם, שעד כה עמד בצל, והוא קופץ על העגלה, והשאר היסטוריה.

נסיבות הכישלון

מתוך כל האמור לעיל, ניתן לסכם ולומר שרחבעם כשל בניהול המשבר הזה. לא עמד בו הכוח להעריך נכונה את המצב ולהגיב במקום. ברור לנו שרחבעם, כפי שהעיד מאוחר יותר בנו, אביה, הפגין כאן חולשה (דהי"ב יג ז). אולם דומה שיש לחפש עוד, מאחורי הקלעים של אישיותו, את גורמי הכשל. ונראה שמתחילת האירועים ועד סופם לא הצליח רחבעם להבין מי עומד לפניו. הוא לא הבין את דרישת העם; לא העריך את עצת נציגיו; האמין שסיסמאות ישיבו את האספסוף למוטב; וככל הנראה לא העלה על דעתו שיש צדק בדבריהם, ויותר מכך, שיש מי ששלטונו אינו מובן מאליו עבורו. בקצרה, רחבעם היה מנותק מהעם.

וכך, מה שהחל אצל שלמה כניכור, כריחוק מהעם ורחשי לבו, הסתיים אצל רחבעם בניתוק רגשי מלא ממנו, ולפיכך אף הוביל לניתוק סופי ופוליטי בין המלך לעמו. אין הפילוג אלא תוצאה של מדיניותו של שלמה, של נקודות התורפה שלה, שאיש לא ניסה לאתרן ולחזקן. סדרת הטעויות של רחבעם אמנם היא תוצאה של שיקולי דעת מוטעים של אדם אחד, אולם התהליך כולו הבשיל בדמותו. זה פשר האמירה "כי היתה סיבה מעם ה'" (יב טו). אילו היה רחבעם שועה לעצת הזקנים, היה הפילוג נמנע. האם בכך היתה סתירה לנבואת אחיה? ודאי שלא. אין הנביאים ניבאים כדי שנבואותיהם יתקיימו, אלא להיפך: כדי שמי שמוטל עליו הדבר ישוב בתשובה ויבטל את רוע הגזירה. שמיעת עצת הזקנים היתה מעידה על תפנית בהלך רוחו של רחבעם, על נכונות לשוב ולהתחבר אל העם, על ההכרה בנזקי הניכור, ולפיכך על יכולת לתקן את הטעון תיקון במדיניותו המבריקה של שלמה. תפנית כזו בהחלט היתה יכולה להיחשב כחזרה בתשובה, שבכוחה לבטל את רוע גזירת הפילוג.

תיקון?

רחבעם עצמו, עם שהכיר במצב בעקבות נבואת שמעיה איש האלוהים, שב לירושלים והחל לתכנן את עיצוב הממלכה שנותרה בידו. על פי ספר דברי הימים, נקט רחבעם במדיניות חדשה ושונה בתכלית מזו של אביו. הדבר התבקש כמובן משינוי התנאים, ובעיקר מכך שאין דרך הים בידו עוד. על כן ביצר רחבעם את כל דרכי הרוחב העולות לירושלים (לבד מגבול הצפון, שבו הוא סירב להכיר). גם את נשותיו בחר כולן מתוך משפחתו הקרובה, ואף יורש עצר מינה עוד בחייו, ובכך ביצר היטב את מעמד שושלת דוד. בכל אלה הפך כיוון לחלוטין מאביו, שאליו ביקש בתחילה להידמות.

היתה, איפוא, ברחבעם היכולת להנהיג ולנהל. כשניתן לו זמן, ולא היה עליו לחץ, הצליח האיש לעצב את דמותה של ממלכת יהודה לארבע מאות השנים הבאות, ויותר מכל אחד אחר הוא האחראי להישרדותה המופלאה בכל תהפוכות הזמנים, הרבה יותר מכל שאר ממלכות האיזור. אילו היה רחבעם פועל על פי אישיותו זו מלכתחילה, היה הוא האיש הנכון בזמן הנכון, זה שבכוחו היה לתקן ולשפר, ולבסוף אף להמשיך, את מדיניות שלמה. אבל לא מתוך חיקוי, אלא מתוך יכולותיו שלו. לא מתוך רצון להפגין מנהיגות שאינה שלו.

סיכום

בתולדות העמים נודעים שני סוגי הנהגה: ההנהגה היודעת לנהל משברים – זו שרחבעם נכשל בה, ושכנראה אישים כמו דוד הצטיינו דוקא בה, ובתחילת דרכו אף שאול – וההנהגה היודעת לתכנן לטווח ארוך, אבל לא בתנאי לחץ. מעטים מאד המנהיגים בתולדות העולם ששילבו באישיותם את שני הצדדים גם יחד. בדרך כלל התפתו השליטים ללכת בדרך הזוהרת יותר וחיפשו בה את תהילתם, ובמקום לעסוק בניהול, תכנון, הקשבה, איתור ושיפור – בחרו ללכת בדרך הדראסטית, שתכניס אותם להיסטוריה בדרך הקצרה. אכן, רבים מהם נכנסו להיסטוריה, אלא שלא בדלת בה רצו להיכנס.

ולמדנו עוד, שתנאי ראשון להחלטה נכונה הוא הכרת השטח. הן השטח המדיני, הן התנאים והאמצעים, וכן – ואולי אף יותר – הכרה עצמית. והדבר נכון לא רק למנהיגים, אלא לכל אדם.

ולמדנו עוד, שהבריחה אל הנהלים והמנגנון לא תושיע את המנהיג שאיננו רוצה ללמוד. אפילו הליך קבלת ההחלטות התקין ביותר, וההתייעצות במספר הפורומים הרב ביותר הקיים, אינם יכולים להתגבר על היהירות של המנהיג, שבעינים פקוחות החליט לנהוג בעיוורון. 

נכתב ע"י ד"ר חגי משגב ©