ח' בטבת - יום תרגום התורה ליוונית: רבי והעולם הרומי

רבי, כפי שהתכנה רבי יהודה הנשיא, הנהיג את העם כשבעים שנה לאחר מרד בר כוכבא. מרד זה, שהיה השני בתוך שבעים שנה, הביא על היהודים אסון שהיה בין הגדולים בתולדותיו. אכן, חכמי הדורות שאחרי בר כוכבא נטרו לו על כך, וסיפוריהם לא תמיד מביעים אהדה לדמותו ולמרידתו. עד היום חולקים ביניהם היסטוריונים והוגים באשר להערכת דמותו. אך בדבר אחד תמימי דעים כולם: ההתאוששות המדהימה שגילה העם היהודי במאה שאחריו, נזקפת במידה רבה לזכותו של רבי יהודה הנשיא, שלמעשה הלך בדרך הפוכה לחלוטין מזו של בר כוכבא. במקום ללחום ברומאים ולכפור בסמכותם, בחר להתחבר אליהם, להיעזר בהם, ואף להתרועע עמם ממש. לצורך זה גייס את כל הכלים שעמדו לרשותו – הנשיאות, ייחוסו, מעמדו, סמכותו ההלכתית. האם עשה כן מחוסר ברירה? או שמא ניתוח הנתונים שעמדו בפניו הביאו אותו למסקנה שאפשר וכדאי לנצל את היתרונות שבעולם רומאי גלובאלי?

רקע היסטורי

זמנו של רבי יהודה הנשיא נקבע בעיקר על ידי הנתונים שנמסרו באגרתו של רב שרירא גאון, שנכתבה במאה העשירית, ומשמשת עד היום כמקור המדויק והמהימן לתולדות החכמים. הצלבת נתונים הנזכרים באיגרת מלמדת כי נשיאותו של רבי נמשכה לפחות עד שנת 219 לספירה, שנה שבה חזר תלמידו רב לבבל, ותחילתה כנראה כארבעים שנה קודם לכן. אם אכן נולד רבי בשנת מות רבי עקיבא, בערך בשנת 138-135 לספירה, הרי שעלה לנשיאות בסביבות העשור החמישי לחייו, ומת זקן ושבע ימים.

שנות נשיאותו של רבי חלות, איפוא, בשנות השושלת הקיסרית הידועה בשם השושלת הסוורית. אלה כללו, החל משנת 192, את ארבעת הקיסרים ספטימיוס סוורוס, בנו גאיוס אנטונינוס סוורוס שנודע בשם קרקאלה, אלגבלוס ואלכסנדר סוורוס. השניים הראשונים הם החופפים את עיקר שנות נשיאותו של רבי, ושניהם נודעו כתומכי היהודים. השושלת שקדמה להם קרויה בשם השושלת האנטונינית, שימיה נחשבים כימי שיא בקיסרות הרומית; תחילתה עוד בימי הדריינוס, מדכא מרד בר כוכבא, אחריו מייסד השושלת הקיסר אנטונינוס פיוס, שקיבל את שמו עקב חסידותו, הקיסר מרקוס אורליוס שנודע בשם הקיסר הפילוסוף, וסופה בדעיכה והתנוונות בימי קומודוס, הקיסר המושחת. ייתכן שרבי עלה לנשיאות כבר בימי אחרוני קיסרי השושלת הזו, שגם היא הסבירה פנים ליהודים. כמה מקיסרי שתי השושלות נקראו "אנטונינוס", ועל כן קשה מאד לדעת למי מהם מתכוונות האגדות הרבות הפזורות בספרות חז"ל על מערכת היחסים המיוחדת שבין רבי ואנטונינוס.

תקופה זו החלה, אם כן, בגזרות השמד שלאחרי המרד, אך חיש מהר החליפה כיוון, ועם יורשי הדריינוס החלו היהודים לקבל מעמד שווה ואף מועדף בעיני השלטונות. בלי ספק תרמה לכך שבירת כוחם הצבאי והלאומי, שהתבטאה בין השאר בהתרוקנות יהודה מתושביה היהודים. האוכלוסיה היהודית התרכזה מעתה בדרום הר חברון ובעיקר בגליל, שכנראה לא היה שותף למרד ובודאי לא שותף פעיל. אפשר שמלכתחילה לא היתה ההתנגדות לרומי חזקה באיזור זה. וכך הצטרפו הנסיבות הלאומיות היהודיות עם הנסיבות הפוליטיות הרומיות לידי חלון הזדמנויות נדיר, שיצר שיתוף פעולה פורה, ואיפשר פריחה ובסופו של דבר אוטונומיה כמעט מלאה ליהודי ארץ ישראל. כתביו של אב הכנסיה אוריגינס, שחי בתקופה זו,  מעידים כי לראשי היהודים היתה אף סמכות לעונש מוות, דבר שלא ניתן לאף מושל מקומי בפרובינציה אחרת.

בהיסטוריה של עולם החכמים תקופה זו היא תקופת נדידת הסנהדרין. בין המרידות ישב בית הועד הגדול, תחילה בראשות רבן יוחנן בן זכאי ולאחר מכן בראשות רבן גמליאל השני, ביבנה. אחרי מרד בר כוכבא ובעקבות הגזירות נדדה הסנהדרין לגליל, וחידוש עולם החכמים נעשה תוך חירוף נפש ואף הוצאות להורג ממש בין אושא לשפרעם. במשך תקופה זו שימשו כראשי החכמים רבי טרפון, רבי מאיר, רבי יהודה בר אילעי, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, שחלקם נרדפו על ידי הרומאים. רבן שמעון בן גמליאל, שכבר חי בתקופה זו, לא הצטרף אליהם אלא בשלב מאוחר יחסית, כנראה מפני שגם הוא נרדף בידי השלטונות. אולם בסופו של דבר הגיע גם הוא למקום התכנסות החכמים, ובכוח ייחוסו ומעמדו התמנה לנשיאה. למעשה משלב זה מתחילה הנשיאות הרצופה של בית הלל, שהחלה כבר ששה דורות קודם לכן. עד למאה הרביעית שימשו בזה אחר זה, בן אחר בן, נשיאים משושלת זו, עד לביטול הנשיאות בתחילת המאה החמישית, בימי רבן גמליאל הששי, על ידי הקיסר תאודוסיוס השני.

השינוי ביחס היהודים לשלטון הרומי

ואמאי (=ומדוע) קרו ליה (לר' יהודה בר אילעי) ראש המדברים בכל מקום? (מפני) דיתבי (=שישבו) רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו (=אתם). פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין - להושיב בהן זונות; מרחצאות - לעדן בהן עצמן; גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו (הרומאים): יהודה שעילה –יתעלה; יוסי ששתק - יגלה לציפורי; שמעון שגינה - יהרג" (בבלי שבת דף ל"ג ע"ב(.

מחלוקת חכמים זו, שזמנה, על פי שמות החכמים, הוא אחר מרד בר כוכבא, שיקפה את מגוון הדעות שהתהלכו בציבור לגבי מלכות רומי, לא רק בין היהודים אלא בין כלל תושבי האימפריה. גם תגובות הרומאים פה הן אופייניות, אולם לענייננו חשובה התעלותו של ר' יהודה: על פי המסופר כאן, קיבל ר' יהודה את תארו "ראש המדברים בכל מקום" מידי הרומאים, ותואר זה שימש בפי חכמים דרך קבע ואף קבע בפועל את מעמדו של ר' יהודה, שמעתה ואילך היה ראשון הדורשים בכל כינוס חכמים.

הרומאים התערבו, איפוא, בארגון חיי הדת היהודים בתקופה זו של אחר המרד, ומינויים התקבל על ידי היהודים. ככלל, הכירו היהודים בשלטונם כשלטון לגיטימי, אם גם רשע. התאריך המחייב בשטרות, כולל גיטין וקידושין, שעניינם דתי ולא רק ממוני, הוא התאריך לשנות הקיסר, וכל תאריך אחר פוסל את הגט (משנה גיטין ח' ה'; בבלי גיטין דף פ' ע"א). כך הדבר במטבעות, וכך בכל דבר שתלוי בשלטון.

לעומת רשב"י, בנו, ר' אלעזר, שהוגדר על ידי אביו כ"אחד מבני עליה", ואף נמלט יחד עמו מפחד השלטונות,  כבר עבד בשירות השלטונות הרומיים ומסר פושעים יהודיים לידיהם, על אף ביקורת חכמים מסויימים (בבלי בבא מציעא פ"ג ע"ב).

אף רבי שמעון בר יוחאי עצמו, שבסיפור זה מורד בגלוי ונרדף, יוצא ממערתו וממתן את טעמו. אגדות אחדות אף מספרות על שליחותו לרפא את בתו של הקיסר ברומי (בבלי מעילה י"ז א-ב). סיפור זה עצמו והמשכו, שבו יוצא רשב"י ממערתו, מעיד גם על השינוי שחל ביחסם של השלטונות הרומיים עצמם אל היהודים, ועל ביטול הגזירות. שינוי זה, שנכרך בשמם של קיסרי השושלת האנטונינית והסוורית, הביא עמו כאמור גם שינוי יחס הדדי. לא ייפלא, איפוא, שבמאה הבאה כבר נמצא כתובות ותעודות המגדירות את הנשיא בתואר הרומי הרשמי "מזהיר" (illustris) ו"מצוין" (spectabilis). מעורבות רומית זו הלכה וגדלה עם השנים, ובמאה החמישית אף הגיעה לכדי בוררות בסכסוכים יהודיים בבתי הכנסת, וגם קבעה את מבנה ונוסח התפילה; כמובן שמעורבות זו כבר לא היתה מקובלת על היהודים, אולם מחוסר ברירה קיבלו על עצמם למראית עין את הדין, ועקפו אותו בדרכים שונות ומשונות.

מעמדו של רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הצעיר החל את דרכו בימי אביו, רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג), נשיא הסנהדרין באושא, ואנו מוצאים אותו דן ולומד שם בנושאים שונים. מן הסתם היה גם עד למאבקיו של אביו על ביסוס שליטת הנשיא בבית הועד; בימי רשב"ג, ובזכות תקנותיו ועימותיו, התעלה מעמד הנשיא מעל למעמדם של  החכם ואב בית הדין, ששימשו עמו והיו כנראה מורשת התקופות הקודמות (בבלי הוריות י"ג ע"א). לכשיעלה רבי עצמו לנשיאות, לא נמצא על ידו כלל את שני בעלי התפקידים האלה. לבניו אחריו הוריש בכל זאת את החלוקה המשולשת הזו, אלא שהשאיר את כולה במשפחתו.

בכניסתו לתפקיד הנשיא עמדו לזכותו של רבי גם מעמדו האיתן יחסית של הנשיא, גם שושלת ייחוסו מבית הלל ואף מבית דוד, וגם מעמדו הכלכלי האיתן. על מה שקיבל מאבותיו, נוסף מה שעשה בעצמו, הן בכשרונו הכלכלי שלו והן מה שקיבל מהשלטונות הרומיים, בין השאר נחלות נרחבות ברחבי הארץ, עדרי צאן ובקר, וחלקות חקלאיות רבות. לרשות ביתו עמדו אף שומרי ראש ששמשו מעין משטרה פרטית. עסקיו נוהלו גם בדרך של שיתוף פעולה עם השלטון האימפריאלי עצמו – בלשון האגדה, עם בהמותיו של הקיסר; ארוחות ביתו היו כיד המלך ממש, ואף שפחותיו נודעו בין החכמים בהשכלתן הרחבה.

רבי ביצר את מעמדו של הנשיא יתר על ימי אבותיו, גם על ידי ריכוז סמכויות בידיו. כך נקבע בימיו כי עיבור השנה הוא סמכות שלמעשה תלויה רק בנשיא, בעוד שאביו, רבן שמעון, הקפיד תמיד להתייעץ ולקבל החלטות יחד עם חבריו. גם סמיכת החכמים עברה לידיו באופן בלעדי, והוא השתמש בה במשורה (ירושלמי תענית פ"ד), לעתים הגביל אותה על תנאי, ואף ניצל אותה כדי לקדם חכמים שהודו בסמכותו ולעכב את אלה שערערו עליה. רבי לא הגביל את מבקריו בצורה מעשית, ובניגוד לימי אביו, לא לוו פעולותיו אלה בביקורת פעילה, גם אם נשמעו נגדו ערעורים וטענות.

שלטונו נתפס כשלטון של ממש, וסמכויותיו הנרחבות, מבית ומחוץ, הקנו לו מעמד שלא נודע לאף מנהיג יהודי אחריו. אף הלווייתו מתוארת בצורה שלא תוארה אף הלוויה אחרת במקורות חז"ל, והיא ממש הלווית מלך (בבלי כתובות ק"ג ע"ב; ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג). מקום קבורתו בבית שערים הפך למקום קבורה מועדף על ידי יהודים רבים מהעולם היהודי כולו.

פעולותיו של רבי

מסורות רבות מספרות על פעילותו של רבי יהודה הנשיא, הן בתחום ההלכה והן בתחום יחסיו החברתיים. רבי נטה להקל מאד בדיני השמיטה, ואולי אף ביקש לבטלה לחלוטין (ירושלמי תענית פ"ג ה"א). גם אם לא עשה כך, הוציא כמה עיירות מתחום חיוב השמיטה והתיר ליהודיהן לעבוד את אדמתם (ירושלמי דמאי פ"ב, כ"ב ע"ג); בהיתר זה הקל מאד על מעמד החקלאים, שעמד בעול מיסים רומי מכביד. היתר זה כלל גם פטור מתרומות ומעשרות; באופן פרדוכסלי, דוקא על ידי הוצאת ערים אלה מתחומה ההלכתי של ארץ ישראל – הועמקה שם האחיזה היהודית והשתפרו תנאי התחרות שלה בשווקים.

תקנה אחרת הקשורה בשמו מקלה את היחס למלווי בריבית, ופוטרת אותם מהחזרת הריבית משחזרו בתשובה. גם תקנה זו, כקודמתה, מקלה על חיי היהודים שהשתלבו בחיים הנוכריים בארץ. בדומה לכך התיר רבי לקנות קרקעות שהופקעו בידי הרומאים מיהודים, דבר שנאסר בדור הקודם מפני הסיקריקין, תוך פיצוי לבעל הקרקע המקורי. אף שהיה יכול להשתמע מהיתר זה מתן לגיטימציה להפקעה – דבר שחכמים התנגדו לו וראו בו גזל – העדיף רבי את השיקול הכלכלי.

תקנותיו אלה תוקנו בין השאר בזמן שהיה רבי מסייר בארץ ועובר בין היישובים. גם נוהג זה ביסס את מנהיגותו והפך אותו לכתובת הטבעית לפניותיהם של יהודים מן השורה. במהלך סיורים אלה מינה דיינים, חזנים ומלמדים בבתי כנסיות. תקנותיו, שהגבילו את פעילות החכמים החופשית ברחובות, והגבילה גם את סמכותם להורות באופן חופשי, בנוסף לריכוז הסמיכה בידיו ככתוב למעלה, הוסיפו לביסוס מעמד זה. הסנהדרין שבראשותו הפכה למוסד שלטוני של ממש, שסמכותו מחייבת, ומרכזיותו יצרה ללא ספק מוקד הזדהות לאומית, למרות העדר שאר סממני העצמאות. אפילו שאלות בענייני המסים לרומאים הופנו אליו כדי שיכריע בהם. ללא ספק הפך רבי בעיני העם לשליטם ומייצגם ומגינם בכל התחומים.

בתחום אחר הקל רבי בדיני הצומות שתוקנו על חורבן הבית. אף את תשעה באב עצמו ביקש לבטל (בבלי מגילה ה' ע"ב); אמנם התלמוד דן במעשה זה ומגביל אותו לתשעה באב שחל בשבת, אולם הסיפור עצמו מנוסח בצורה כללית, והוא מתאים למגמתו המקלה של רבי בעניין זה. מכל מקום היתר זה לא עלה בידו.

מן ההיתרים הראשונים ניתן לזהות מגמה כלכלית חברתית ברורה. רבי ביקש לשקם את חיי הכלכלה היהודיים, ולשלב את בני עמו בשוק הארצי הכללי, שהיה בשליטה נכרית באותה שעה. תקנותיו יצרו מצב נוח יותר לתחרות מול הנכרי, שלא היה נתון למגבלות ההלכה, ובכך, כאמור, ביססו את האחיזה היהודית בארץ.

כמו כן נראה שרבי ביקש להחזיר את ה"נורמליות" לחיים היהודיים: יצירת מוקד ההזדהות סביב מוסד הסנהדרין והנשיאות הופך את העם המובס והמשועבד שוב לעם בעל זהות לאומית וסמלים לאומיים. גם אם הדבר עשוי לבוא על חשבון מעמד החכמים שכבר התקבע – כדאי היה הדבר בעיניו. מסתבר שאף רצונו להקל באבלות הבית מכוון לאותו העניין, ולהוציא את העוקץ ממוקד ההזדהות החרב ומההתמקדות בעבר שאיננו עוד. בנושא זה חזקה עליו דעת החכמים והדבר לא הסתייע. העם היהודי התעקש להמשיך ולהביט אל העבר, עם הפנים קדימה.

יחסיו הקרובים של רבי עם השלטון הרומי מלאו בעניין זה תפקיד כפול: מצד אחד, אפשרו לרבי לפעול והגבירו את סמכותו. מצד שני, יחסים אלה עצמם השתלבו בתכניתו הכללית של רבי, להחזיר את העם היהודי למסלול ההיסטוריה, דוקא דרך השתלבות במשטר האימפריה ואזרחיה. ללא ספק, ערך העצמאות הלאומית לא נתפס בעיני רבי, וכנראה גם לא בעיני שאר החכמים, כרכיב הכרחי בזהות היהודית. אפשר לומר שבזאת הושלם סופית תהליך חורבן הבית, והחלה פאזה חדשה בחייו של העם היהודי.

כל מעשיו של רבי מראים על מודעות למצבו של העם בדור שלאחר המרד, ועל תכנית מסודרת לשיקום כלכלי, חברתי ומנטלי של החברה היהודית. ההלכה נתפסה כחוק הלאום, כמדריכה את הווי חיי העם וכמבטאת את ערכיו וזהותו, ועל כן תקנות החכמים מכוונות היו, גם בדורות קודמים, להכוונת חיי העם בכל תחומיו, אולם רבי הגדיל בעניין זה לעשות.

המשנה

מעל כל פעולותיו האחרות נמצאת עריכת המשנה. עד היום הזה רבות המחלוקות מה היה יעדו של רבי בחיבור מונומנטאלי זה. יש הסוברים שרצה רבי ממש ליצור חוק מסודר – אלא שכנגד דעה זו עומדות המחלוקות הרבות שנשמרו על ידיו בכל מסכתות החיבור. יש הרואים בכך ריכוז וסיום מפעל שהחלו בו קודמיו, דוגמת רבי עקיבא ורבי מאיר, שכבר על שמם נקראו קבצי משניות קדומים. ויש הרואים בזה רצון ליצור ספר לימוד מרכזי ועיקרי, כמין "טקסט-בוק", שבו ילמדו מכאן ואילך.

כך או כך, מפעל אדירים זה הצריך איסוף כל המסורות שהתהלכו עד אז בין החכמים, זיקוקן ועריכתן בקובץ חדש, בעיקרון עריכה חדש, ובניסוח בהיר, מנופה וממוקד, וקל לזכירה ולשינון. איש זולת רבי לא היה יכול להעמיד פרוייקט כזה כמפעל חיים, שהצריך שיתוף פעולה בין כל החכמים, וודאי שלא היה זוכה למעמד מרכזי כל כך מיד עם צאתו לאור. המשנה דחקה את רגלי כל הקבצים האחרים כטקסט מרכזי. כמובן שהלימוד גם במקורות שנותרו בחוץ המשיך להפרות את לימוד המשנה, אולם התבנית נקבעה מכאן ואילך, וכל עולם התורה התמסד גם הוא. מעתה ירדה קרנן של הישיבות המקומיות, של בתי המדרש הקטנים, ועלתה הישיבה המרכזית – בארץ ישראל אחת, בבבל שתים. חכמים המשיכו ללמד וללמוד גם במקומותיהם הקודמים, אבל התורה בכללה נוצרה מעתה בישיבות הגדולות.

כתיבת המשנה, למרות המהפכנות שבה ויסוד ההתקבעות שיש בכתיבה בכלל, לא הביאה לקפאון או לנסיגה בתהליך התפתחות התורה שבעל פה. מלבד העובדה שגם מעתה והלאה היה עיקר הלימוד בעל פה – אף של המשנה עצמה – יעידו התלמודים עצמם על הדחיפה העצומה שנתנה המשנה, דוקא מעצם היותה טקסט נתון, ללימוד התורה מכאן והלאה. כל שטח לימוד זקוק לבסיס, להנחות עבודה, לנקודת התחלה, שאם לא כן כל התהליך הוא אמורפי ובלתי יעיל. המשנה סיפקה ללימוד התורה את בסיסו המוצק שהיה חסר לו, למרות שאיש לא חש בחסרונו עד היום שנתחברה.

המשנה עומדת גם היום במרכז ההלכה. אמנם לא כמקור הסמכות להלכה – זו כנראה גם לא היתה כוונתה המקורית - אבל חלק מניסוחיה עדיין משמשים, כמו שהם, בעקבות הרמב"ם והשו"ע, כטקסט המרכזי בפסיקת ההלכה. 

מלבד עצם הרעיון של איסוף כל החומר וריכוזו, מוסרת לנו האגדה כי תהליך זה לווה בתחושת סוף עידן. כך כתב (בארמית) רב שרירא גאון באיגרתו, המשמשת מקור לכל תולדות התורה שבעל פה:

"וכיון שראה רבי שיש שינויים רבים במשנת חכמים... חשש שלא ירבו ויהיה הפסד בדבר, הואיל וראה שמתמעט הלב ונסתם מעין החכמה ונסתלקה תורה... וחזקו את רבי מן השמים שהיתה לו תורה וגדולה, והיו כפופים לו מכל המקומות בכל שנותיו... ושקטו חכמים בימי רבי מכל השמד משום האהבה שהיתה בין אנטונינוס ורבי, והסכים לישב את ההלכה כדי שילמדו חכמים פה אחד..."

שני אלמנטים בולטים בדברים אלו: האחד, כאמור, תחושת סיום תקופה. כל דור ראה את עצמו תמיד כפחות מקודמיו, אולם הביטוי שמשתמש בו רש"ג בא בסיום תיאור תהליך ארוך טווח, ומשקף השקפה הרואה בתקופה הקודמת עידן שחלף. השני, אפיון ימיו של רבי כהזדמנות נדירה להציל את ההתדרדרות, והכרה ביכולתו החד פעמית ליצור את המפעל הזה.

גם מפעל זה עומד בסימן הממסדיות, כמו דרכו של רבי בביצור סמכות הסנהדרין והנשיאות, וכמו נטייתו לכיוון מוסדות השלטון בכלל. רבי הכיר בחשיבות המוסד לקיום הזהות, ידע כי סמלים, ספרים ומוסדות יש בהם כוח לגבש אומה, ועל כן קם ועשה מעשה.

בין שני נשיאים

התקופה שלאחר חורבן בית שני הביאה לעם ישראל שנים מגדולי מנהיגיו. נקודות ההשוואה ביניהם רבות ומעניינות, ודוקא מהן ניכר השוני התהומי בגישתם למציאות ולהתמודדות עמה. ננסה לסקור מקצת מהנקודות האלה.

המנהיג האחד, בר כוכבא, חתם את מכתביו וטבע את מטבעותיו בתואר "נשיא". הוא היה מנהיג צבאי, שריכז בכוח אישיותו את כל העם, כולל חכמיו, עורר ציפיות משיחיות להחזרת ימינו כקדם ועמהם עבודת המקדש וחידוש כל ההלכות התלויות בו, ובאחת המרידות הגדולות בתולדות הקיסרות הרומית הביא להקמת מדינה יהודית קצרת ימים, שטבעה בדם ובהרס, והותירה אחריה עד היום תומכים נלהבים ומתנגדים מרים. במעשיו הפך, עד היום, לסמל לגאווה הלאומית, לעקשנות מול העוצמה הדורסנית, לגבורה כנגד כל הסיכויים, ולמוות ההירואי, שערכו בשמירת רוח האומה וגאוותה, גם אם בטווח הקצר מדובר בתבוסה נוראה. השקפה זו מביע, יותר מכל, הסיפור המפורסם על ר' עקיבא (תומכו הראשי של בר כוכבא ו"נושא כליו" על פי הרמב"ם), שראה בשועל היוצא מקדש הקדשים החרב דוקא את סימנה של הגאולה העתידה לבוא, על אף הכל.

המנהיג השני, שבו עסקנו כאן, גם הוא נשא את התואר "נשיא", והיה הראשון שתואר זה היה למעשה חלק משמו. רבי עמד מן הקצה השני של הפעילות הפוליטית: גם הוא היה מנהיג בלתי מעורער של כל שדרות העם, אולם סמכותו הרשמית באה לו מטעם השלטון הרומי, מעמדו הכלכלי נשען על משאבי הקיסרות, עיקר תמיכתו באה מחוגי בעלי ההון, ובכוח סמכותו התורנית חתם תקופה בתולדות היהדות ופתח תקופה חדשה בתכלית, שבה הועלתה התורה שבעל פה על הכתב. מפעם לפעם אף ניסה, כאמור, לבטל כמה מן ההלכות ששימרו עוד את זכר הימים הקודמים, כשמיטה וצום תשעה באב, אולם דבר זה לא לגמרי עלה בידו. דרכו לשימור הזהות היהודית עברה דוקא דרך הראיה קדימה, אל העתיד, ולא אל העבר. במודע ויתר רבי על סמלי העצמאות היהודית, בבחרו תחתיה דגלים חדשים: נשיאות שעיקרה משפט וחוק, ספר יסוד חדש, האחזות בארץ תוך הקלת מצוותיה, מוסדות קהילה תחת מוסדות מדינה.

המסורת היהודית אף קישרה בעקיפין בין שני מנהיגים אלה, בציינה (קהלת רבה א' ה') כי רבי יהודה הנשיא נולד ביום שמת בו רבי עקיבא, שהיה כידוע תומכו הראשי של בר כוכבא ומהרוגי הגזירות שבאו בעקבות המרד. מה מביעה סמליות זו? האם את ההמשכיות של ההנהגה היהודית, על אף ההבדלים בין דרכיה? האם דוקא את העימות?

סיכום

רבי יהודה הנשיא בחר בדרך אחרת מקודמו המורד, והחליט ללכת עם הקיסרות, ולא רק להיעזר בה אלא גם להתיידד איתה. דרך זו לא רק הביאה עמה שגשוג ושקט לעם המיוסר, אלא גם חייבה אותו להגדיר מחדש את זהותו, את מעמדו, את שאיפותיו בעולם. רבי הוא היחיד מכל מנהיגי ישראל שהתכנה בכינוי העממי הזה, שהוא גם מעריץ וגם משפחתי בעת ובעונה אחת, ולא במקרה מזכיר כינוי זה את כינויו של משה רבנו. כמוהו למעשה יצר רבי כמעט עם חדש, בהוציאו את עמו ממצבו שלאחר יאוש אל זהות ואל דרך ואל תורה, שתלווה אותו באלפי השנים הבאות. רבי הוא זה שיצר את הכלים והתווה את המסלול לשמירה על האופי העצמאי בעולם משעבד, לאיזון בין תחושת הכפיפות לתחושת הבחירה, ולשמירת הזהות לעם ללא עצמאות לאומית.

בכך תם למעשה עידן הבית השני סופית. אמנם החורבן קרה למעלה ממאה ושלושים שנה קודם לכן, ואף מרד בר כוכבא כבר התרגש ובא לעולם לפני שני דורות, אולם תוצאות שתי הטראומות האלו ניכרו במלוא עוצמתן רק לאחר זמן רב, עם הסתתמות החכמה והתמעטות הלבבות. כך דרכה של ההיסטוריה: אין עידן מסתיים אלא שנים לאחר סיומו הרשמי. ואת הרגע הזה אין כל אחד יכול לתפוס ולחוש, אלא המנהיג שרוח בו, שהאומה כולה משתקפת בנשמתו, שבכוח אישיותו יכול לתפוס את השעה והעם ולהוביל אותם לדרך חדשה, של הצלה והתחדשות.