וירא: דיפלומטיה קדושה

אברהם כורת בריתות. זהו אחד ממאפייניו הבולטים בין האבות: יש לו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם שליטים אחרים במרחב מגוריו. הברית הבולטת בפרשתנו היא בריתו עם אבימלך מלך גרר, והיא מתנהלת לפי כללים הידועים לנו מבריתות אחרות מן העולם העתיק. פתיחת הברית מגדירה את השותפים בה, ומכניסה אליה גם את הדורות הבאים, "לי ולניני ולנכדי". מונח הפרת הברית הוא "אם תשקור". לאחר מכן אמורים להופיע התנאים הנדרשים, אולם התורה אינה מפרטת אותם. מהקשר הדברים נראה שהברית עסקה בהסדרת זכויות המים בחבל הארץ הדרומי והיבש הזה, עקב המחלוקות החוזרות ונשנות על הבארות.

(לפני כמה עשרות שנים נמצאו בצפון סוריה, על יד ספירה (Sefireh), מספר לוחות אבן שעליהם רשומה נוסחת ברית בין שני מלכים, האחד מהם הוא מלך ארפד והשני מוסתר מאחורי כינוי קוד, ברגאיה מלך כתך. כנראה מדובר במלך אשורי, הכורת ברית עם מלך מדרג נמוך יותר והופך אותו לוסאל שלו. החוזה נקרא שם "עדות". הוא כולל הזכרת שמותיהם של כל האלים משני הצדדים, כערבים לחוזה. בין האלים מופיעים גם "אל" ו"עליון", שידובר עליהם בהמשך. מוגדרים שלשה דורות כמחוייבים לברית, הלא הם הבנים והנכדים של החותמים, ואחריהם כל משפחתם. גם שם הפרת הברית נזכרת במונח "אם תשקור", ולמפר מובטח זעמם של האלים וחורבן ארצו ושושלתו. נזכרת שם גם הקרבת בהמות כחלק מהטקס. כל סממני הברית הזו מזכירים מאד את בריתם של אברהם ואבימלך, ומעמידים אותה בתוך הקשר משפטי ופוליטי מוכר.)

מעשה זה מציג את אברהם כדמות בעלת מעמד פוליטי מוכר ורשמי בארץ. למעשה כך הוא הדבר כבר במלחמת ארבעת המלכים, שם זוכה אברהם למעמדו הנכבד בעזרת נצחון צבאי. הכוח העומד לרשותו, 318 חניכיו, הוא בסדר גודל המקובל בצבאות העת ההיא (זה יהיה בערך גם גודלו של כוח הפושטים של עשו, נכדו). נצחונו מסתיים במעין ועידה של שליטי הקואליציה המנצחת, המחלקים את שלל נצחונם, כמקובל בסיומי מלחמות. לאברהם, כשותף מוביל בקואליציה, מוצע מקום בראש החולקים, והוא הקובע את כללי החלוקה. מעמדו מתחזק בהמשך בעזרת רכושו הרב, עבדיו הרבים ויכולותיו הלוגיסטיות, והוא הופך להיות ראש שבט שמדינאי האיזור שוחרים לפתחו. כוח צבאי וכלכלי כזה הוא כוח פוליטי שיש להתחשב בו ולהיזהר ממנו. בברית עם אבימלך עולה בפעם הראשונה שאלת המעמד הפוליטי של ממשיכיו של אברהם, ובעקבות כך הופכת שאלת הירושה להיות שאלה קריטית.

אין לדעת, כמובן, מה העיר את אבימלך לבקש את הברית דוקא בנקודת הזמן הזו, כשם שאין לדעת במדוייק את סדר האירועים שהמקרא מספר עליהם. האם הופעתו של ישמעאל במדבר טרדה את מנוחתו של אבימלך? האם בני פילגשו השניה של אברהם הנשלחים גם הם למדבריות מהווים את הטריגר? או שמא לידתו של יצחק, שהוכרז כיורש רשמי, היא שהראתה ליושבי האיזור שהשבט העברי הזה לא הולך לשום מקום ויש להכניסו לכל חישוב פוליטי עתידי? אין אנו יודעים. אולם ניכר בהמשך, ועל כך יסופר בפרשה הבאה, כי אנשי המקום ינהגו מעתה כבוד גדול באברהם. כבוד וחשד; הם לא ישושו לחתום עימו על חוזה המעביר קרקע של ממש לבעלותו, גם אם לקבורה, וישתדלו מאד להעניק לו אותה במתנה, שמשאירה אותו במעמד נחות יותר, אבל אברהם יתעקש לעגן גם שם את הדברים בצורה רשמית. אין ספק שגם הוא הופך להיות מודע למעמדו העולה במפה הדמוגרפית של הארץ, וכבר מתחיל לתכנן תקיעת יתד מוחשית במקום שעד כה היה רק כר מרעה לנדודיו.

דמות זו של אברהם משתלבת יפה בפשטי המקראות, המציגים לפנינו אדם עשיר ומכובד, העולה ארצה כחלק מתרבות נדידה שרווחה באזורו (צפון מסופוטמיה), שרכושו רב, ובשום אופן לא פליט תרבותה העירונית של דרום מסופוטמיה, כפי שמציגים אותו, למשל, מדרשי חז"ל. אין הוא נושא את עיניו לעימותים, ובודאי לא על רקע אידיאולוגי; לאורך כל פרשיות אברהם (ולמעשה לכל אורך ספר בראשית, גם בימי צאצאיו), אין ולו פעם אחת שבה הוא מתעמת על ענייני אמונה. כל מעייניו נתונים לבניית כוחו ומעמדו בארץ, בדרכים של התיישבות, דאגה לרכוש, בריתות פוליטיות, מלחמות כשצריך. מלחמתו נגד משלחת העונשין של מלכי מסופוטמיה נועדה, בסופו של דבר, להבטיח את שלום בן שבטו, יורשו המיועד, בן אחיו, שכן לו עצמו, כזכור, אין יורש – וזוהי שאלה קריטית בין שבטי נודדים, שמשמעותה היא גם בטחון וגם כבוד (על רקע זה מתחדד עוד יותר האבסורד שבניסיון העקידה). ועידת המנצחים שבעקבותיה, שהוזכרה לעיל, נערכת תחת חסותו של מלכיצדק מלך שלם, כוהן לאל עליון; שלם עצמה קרויה על שם האל הכנעני "שלם" (שעל שמו קרויה גם "ירושלם", בירתנו הנצחית), ואף "אל" ו"עליון" הם שמותיהם של אלים כנענים מכובדים. אברהם כלל אינו מתרגש, ונאומו בועידה משתלב בה בדיפלומטיות, בנועם ובכבוד, ואין הוא מתריס בשם אלוהיו החדש והיחיד אלא מבליע אותו בשם האליל הכנעני המקומי, נותן החסות לועידה, ויוצר את הצירוף "ה' אל עליון".

בקצרה, כל מעשיו של אברהם הם בעלי משמעות ארצית, כלכלית, פוליטית. בכל הפרשיות המספרות עליו אין המקרא מתעניין כלל בשאלות של פילוסופיה ותיאולוגיה. אברהם מגיע ארצה כשהוא מחפש למשפחתו הגדולה נחלה, ובדיפלומטיה של צדקה ומשפט הוא בונה בהדרגה את כוחו. זה סודו, זה ייעודו, בשל כך בחר בו אלוהים. ומדרשי חז"ל, שהפכו אותו לאיש אמונה המתעמת עם סביבתו על רקע עבודת האלילים, המסבירים את בחירתו בסיפורי ניתוץ הפסילים וכבשן האש, והדורשים את שמו "העברי" כשם שמשמעותו עימות, אינם פשוטו של מקרא, אלא דרך להציג תביעות לבני דורם שלהם, שעמדו בפני נסיונות אמונה קשים של היטמעות בתרבות מפותחת ושלטת. אברהם איננו רק איש אמונה, וימיו אינם רק נסיונות, אלא הוא בעיקר איש מעשה, והוא אבי ההתנחלות העברית בכנען.