יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

וירא: דיפלומטיה קדושה

אברהם כורת בריתות. זהו אחד ממאפייניו הבולטים בין האבות: יש לו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם שליטים אחרים במרחב מגוריו. הברית הבולטת בפרשתנו היא בריתו עם אבימלך מלך גרר, והיא מתנהלת לפי כללים הידועים לנו מבריתות אחרות מן העולם העתיק. פתיחת הברית מגדירה את השותפים בה, ומכניסה אליה גם את הדורות הבאים, "לי ולניני ולנכדי". מונח הפרת הברית הוא "אם תשקור". לאחר מכן אמורים להופיע התנאים הנדרשים, אולם התורה אינה מפרטת אותם. מהקשר הדברים נראה שהברית עסקה בהסדרת זכויות המים בחבל הארץ הדרומי והיבש הזה, עקב המחלוקות החוזרות ונשנות על הבארות.
(לפני כמה עשרות שנים נמצאו בצפון סוריה, על יד ספירה (Sefireh), מספר לוחות אבן שעליהם רשומה נוסחת ברית בין שני מלכים, האחד מהם הוא מלך ארפד והשני מוסתר מאחורי כינוי קוד, ברגאיה מלך כתך. כנראה מדובר במלך אשורי, הכורת ברית עם מלך מדרג נמוך יותר והופך אותו לוסאל שלו. החוזה נקרא שם "עדות". הוא כולל הזכרת שמותיהם של כל האלים משני הצדדים, כערבים לחוזה. בין האלים מופיעים גם "אל" ו"עליון", שידובר עליהם בהמשך. מוגדרים שלשה דורות כמחוייבים לברית, הלא הם הבנים והנכדים של החותמים, ואחריהם כל משפחתם. גם שם הפרת הברית נזכרת במונח "אם תשקור", ולמפר מובטח זעמם של האלים וחורבן ארצו ושושלתו. נזכרת שם גם הקרבת בהמות כחלק מהטקס. כל סממני הברית הזו מזכירים מאד את בריתם של אברהם ואבימלך, ומעמידים אותה בתוך הקשר משפטי ופוליטי מוכר.)
מעשה זה מציג את אברהם כדמות בעלת מעמד פוליטי מוכר ורשמי בארץ. למעשה כך הוא הדבר כבר במלחמת ארבעת המלכים, שם זוכה אברהם למעמדו הנכבד בעזרת נצחון צבאי. הכוח העומד לרשותו, 318 חניכיו, הוא בסדר גודל המקובל בצבאות העת ההיא (זה יהיה בערך גם גודלו של כוח הפושטים של עשו, נכדו). נצחונו מסתיים במעין ועידה של שליטי הקואליציה המנצחת, המחלקים את שלל נצחונם, כמקובל בסיומי מלחמות. לאברהם, כשותף מוביל בקואליציה, מוצע מקום בראש החולקים, והוא הקובע את כללי החלוקה. מעמדו מתחזק בהמשך בעזרת רכושו הרב, עבדיו הרבים ויכולותיו הלוגיסטיות, והוא הופך להיות ראש שבט שמדינאי האיזור שוחרים לפתחו. כוח צבאי וכלכלי כזה הוא כוח פוליטי שיש להתחשב בו ולהיזהר ממנו. בברית עם אבימלך עולה בפעם הראשונה שאלת המעמד הפוליטי של ממשיכיו של אברהם, ובעקבות כך הופכת שאלת הירושה להיות שאלה קריטית.
אין לדעת, כמובן, מה העיר את אבימלך לבקש את הברית דוקא בנקודת הזמן הזו, כשם שאין לדעת במדוייק את סדר האירועים שהמקרא מספר עליהם. האם הופעתו של ישמעאל במדבר טרדה את מנוחתו של אבימלך? האם בני פילגשו השניה של אברהם הנשלחים גם הם למדבריות מהווים את הטריגר? או שמא לידתו של יצחק, שהוכרז כיורש רשמי, היא שהראתה ליושבי האיזור שהשבט העברי הזה לא הולך לשום מקום ויש להכניסו לכל חישוב פוליטי עתידי? אין אנו יודעים. אולם ניכר בהמשך, ועל כך יסופר בפרשה הבאה, כי אנשי המקום ינהגו מעתה כבוד גדול באברהם. כבוד וחשד; הם לא ישושו לחתום עימו על חוזה המעביר קרקע של ממש לבעלותו, גם אם לקבורה, וישתדלו מאד להעניק לו אותה במתנה, שמשאירה אותו במעמד נחות יותר, אבל אברהם יתעקש לעגן גם שם את הדברים בצורה רשמית. אין ספק שגם הוא הופך להיות מודע למעמדו העולה במפה הדמוגרפית של הארץ, וכבר מתחיל לתכנן תקיעת יתד מוחשית במקום שעד כה היה רק כר מרעה לנדודיו.
דמות זו של אברהם משתלבת יפה בפשטי המקראות, המציגים לפנינו אדם עשיר ומכובד, העולה ארצה כחלק מתרבות נדידה שרווחה באזורו (צפון מסופוטמיה), שרכושו רב, ובשום אופן לא פליט תרבותה העירונית של דרום מסופוטמיה, כפי שמציגים אותו, למשל, מדרשי חז"ל. אין הוא נושא את עיניו לעימותים, ובודאי לא על רקע אידיאולוגי; לאורך כל פרשיות אברהם (ולמעשה לכל אורך ספר בראשית, גם בימי צאצאיו), אין ולו פעם אחת שבה הוא מתעמת על ענייני אמונה. כל מעייניו נתונים לבניית כוחו ומעמדו בארץ, בדרכים של התיישבות, דאגה לרכוש, בריתות פוליטיות, מלחמות כשצריך. מלחמתו נגד משלחת העונשין של מלכי מסופוטמיה נועדה, בסופו של דבר, להבטיח את שלום בן שבטו, יורשו המיועד, בן אחיו, שכן לו עצמו, כזכור, אין יורש – וזוהי שאלה קריטית בין שבטי נודדים, שמשמעותה היא גם בטחון וגם כבוד (על רקע זה מתחדד עוד יותר האבסורד שבניסיון העקידה). ועידת המנצחים שבעקבותיה, שהוזכרה לעיל, נערכת תחת חסותו של מלכיצדק מלך שלם, כוהן לאל עליון; שלם עצמה קרויה על שם האל הכנעני "שלם" (שעל שמו קרויה גם "ירושלם", בירתנו הנצחית), ואף "אל" ו"עליון" הם שמותיהם של אלים כנענים מכובדים. אברהם כלל אינו מתרגש, ונאומו בועידה משתלב בה בדיפלומטיות, בנועם ובכבוד, ואין הוא מתריס בשם אלוהיו החדש והיחיד אלא מבליע אותו בשם האליל הכנעני המקומי, נותן החסות לועידה, ויוצר את הצירוף "ה' אל עליון".
בקצרה, כל מעשיו של אברהם הם בעלי משמעות ארצית, כלכלית, פוליטית. בכל הפרשיות המספרות עליו אין המקרא מתעניין כלל בשאלות של פילוסופיה ותיאולוגיה. אברהם מגיע ארצה כשהוא מחפש למשפחתו הגדולה נחלה, ובדיפלומטיה של צדקה ומשפט הוא בונה בהדרגה את כוחו. זה סודו, זה ייעודו, בשל כך בחר בו אלוהים. ומדרשי חז"ל, שהפכו אותו לאיש אמונה המתעמת עם סביבתו על רקע עבודת האלילים, המסבירים את בחירתו בסיפורי ניתוץ הפסילים וכבשן האש, והדורשים את שמו "העברי" כשם שמשמעותו עימות, אינם פשוטו של מקרא, אלא דרך להציג תביעות לבני דורם שלהם, שעמדו בפני נסיונות אמונה קשים של היטמעות בתרבות מפותחת ושלטת. אברהם איננו רק איש אמונה, וימיו אינם רק נסיונות, אלא הוא בעיקר איש מעשה, והוא אבי ההתנחלות העברית בכנען.

6 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

חגי,
דבריך בדרך כלל מעוררי מחשבה ומרתקים והם בבחינת קרן אור בחשיכת הבורות מכאן והחסידות השוטה מכאן.
אולם הפעם אשאל: איך אתה מבין את הדיאלוג בין אברהם למלך סדום.
הרי מלכיצדק מזכיר את "אל עליון" ואלו אברהם מתקן בדבריו למלך סדום "ה' אל עליון". האם אין בכך דיאלוג תיאולוגי.
אייל בן אליהו

חגי משגב אמר/ה...

בודאי שיש בדבריו תגובה, אבל אין שום עימות. אין ויכוח. הוא כאילו משלים, מזהה, וכמעט אומר במפורש שאין שום ויכוח - זה אותו אחד. הוא לא מנסה להחזיר אף אחד בתשובה, הוא מנסה להשתלב ולהתקדם בלי לוותר על שלו.

חיים אמר/ה...

נראה לי שהתעלמת מכמה מקומות בהן גישת חז"ל מבוארת.
1. אברם בונה מזבח לה' [לא פעם] וקורא בשם ה'. קריאה בשם ה' נראית לי הפצת האמונה בה'.
2. אני חושב שהסברך ממעיט בערך הביטוי: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון". אני חושב שיש כאן אמירה חזקה של ה' הוא אל עליון ולא כפי שאמרת שאברהם "מבליע" את שם ה'. אין כאן הבלעה, יש כאן הדגשה מי בראש.
3. מה לגבי סיפור הפתיחה של הפרשה? האין זה מעשה חסד, המציג את דמותו של אברהם?
4. לאחר שאבימלך לקח את שרה, אברהם מתרץ את התנהגותו כלפי אבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" ואח"כ אברהם מתפלל את האלהים בעבור אבימלך.
5. ברית המילה החותמת את הפרשה הקודמת היא גם כן אמירה תיאולוגית. אברהם מל את כל "אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר". זה ודאי דבר שהיה מפורסם מאד וגרר אחריו "סמינרים רבים" על המצווה ועל מי שציווה אותה.

לסיכום, נראה לי ששני הצדדים של אברהם באים לידי ביטוי ואולי הצד האמוני שלו באופן נרחב יותר.

חגי משגב אמר/ה...

1. קריאה בה' אינה דוקא הפצת אמונה, וגם הגר קראה בשמו למקום.
2. הוספת שם לשם אליל אינה מותירה כל רושם על עובד אלילים, שממילא רגיל לריבוי אלים וריבוי שמות.
3. לא חלקתי על מעשי החסד של אברהם, ואף אמרתי שהוא עושה דיפלומטיה של צדקה ומשפט.
4. דוקא דבריו אל אבימלך מייצגים רצון לא להתעמת. הוא לא אומר אותם בבואו לגרר, אלא רק כשיש לו צורך להצטדק, וכבר הראה הרמב"ן את בהלתו וחוסר המענה שיש לאברהם מול אבימלך. הוא לא רצה לומר זאת מלכתחילה.
5. ודאי, הברית. כאן אתה צודק בהחלט. אבל לא נראה לי שאתה צודק לגבי הפרסום.

שפרה צח אמר/ה...

(מגיבה בדיליי של שנה, לפרסום החוזר)

אברהם, כמו נוח שבו דנת לא מזמן, אכן נמנע מעימותים לאורך כל הדרך, גם עם אנשים וגם עם אלוהים. "קח לך מכל מאכל אשר ייאכל" לנוח מזה, ו"קח נא את בנך את יחידך" לאברהם מזה. והם לוקחים, והולכים, ועושים.
ובכל זאת, יש הבדל אחד שבזכותו אברהם הוא אבי האומה. הפעם היחידה שבה אברהם כן מעז להתעמת היא כאשר גורל האנושות כולה מוטל על הכף, למרות שההצלה למשפחתו הפרטית מובטחת.
ואני מרשה לעצמי לצטט מתוך פוסט שכתבתי בנושא:
'כשהדברים נוגעים לצדק אבסולוטי – אברהם לא חושש לצאת לעימות מול הגדול מכולם. באומץ הוא "עומד לפני ה'" (כשווה אל שווה), כעורך דין מיומן הוא מתריס מול אלוהים "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" ואז עובר להתמקחות מכמירת לב, ואינו חושש לבזות את עצמו במו"מ על הצדיקים הפוטנציאליים שאולי יימצאו, כשאנו, שקראנו על חטאת סדום, כבר יודעים – אין לזה סיכוי.
אצל נוח המצב בדיוק הפוך: מבחינתו הוא מסתפק בכך שהוא מציל את עצמו ומשפחתו, ושאר האנושות יכולה מצידו ללכת לעזאזל (אולי יש כאן אפילו שמץ של שמחה לאיד, כי יש להניח שבניית התיבה לא עברה בלי לגלוג מצד השכנים).

את מי נעדיף? מיהו המודל המוסרי שאותו נציב מול עינינו? הסיפור המקראי נותן לנו תשובה ברורה. יותר מזה – מיהו המודל האמוני העדיף? האם עדיף ה"צדיק תמים", (תמים מלשון שלם, ללא פגימה) כלומר זה שאמונתו אינה נפגעת בשום מצב, או דווקא המאמין שמתמודד שוב ושוב עם הספקות? שמאתגר את הצדק האלוהי? גם כאן התשובה ברורה (אולי בגלל זה ממעטים ללמוד תנ"ך בציבור החרדי ומעדיפים לעסוק בדברי חכמים).

ובאורח פרדוקסלי, כל אחת מהדמויות מקבלת הבטחה אלוהית המנוגדת לנטיה האישית שלה: נוח, שהעדיף את טובת משפחתו הפרטית, מקבל הבטחה על המשך האנושות באופן כללי, אך בניו-שלו נפוצו בארץ, וסצינת הסיום המבישה שלו פוגשת אותו כשהוא שיכור באהלו ובנו הקטן רואה את ערוותו.

ודווקא אברהם, שהציב מול עיניו את טובת האנושות כולה, אך כשל פעם אחר פעם ביחסיו המשפחתיים – דווקא הוא זוכה להבטחה ש"יירש זרעך את שער אויביו ונברכו בך כל משפחות האדמה" והוא מת בשיבה טובה ונקבר בכבוד ופאר, כששני בניו מתאחדים ליד קברו.'

(לפוסט המלא - כאן:
http://yahalam.wordpress.com/2012/03/17/%d7%90%d7%97%d7%aa-%d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9f/)

חגי משגב אמר/ה...

אכן כן, ואני באמת חושב שזה חידושו הגדול של אברהם בעולם. את רעיון האלוהים הוא לא חידש, והוא לא נלחם מאד על אחדותו וייחודו, כמו שראינו. גם המוסר הוא לא המצאה יהודית. אבל הסיבה שבגללה ה' אוהב את אברהם, זה כי הוא מתווכח איתו. אני גם חושב שבסיפור העקדה רצתה התורה להראות לנו שגם היא יודעת לשחק עם הרגש הדתי, ושהרגש הדתי הוא אכן חזק מכל, אפילו יותר מהרגש ההורי, אבל לא זו דרכה של תורה. לא הרגש הדתי הוא חידושה של האמונה הישראלית, אלא הצדק והמשפט כפולחן האל.