לך לך: ההיית או חלמתי

פעמים רבות כל כך מכה הקול באוזניים. ללכת. לשאת את הרגלים, מקל ותרמיל, ופנים אל האופק. לשבור את הכלים, לעזוב הכל, ולהתחיל הכל מהתחלה.

פעמים מועטות כל כך נשמע הקול. שגרת המחשבה ונוחות המעשה המוכר אוטמים את האוזן. פעם נהגנו לשאת עיניים אל המרחק, לדמות אורות זוהרים, לחלום עולם חדש. אחר כך עלתה השמש וסינוורה את עינינו, ומשעצמנו אותן ושבנו ופקחנו כבר נטה היום, ורוח בין הערביים מצאה אותנו יושבים ומביטים נכחנו, ועולמנו יציב ומסודר, המחר ברור והימים צפויים.

ובעצם, לשם מה. הלא הכל חוזר. עשרות פעמים קמו מהפכנים והטביעו את העולם בדם ואש רק כדי למצוא אחרי דור אחד שדבר לא השתנה. הסבל זז בעולם, וזה הכל; במקום מעמד אחד – סבל עתה מעמד אחר, במקום עם אחד – נאנק עם אחר תחת עול, ובמקום מחלה אחת – מחלה אחרת. ומה כבר נוכל לשנות, הלא האדם עצמו לא ישתנה, לא ייעשה יותר מאושר.

ובעצם, מפני מה. הלא בסך הכל העולם די מסודר. נכון שלא הכל מושלם, אבל אי אפשר להשיג הכל וצריך להיות ריאליים ולהתפשר עם מה שיש ולדעת להשיג את מה שניתן. ואחרי הכל גם הדורות שעברו היו בעלי חכמה, וגם להם היה ניסיון חיים, ולא יכול להיות שמה שעובד כבר כל כך הרבה זמן הוא כל כך גרוע, ולא כל הזמן צריך לרדוף אחרי הרוח, ובכלל לעולם מסודר ויציב ושמרני יש הרבה יתרונות.

ובעצם, על סמך מה. הלא לאדם יש גם חיים משלו. אי אפשר לעזוב הכל. יש משפחה, ילדים, פרנסה. יש מקום מגורים מסודר ומוכר. אי אפשר לערער הכל כשאין בטחון שהעולם החדש אכן מעבר לפינה, וצריך להתפקח ולהתבגר.

אבל הקול דופק ודופק. וכשאי אפשר יותר, ולמרות שברור שכל מה שהרהרנו קודם נכון הוא, ועל אף שההליכה חסרת סיכוי – קמים והולכים, אל הארץ אשר אראך.