שני המאבקים שחווה כעת הציבור בישראל, מאבקה של הרבנות הראשית ברבני צוהר, ומאבק חברי כנסת בהליך המינוי לבית המשפט העליון, נראים לי, באופן מוזר כלשהו, כשני צדדים של אותו מטבע. בשניהם מדובר בתהליך התחרדות; הרבנות הראשית, שצביונה כבר מזמן חרדי, ובית המשפט העליון ותומכיו, שגם עמדותיהם מגלות סממנים מובהקים של חרדיות.
לצורך העניין, הבה ונגדיר את מושג ה"דת" מצד מאפייניה הנראים לעין: מדובר במערכת אמונות, טקסים, סמלים וקודים התנהגותיים, בדגש על המילה "מערכת". יש קשר בין האמונות לטקסים ולסמלים, היוצרים קודים התנהגותיים, והתהליך הוא כמובן גם הפוך, בהיזון חוזר. מבחינה זו אין חשיבות לשאלה האם יש אלוהים במרכזה של מערכת זו או לא – מאפייני ההתנהגות של מאמיני המערכות הם דומים. אפשר להיזכר בדת הקומוניסטית, אפשר לזכור שהבודהיזם הוא למעשה דת של ממש ללא אלוהים, וכך אפשר גם להסכים לאמירה שגם החילוניות הישראלית היא דת. יש לה אמונות, יש לה טקסים וסמלים שהפרתם וביזויים מכעיסים מאד את מאמיניה, ויש לה קודים התנהגותיים מאפיינים. מעניין, שהן הדתיים והן החילוניים במדינת ישראל אינם אוהבים לחשוב כך, החילוניים מכיון ש"דת" מבחינתם היא רק מצוות ההלכה (כן, כן, אין כאן טעות – עבור רוב החילוניים בארץ היהדות היא ההלכה, ואפילו דווקא האורתודוקסיה, ועמדה זו מאפשרת להם, באופן פרדוקסלי, לא לראות את עצמם כחלק מהיהדות הזו), והדתיים אינם אוהבים שמרוממים את החילוניות למעלת מערכת בעלת ערכים ואמונות, כמו הדתיות שלהם עצמם (ראה משל העגלה הריקה המפורסם של החזון איש).
מפני כך, האנלוגיה בין שתי המערכות האלה היא מאלפת. בשתי המערכות צמחו זרמים מקבילים. החרדיות הדתית, ויותר מזה בגירסתה הישראלית, מתאפיינת בשמרנות ממסדית, לעתים קיצונית, המלווה לעתים בקנאות של תלמידים וחסידים לכבוד רבותיהם; בביטול ובזלזול במקורות סמכות ערכית אחרים (למשל הדמוקרטיה); ובתחושת עליונות כלפי המדינה ומוסדותיה. עניין מרכזי בה הוא הטענה שהיא היא היהדות האותנטית, טענה שמעצם טבעה היא חדשה, ומקורה נחקר רבות. הציבור שכנגדה (לצורך העניין, הדתיים הלאומיים, למרות שהגדרה זו משנה את פניה בעצם הימים האלה, וחלקים ממנו מאמצים עמדות חרדיות כפי שהוגדרו כאן), מעריך את המדינה ומוסדותיה, מאמץ מערכות ערכים נוספות (המודרנה, למשל), חי בתחושת אי נוחות עם הממסד הרבני הישן.
נדמה לי שקל לראות את ההקבלה. גם בחברה החילונית יש אסכולה שבה יש שמרנות ממסדית, לעתים קיצונית, שנזעקת לכל פגיעה במוסדות שנקבעו לפני שנות דור ומקדשת אותם (ומי זוכר שגם הנוהל הקיים לבחירת שופטים נקבע על ידי פוליטיקאים בתקופה אחרת); יש בה זלזול בכל מקור ערכי אחר שאיננו בית המשפט, ואין בו הערכה לקול ההמון, החשוד על המוניות מעצם טבעו; ויחסה למוסדות המדינה – הרשות המבצעת, אבל גם הכנסת - גם הוא יש בו יסודות של פטרנליסטיות. וכמו בחרדיות הדתית, מדובר באסכולה חדשה יחסית (טווחי הזמן, כמובן, שונים לחלוטין, בגלל ההיסטוריה השונה של שתי התופעות החברתיות האלה), המציגה את עצמה כאמת האותנטית שלמעשה תמיד היתה כאן, ועל כן עליה להישאר פה לנצח.
שכנגדם, טוענים לעמדתם בשם עמדות לאומיות, בשם ייצוג חלקים רחבים יותר בציבור, בשם מערכות ערכיות שלטענתם לא באות לידי ביטוי במערכת הקיימת. ואינני מביע פה עמדה, ואינני מכריע עם מי הצדק.
אבל כשאנו נחפזים להביע עמדה, איש איש בחוגו החברתי הצר יותר ואחר כך האחר, כדאי לשים לב, שלעתים יוצא לנו לומר דבר והיפוכו, רק מפני שפה אנו בפנים, ואילו שם אנחנו בחוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה