הטייסת והרב

הטייסת הדתיה הראשונה עוררה דיון ישן, באשר לשירות בנות בצבא. אינני מתכוון לחזור וללעוס פה חומרים לעוסים, והדעות בעניין ידועות. אבל כמה נקודות עקרוניות ראוי שייאמרו, והנה הן, מהקל אל הכבד:

א.      הדיון כולו נסוב, בדרך כלל, על החששות לפגיעה ברמתם הרוחנית של הבנות. ומדוע אין חשש לפגיעה ברמתם הרוחנית של הבנים? מעשים שבכל יום שחיילים מורידים את הכיפה בצבא, ולענ"ד האחוזים בקרבם גבוהים מאשר אצל הבנות. מדוע רק לדמותן הרוחנית של הבנות חוששים? מה קרה לציטוטים השכיחים על רוחניותה היתרה של האשה? הלא שקוף הוא שהטייה זו נובעת מהסתכלות שונה על הבן ועל הבת ועל חטאיהם (בעיקר בתחום המיני), והסתכלות זו כבר אינה עניין הלכתי בלבד. אפשר לסבור כך, אולם לומר שהדיון הוא רק הלכתי – הרי שזו הטעיה וערבוב תחומים.

ב.      אמנם אפשר לסבור ששירות צבאי יש בו נזקים עצומים, ואפשר גם לאסור אותו מטעמים אלה, אולם אי אפשר לדון בשירות הצבאי רק מצד החששות הנלווים אליו. קודם כל צריך לקבוע עמדה עקרונית לגבי השירות עצמו. וכאן לא תספיק קביעה כוללנית ש"האיש דרכו לצאת למלחמה והאשה אין דרכה לצאת למלחמה". דיון הלכתי רציני מודע לכך שההלכה מתייחסת למציאות, ואיננה תיאורטית בלבד. הפסיקה איננה נעשית לגבי ספרים ומושגים מופשטים. איפה הבירור בעניינו של הצבא היום? מה יש לפוסקים היום לומר על צבא מודרני, השונה תכלית השינוי מצבאות שהיו מוכרים לחז"ל או אף לפוסקי ימי הביניים? האם בדקו מה אחוז הנשים בתפקידים חיוניים בצבא? האם נתנו דעתם לחילות המבוססים ברובם על עבודת נשים, שבלעדיהם אין תקומה לחיל ואולי אף לצבא כולו, שלא לומר למדינה? מי יעז היום להוציא את הנשים מחיל המודיעין? מה יישאר ממנו? ויותר מכך: מה יכול הפוסק לומר על החלק המנהלי בעבודת הצבא המודרני? קל הרבה יותר לצטט פוסקים קודמים מאשר ללכת ולבדוק מהו המצב שעליו מדובר, ואולי לגלות שכל הדעות המוכרות אינן רלבנטיות כאן, פשוט כי מדובר על מציאות אחרת לחלוטין. אבל כל מי שמבין אך מעט בצבאות מודרניים, יודע היטב שרובו של כוח האדם מועסק במנהלה ובתפקידים תומכי לחימה, ובלעדיהם אין כלל צבא ויכולת לחימה. ובאלה חלקן של הבנות רב עד מאד. ורק לאחר בירור בסיסי ויסודי בעניין זה, ורק אחרי קביעה אחראית לגבי מידת חיובן של הבנות בשירות הצבא כיום מבחינה עקרונית, אפשר לגשת לחששות הכרוכים בעניין. אחרת אין פרופורציות נכונות, ואין טעם להתעסקות ההלכתית בשאלות המשניות.

ג.       למעשה, זו התחושה בקשר לשאלות רבות שהתחדשו בחיים המודרניים. אין לומר שההלכה איננה רלוונטית לחיים המודרניים, והאומר כך איננו מבין את מבנה ההלכה והדינאמיקה שלה. פסיקת הלכה איננה העתקה של מה שנאמר פעם למציאות חדשה, אלא הבנת עקרונותיה ומגמותיה מתוך דרך הילוכה עד היום, ויישום העקרונות האלה על המציאות. אבל החלק הזה – המציאות – איננו קיים בהכשרת הרבנים היום. רבנים היום הם בוגרי ישיבות, ששקדו על הש"ס והפוסקים, ובקיאותם באלה אינה מוטלת בספק, אבל בעידן המודרני זה לא מספיק. הכותבים המרכזיים בהלכה חיו ברובם במציאות קדם-מודרנית, ולא רק בענייני טכנולוגיה או רפואה – באלה יש דוקא לא מעט פוסקים הטורחים להתעדכן – אלא בתחומים כגון ממשל, מנהל, תקשורת, מסחר, הון, מבנה חברתי ועוד כהנה וכהנה. כל אלה השתנו ושינו מאז את אורחות חיינו ותפיסותינו הבסיסיות מקצה לקצה, ולכן לימוד שגרתי ורגיל של המקורות, שהספיק לטיפול בהם באותו עידן, עומד היום בפני תחומים שבהם לא מספיקה התעדכנות מכלי שני. לא רק בשל התפוצצות המידע, אלא גם בשל דרכי החשיבה השונות לגמרי.

ד.      בעיה נוספת קיימת בעצם החיים המדיניים, שהם חידוש של ששים השנים האחרונות. כל הסוגיות הנדונות כאילו הן פרטיות, כגון שירות נשים בצבא, כבר אינן כאלה. מציאות חיינו היום היא ציבורית ומדינית. אין לזה תקדים בהלכה. אי אפשר לדון בשאלות צבא ובטחון, וודאי שלא מדיניות חוץ, רק מנקודת המבט של חובתנו ביישוב הארץ או היחס לגוי במקורות חז"ל. באף אחד ממקורות אלה לא מדובר על חובתה של ממשלה, הפועלת בהקשר בינלאומי ונסמכת עליו באלף ואחד תחומים חיוניים אחרים, או מחוייבת לאמנות בינלאומיות שהיא חתומה עליהם גם בנושא זכויות אדם. ברובם גם לא מדובר במחויבותינו כלפי ממשל יהודי, שאנו עצמנו בחרנו בו. עצם עניין בחירת השלטון זר למקורות ההלכה. לפיכך אי אפשר פשוט להסיק מסקנות ממקורות, בדרך לימוד שגרתית (לעתים, מצוקת המקורות מביאה לכך שנושאים הרי גורל נלמדים מתוך דברי אגדה!), ובחלק מהתחומים ייתכן שאי אפשר כלל, ורק מערכת תקנות הלכתיות עשויה לפתור את הבעיה -  אבל הנה עצם העניין: הפוסק הרגיל היום כלל איננו רואה בזה את תפקידו, והכשרתו ודאי שלא מובילה לזה.

ה.      מהו, איפוא, הפתרון? האם צריך לחדש את מערכת הכשרת הרבנים? האם צריך להוציא את הכשרת הרבנים מידי הישיבות? האם יש ליצור תכנית לימודים חדשה? חשוב לציין, שכבר היו דברים מעולם. בבתי המדרש לרבנים שנוסדו במרכז אירופה אכן נוספו מקצועות, ונבנתה תכנית מיוחדת בכוונה להתאים לאתגרי התקופה החדשה. למותר לציין שמוסדות אלה לא התקבלו בעין יפה אצל חכמי מזרח אירופה, ומשנולדה יוזמה להקים מוסד כזה בארץ ישראל קמה התנגדות רבתי מצד הממסד הרבני וההקמה נמנעה. מי יודע, אם איננו אוכלים את פרי קוצר הראות הזה עד היום. אבל אולי עדיין לא מאוחר?