יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

בית הזכוכית

הערב, ג' מרחשוון, חל יום הזכרון של אמי, חנה מושקוביץ (לבית היילברון). אני מבקש להקדיש את השורות הבאות לזכרה.

מה יודע אדם על אמו? מה יודע אדם על הוריו בכלל? מה הוא יכול לדעת על חלומותיהם? על מה שרצו להיות? על גחמותיהם, על שאיפותיהם? על זיכרונותיהם, על עולם האסוציאציות שלהם? על אכזבותיהם, הצלחותיהם, הרגשותיהם בכלל? מה יכול אדם לדעת על ילדותה של אמו, על נעוריה, על חוויות הבסיס שלה עם הוריה ואחיה? האם סיפורים ששמע ימחישו לו באמת מה עבר בנפשה? מי היא היתה באמת?
כילדים, גדלנו על סיפור "בית הזכוכית". בשנת המלחמה בהונגריה – הונגריה נכבשה בידי הגרמנים במלחמת העולם השניה כשנה בלבד לפני סיום המלחמה – עבדה מכונת ההשמדה בצורה אינטנסיבית מאד. עמדה לפניה משימת השמדה בלחץ זמן ובלחץ המלחמה המתעצמת וקרבה ממזרח וממערב. בתוך חודשים ספורים עלו בעשן, נורו והוטבעו כשש מאות אלף יהודים. יהודי בודפשט, אחת הקהילות הגדולות באירופה, רוכזו בגטו, ומעשי רצח ויריות אל תוך הדנובה היו מעשים שבכל יום. אבל מספר יהודים בעלי יוזמה הצליחו ליצור קשרים עם השגרירות השוויצרית ולקבל לרשותם בית שעמד ברחוב בשם ואדאס, שנקרא "בית הזכוכית". סיפורו של הבית הזה הוא אחד מסיפורי ההצלה המופלאים והגדולים בתולדות המלחמה הארורה ההיא, ואחד הפחות ידועים שבהם. בבית הזה, שעמד תחת חסות שויצרית ולפיכך היה בעל חסינות דיפלומטית אפילו תוך כדי המלחמה – הגרמנים נותרו עם שומר חוק גם בשיא הלחימה והרציחות – התנהלה פעילות מחתרתית ענפה מאד. כל תנועות הנוער הציוניות של בודפשט פעלו בבית זה, הכניסו לתוכו אנשים, והקימו בתוכו תעשייה של זיוף מסמכי חסות של השגרירות השוויצרית. מי שהיה ברשותו מסמך כזה, נשא למעשה תעודת ביטוח לחייו: הגרמנים לא פגעו במי שנשא תעודה כזו.
גם הורי היו חלק ממפעל ההצלה הזה. בעליית הגג שהוקצתה לאנשי ה"מזרחי" אבי עסק בזיוף, ואמי הבריחה, הפיצה, הסתננה החוצה וחזרה פנימה, דאגה לאלה מתושבי הבית (בשלב מסוים חיו שם כ3000 איש, בצפיפות גדולה) שהתביישו לדאוג לעצמם, הבריחה את משפחתה פנימה, והפיחה רוח חיים בכל סביבתה. היא היתה אז צעירה בת 24, נשואה טריה (תמונת החתונה, באמצע המלחמה, תוך כדי הפצצות, עם טלאי צהוב גדול על שמלת הכלה, שמורה אצלנו עד היום). היא היתה עזת נפש, חוצפנית, מקורית, בלתי צפויה, דאגנית, אחראית ובלתי אחראית בעת ובעונה אחת.
הדעות חלוקות לגבי מספר האנשים שקיבלו את חייהם במתנה בעזרת מסמכי בית הזכוכית. הערכות שונות מדברות על עשרות אלפים; מי יודע כמה עשרות, מאות, או אלפים מהם, חייבים היו את חייהם לאמי?
מה מכל זה יכול לראות ילד, שרואה את אמו חמש עשרה-עשרים שנה יותר מאוחר, מכבסת, תולה, אופה, מבשלת, מנקה, מגהצת, מקפלת, שוטפת, מנהלת בית, מארחת בסגנון מרכז-אירופאי מוקפד, עייפה, וקמה שוב למחרת לאותה השגרה?
ומי היו אותם אלה, יהודים הונגרים, צעירים לנצח, שבשמם קראה, יותר נכון צעקה, על מיטת מותה? מדוע קראה להם ברגעיה האחרונים? איזה זכרון היכה בה פתאום, בראש שהיה פעם חד וצלול וחריף ומהיר תגובה ועכשיו עמום ומטושטש ותוהה על סביבותיו?
תשעים שנה התהלכה אמי על פני האדמה. לעתים התרוצצה, לעתים הסתננה, התחבאה, הערימה; לעתים הילכה בגאון, מודעת להיותה מייצגת עולם שלם של סגנון חיים ותרבות; לעתים צוחקת בקול, לעתים מתייפחת; רוב ימיה חדה וחריפה, ובאחריתם עמומה, תוהה, מחייכת בחוסר אונים, מנסה להציג חזות של "הכל בסדר" גם כששום דבר כבר לא היה בסדר, אבל תמיד בראש מורם, מביטה ישר בעיניים, ועומדת על שלה. השנינות והניצוץ המתגרה בעיניים לא עזבו אותה עד יום מותה.
ביום השנה השני לפטירתה, אני מבקש להעלות כאן את הסיפור המופלא ההוא, שהיה ראוי לו שיהפוך למיתוס גבורה. מיתוס שאיכשהו, בדרך עקיפה של בן הדור השני, הוא גם חלק מסיפור חיינו. אולי לא גבורה הרואית של דם ואש, אבל גבורה שבניגוד לאחיותיה ההרואיות כן הצליחה להציל חיים. גבורה של אמא.

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

וואו, הבלוג השאיר עלי רושם חזק מאד. גם אמא מתוארת כדמות אדירה ומרתקת וגם ההרהורים- מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו שהיו או הכי קרובים אלינו, מה הם, מי הם, על מי הם חושבים... נבכי ליבם נעלמים...

אנונימי אמר/ה...

תודה חגי, גם אותי ריגשת הפעם.