יום שבת, 1 באוקטובר 2011

רצח גדליה: אנטומיה של טפשות פוליטית


התלמוד הבבלי אמנם מגדיר את ספר ירמיהו "כולו פורענות", אולם כמה מנבואות הנחמה המפורסמות ביותר נמצאות דוקא בו. אין נבואותיו עשירות בפרטים כנבואותיו של יחזקאל, ואינן דרמטיות כמוהן; יחזקאל היה מסוגל לצייר לשומעיו ממש כיצד העצמות קמות ומתחברות וקורמות עור ובשר, או לתאר את בית המקדש כאילו הוא עומד ומתפקד באופן מוחשי. אבל נבואותיו של ירמיהו (המרוכזות בפרקים ל-לג) יש בהן עושר הרגש, מבכיה של רחל על אם הדרך ועד בכים של השבים "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם", ממחול המשחקים של בתולת ישראל ועד לקול הששון וקול החתן והכלה, כמו שאין באף נבואת נחמה אחרת במקרא.
עם זאת, ירמיהו לא היה פייטן רגשן, אלא אדם שניצב בשתי רגליו על הקרקע, וחזונותיו תמיד ריאליים. הוא אינו מתנבא על מרכבות ומתים הקמים לתחייה, אלא על איכרים העובדים את אדמתם, זוגות צעירים המקימים בית חדש, על חיי מסחר ערים, על רועי צאן ובקר, ובקיצור על חזרה לשגרה. נבואת הנחמה המפורטת ביותר שלו היא זו שבה מתוארת קניית שדה, באמצעות שקילת כסף, העדאת עדים וכתיבת שטר, ושיאה הוא "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב כי אשיב את שבותם נאום ה'". אין הוא מדבר על גויים העולים לירושלים ללמוד תורה, ולא על בני נכר הבונים את חומותיה. חזרתה של הארץ לחיים של משפחה, כלכלה, בנין ומשפט הם הם הגאולה.

ירמיהו לא ניבא לימים רחוקים. בניגוד לבן דורו, יחזקאל, גם לא ראה את ירושלים ויושביה כמי שעבר זמנם. יחזקאל תבע משומעיו להפנות עורף לירושלים, לעברם הם, למשפחותיהם שנותרו מאחור, ואף לא להתאבל עליהם לכשתיפול העיר; הוא ראה בגולי בבל, שגלו עם יהויכין, את הגרעין שממנו ייבנה עם ישראל החדש. אכן, לכשיעלו שבי ציון בראשות זרובבל ואחריו עזרא ונחמיה, לא נמצא בתיאוריהם כל התייחסות לשארית הפליטה היושבת בארץ, ונדמה מקריאת ספרי עזרא ונחמיה כי לא היו כאן יהודים אלא נכרים בלבד.
אולם התמונה העולה מתיאורי החורבן של ירמיהו אינה כזאת. על פי תיאורי הכיבוש וההגליות, חלק לא קטן מתושבי ממלכת יהודה נשארו על אדמתם; וגם אלה שנמלטו ממנה בלחץ המלחמה, שבו אליה עם הצבתו של גדליה במצפה מטעם השלטון הבבלי. סך כל הגולים לא היה גדול מאלפים בודדים, בכל ההגליות גם יחד – מיהויכין ועד חמש שנים לאחר החורבן, אולי לאחר רצח גדליה (ירמיהו נ"ב 28-30). ירמיהו עצמו, כזכור, נשאר בארץ ולא גלה לבבל, אלא הצטרף לשארית הפליטה המנסה לשקם את חייה בבנימין.
הממצא הארכיאולוגי לגבי המצב ביהודה לאחר הכיבוש הבבלי שנוי במחלוקת. אמנם רוב הערים חרבו במסעו השני של נבוכנאצר, ובכך מתאשר התיאור המקראי של מלחמת החורבן. אולם מצב היישוב הכפרי, שבו ישבה רוב האוכלוסיה, אינו ברור. דעות החוקרים נעות החל מתיאור הארץ כחרבה וריקה ועד לטוענים שלמעשה רוב היישוב הכפרי ביהודה לא חרב; דומה שחורבנו של מסע סנחריב, למעלה ממאה שנה קודם לכן, היה גדול יותר.
לגבי המצב בארץ בנימין יש הסכמה רחבה יותר. לדעת רוב החוקרים, בארץ בנימין לא נפגעו התשתיות. מספר יישובים משמעותיים ממשיכים את קיומם לתוך המאה הששית, ובחפירות מתגלה קרמיקה בבלית, המעידה על שלטון בבלי, ללא שכבת חורבן לפניה; הווה אומר, ערי המקום באו תחת שלטון בבל ללא הרס משמעותי. מצב דברים זה מתיישב היטב עם התיאור המקראי, הממקם את גדליה וממשלתו החדשה בבנימין, ועם קריאתו לעם ולפליטים לשוב למקומותיהם ולחדש את חיי הכלכלה.
ירמיהו, שמוצאו מענתות שבארץ בנימין, כיוון לפחות חלק מנבואותיו לאזור זה. השדה שאותו הוא קונה בעצם ימי הקרבות על ירושלים נמצא בבנימין. חנמאל דודו, המוכר את השדה, מבטא בכך את ייאושו מהמקום; בימי קדם לא היה אדם מוכר שדהו אם לא חשש לנכסיו. ירמיהו, הקונה את השדה, מביע את בטחונו כי העיסקה שווה משהו, כלומר יש תקווה מוחשית וקרובה ליישובה של בנימין. אף נבואתו המפורסמת, "קול ברמה נשמע", ממוקמת ברמה שבבנימין. שם בוכה רחל על בניה, ולשם ישובו הבנים.
נבואות הנחמה של ירמיהו הן ריאליות וקרובות, ואינן מתעסקות באחרית הימים אלא בשיקום המיידי שלאחר החורבן. ידוע היה לכל כי הבבלים, שלא כאשורים, אינם מגלים תושבים כמדיניות, אלא רק את שכבות ההנהגה שמרדו בהם ישירות. בדרך כלל המליכו הבבלים שליט חדש מקומי, וציפו לחידוש הכלכלה, על מנת שיוכלו להפיק רווחים מהאיזור הכבוש. לפיכך, הכיבוש הבבלי לא צפן בחובו בהכרח חורבן מוחלט לממלכה, אלא רק למלך; והתקוה לחידוש החיים היתה ריאלית לחלוטין. ירמיהו ציפה לכך, וכך ניתן להבין את נבואות הנחמה שלו – חידוש החיים בארץ בנימין.

עם הקמת הממשל העצמי היהודי במצפה, בראשותו של גדליה בן אחיקם בן שפן, בן למשפחת שפן שתמכה בירמיהו ובמדיניותו כלפי הבבלים, הצטרף אליו ירמיהו. מתוך הכתובים קשה לדעת האם היתה זו יוזמתו של נבוזראדן, שקיווה שירמיהו יעניק לגדליה את הסמכות המוסרית שחסרה לו, או יוזמתו של ירמיהו עצמו, שהמציאות החדשה תאמה את דרכו וציפיותיו.
גדליה, מצידו, התייחס לתפקידו במלוא הרצינות. הוא פירסם קול קורא לפליטים לחזור ולהתיישב באיזורים שלא נפגעו מהלחימה, בארץ בנימין, ולהתחיל לשקם את כלכלת הארץ; הוא הבטיח חנינה והגנה לשרידי צבא יהודה ולקציניו הזוטרים, שנשארו עם אנשיהם בשדה; הוא יצר מרכז מנהל אזורי וכנראה יעיל סביבו; אולי אף פעל להקמת "בית ה'", כפי שנזכר בהמשך הסיפור. אפשר שיצר קשר עם שרידי ממלכת שומרון שבצפון. ומצד שני, שימש כנציג העם כלפי השלטון הבבלי.
מאמציו נשאו פרי, ואיסוף היין והקיץ עלה יפה. אנו מוצאים אנשים מהשומרון הבאים להקריב קורבנות בבית ה', ודומה היה ששיקום יהודה עולה על דרך המלך. חפירות שנערכו בגבעון גילו בורות רבים לשמירת כדי יין, ובהם ידיות רבות הנושאות שמות פרטיים, בכתב יד מגושם של אנשים מן השטח, שאינם רגילים לכתוב. גם אתרה של תל נאצבה, המקובלת על רבים כמצפה של גדליה, לא חרב והמשיך את קיומו לתקופה הבבלית כמרכז איזורי גדול.
אלא שמתחת לפני השטח המשיכו לרחוש כל אותן אינטריגות ותככים, שאיפיינו את כל חוליי ממלכת יהודה בשנותיה האחרונות. מפלגות עוינות, בחישות חשאיות, הלשנות הדדיות, ואף מעורבות של גורמי חוץ, העלו על הבמה את ישמעאל בן נתניה. כמה סיבות היו לישמעאל להתנגד לגדליה: הוא היה מזרע המלוכה, ולפיכך קודם לגדליה כמועמד להנהגת שארית הפליטה; בהיותו פליט בעמון יצר כנראה קשרים עם בעליס מלך בני עמון, ואולי אף שימש כסוכן שלו; ומעל לכל, הוא ייצג את המפלגה המתנגדת, הפרו מצרית, שאיננה מוכנה לבוא בעול בבל. והדברים הם אבסורדיים עד אימה. למרות חורבן הבית, למרות שהחלום המצרי נשבר וכל נבואותיו של ירמיהו התגשמו אחת לאחת, עדיין רחשו גחלי השנאות הישנות והיריבויות הישנות כאילו דבר לא קרה. ההתנגדות לבן המפלגה היריבה עיוורה את עיני המעורבים בפרשה, ושום דבר לא עצר את ההתדרדרות הבלתי נמנעת. בבת אחת הסתבר שאיש לא למד דבר מאירועי החורבן, וכאילו דבר לא קרה המשיכו המריבות המפלגתיות הבלתי רלוונטיות במלאכת ההרס, עד שנגוזה גם התקווה האחרונה הזו לשיקום.
רצח גדליה היה למעשה החורבן האמיתי. כפי שראינו, חורבן יהודה לא היה הגדול בתולדותיה, והיה ניתן לשיקום; אבל תומכי מצרים לא נחו ולא שקטו עד ששפכו את התינוק עם האמבטיה, ועם בריחתם של פליטי הקשר למצרים– כולל אלה שהתנגדו לו – הקיץ הקץ על שרידי הממשל העצמי היהודי בארץ.
בכל אלה לא נשמע כלל קולו של ירמיהו, למרות שכנראה ישב במרכז העניינים והיה עד לכל המתרחש. לא הוא היה זה שהזהיר את גדליה מהקשר נגדו. דומה שכל הסיפור הזה אינו מובא בספר ירמיהו אלא כדי להראות עד כמה אבחנותיו של ירמיהו לגבי שורשי החוליים של העם היו מדוייקות. העיוורון צעד קדימה, ובידו האש והמאכלת.

ירמיהו ירד למצרים עם הבורחים. כקברניט נאמן, לא ברח מהאחריות ולא נטש את הספינה גם בטביעתה. בעוד שהישארותו במצפה היתה הישארות של תקווה, הרי שירידתו למצרים היא ירידה של הודאה בכישלון. כל מאמציו עלו בתוהו, כל נבואותיו נדחו על ידי שומעיהן, ואף היורדים למצרים עצמם שבו והמשיכו להאשים אותו בנבואות שקר ואף באחריות לחורבן הבית, במצרים עצמה. גם שם המשיך ריב המפלגות חסר התוחלת, שעבורו הדבר החשוב ביותר היה שהמפלגה השניה תצא מובסת.
ירמיהו סיים את חייו כשדומה היה שכל פעולתו היתה לריק. את יהודה הוא לא הצליח להציל; אחר כך אבדה גם בנימין, שבה תלה את כל תקוות הגאולה של נבואותיו; ועתה אף שארית הפליטה שבמצרים פנתה לו עורף, ואיבדה בכך את אחרון סיכוייה לשוב ולהנהיג אי פעם את העם. מרחוק היה יחזקאל יכול לציין ניצחון מריר, להפנות עורף עיקש לעבר, ולרכז את מאמציו בחינוך גולי בבל ובעקירת החוליים הישנים לפחות מהם.

ובכל זאת, על רקע להבות כשלונו, הפכו נבואות הנחמה של ירמיהו לסמל התקווה, בכיה של רחל על בניה כי איננו הפך לערובה לגאולה, ובכל חתונה הנערכת עד היום הזה אנו חוזרים ומשמיעים את מילותיו הנצחיות – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה – כהצהרה וכהבטחה: החיים עצמם הם הנושאים בחובם את בשורת הגאולה. כל זוג שמתחתן, כל בית שנקנה, גאולה פורתא יש בו. קמעא קמעא תהא הגאולה, ובדרך הטבע, ובצורה ריאלית. "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם".

(מתוך קורס מקוון על ספר ירמיהו, שניתן במכללת גבעת וושינגטון)

7 תגובות:

יוסף פריאל אמר/ה...

ברכות לעמיתי חגי על הסקירה המתומצתת והחדה. אציב שאלותיים: 1. כמה זמן לדעת הכותב עבר מן החורבן לרצח גדליה? היום במקור ראשון מישהו התייחס לזה.
2. האם יש להתייחס למספרי הגולים הנמוכים המופיעים בסוף ירמיהו כמספרים כוללים. אם כך הוא הדבר היתה צריכה להישאר אף ביהודה התיישבות יהודית ולא רק בבנימין.
שנה טובה
יוסף פריאל

חגי משגב אמר/ה...

שלום יוסף

א. אני לא חושב שאפשר לדעת כמה זמן עבר עד לרצח גדליה, אבל אם ההגליה האחרונה מתייחסת לזה – ואין לי ביסוס להשערה הזו – אז מדובר בכמה שנים. מצד שני, אותם אבלים הבאים לבית ה', מה הם תורמים לפרשה?
ב. המספרים בירמיהו נמוכים מעט מהמספרים במלכים, שגם הם לא מי יודע מה גבוהים. כתבתי שהדעות חלוקות לגבי מידת החורבן ביהודה, וזה נושא שנמצא היום די במוקד הדיון הארכיאולוגי. מה שנקרא פעם במחקר "מיתוס הארץ הריקה", זוכה היום לעדנה. כתבו על זה בין השאר אבי פאוסט ועודד ליפשיץ, שניהם מנסים את כוחם בהערכות לפי סקרים ואקסטרפולציות כאלה ואחרות. גם בזה לא נאמרה המילה האחרונה. אבל בודאי שהיה עם מי לעבוד. והאם אנחנו יודעים מי באמת היו הנשים הזרות שאיתם התחתנו שבי ציון ולהן התנגדו עזרא ונחמיה?

יענקל'ה אמר/ה...

שבוע טוב ושנה טובה לחגי וכל בית ישראל:
לקרוא ולהווכח, כי עם ישראל ניחן בתכונה בעייתית (בלשון המעטה). לא רק שלא לומדים מההיסטוריה, גם לא נותנים לעובדות המעשיות לבלבל להם את התיאוריה. כאז, אנשים שחיבלו בתא של היריב שלהם, המצוי עמם באותה ספינה, חשבו שבכך יגמרו עמו את החשבון, ולא העלו בדעתם כי כל הספינה תטבע ותוריד גם אותם אלי מצולות. והיום, חוסר ההבנה של המציאות וחוסר הלכידות גורמות לי לפקפק באמירתו של הרב ב"צ עוזיאל זצ"ל, כי לא יהיה חורבן שלישי. מי ייתן! ההיסטוריה מוכיחה שאפילו נביא המוכיח בשער, לא יעזור.

Ofir Leybovich אמר/ה...

יפה מאוד,

מזכיר את האמרה שרשעים אפילו על פתח גיהנם אינם חוזרים בתשובה.

אליהו אמר/ה...

תודה לך על הדברים המעניינים. שנה טובה!

יצחק מאיר יעבץ אמר/ה...

מאמר מצוין. תודה. רק יצאתי עם סתירה קטנה. בתחילת המאמר אתה מציג 'מחלוקת' על העובדות בעת גלות בבל, ועל המציאות בה פגשו שבי ציון. לטענתך ירמיהו מציג תמונה הנתמכת בממצאים הארכיאולוגיים, ולפיה החורבן היה מצומצם יותר מהמקובל ומהעולה מיחזקאל ומעזרא-נחמיה. אך בהמשך אתה מציג נכון שירמיהו אמנם קיווה לכך, אולם המציאות טפחה על פניו. אם כך למעשה אין מחלוקת.

חגי משגב אמר/ה...

לא היתה מחלוקת על העובדות אלא רק על הדרך להמשיך בה. אכן בנימין לא חרבה, והחיים בה המשיכו. אין עדות שהבבלים פגעו ביישוב היהודי, בדיוק כמו שהבטיח ירמיהו אחרי הרצח. אבל התקווה להשבת החיים החברתיים, הקהילתיים, ובמידה מוגבלת גם המדיניים, נגוזה.