פרשיות הסיום של ספר דברים כוללות את נאומיו האחרונים של משה. למעשה, כמעט כל ספר דברים אינו אלא נאומים; הראשונים שבהם ארוכים מאד, ומשתרעים על פני מספר פרשיות. ככל שאנו מתקדמים הולכים הנאומים ומתקצרים, עד שאנו מגיעים לנאומים האחרונים בספר, שחלקם קצרים ביותר. מעתה פרשיה אחת כוללת מספר נאומים.
עם התקצרות הנאומים עולה גם תחושת הדחיפות. הנשימה כביכול נעשית קצרה יותר. אין עוד התעסקות בפרטים. יש יותר אזהרות, תוכחות, קללות; יש יותר חיזוי עתיד. בעוד שבתחילת הדרך משה מדגיש את עניין הבחירה, וכל הנאום המרכזי פתח ב"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" וסיים ב"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", הרי שלאט לאט הולכת תחושת העתיד הבלתי נמנע ומשתלטת. לקראת סוף פרשתנו כבר אומר הקב"ה במפורש למשה "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה"; ומשה עונה אחריו כהד "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון". ועל כך תבוא שירת האזינו להעיד. לא עוד כהצגת אופציות, אלא כביכול כחיזוי עתיד: זו תהיה המציאות, כמעט הכרחי הוא שכך יקרה.
קשה להניח שבמהלך הנאום קרו דברים שגרמו למשה לשנות את נימת דבריו. קרוב יותר להניח שעם הזמן המתקצר, עם תחושת המוות המתקרב, מתברר למשה שאפילו מאורעות כבירים כיציאת מצרים ומתן תורה, ואפילו מעמדות ברית מרשימים ומאיימים, חזקים ככל שיהיו, אין בהם כדי ליצור מהפכה אמיתית. ועם השתנות התנאים – התחלפות המנהיגים, ארץ חדשה, מלחמות, התיישבות – יתקהה רושם האירועים הקודמים, וכוחותיה הישנים של נפש האדם יחזרו לפעול.
מה חשב לעצמו משה בזמן זה? מה חש, כשהתחוור לו שכנראה כל מה שעמל עליו, כל מה שחשב שיצליח לעשות, כנראה לא ילך? שארבעים שנות מאבק מתמיד למען רעיון אחד עומדים לעבור מן העולם ולא להותיר אחריהם רושם, שהוא לא יזכה לראות את פירות מאבקו ואולי לא יהיו לו פירות כלל, ואיש אפילו לא יזכור היכן הוא קבור?
ואז, באופן פרדוקסלי, על סף הכיליון, עם תחושת התסכול, מתוך ההבנה המרירה כי כל מאמציך ואולי כל חייך היו לשוא, ואין על מי לסמוך, ואיש לא יעשה במקומך מה שעשית עד היום, וכל עמלך עומד לכלות בתוהו, נובטת האופטימיות. ודוקא יהושע, המנהיג הלא כריזמטי, שלא התבלט אף פעם בכל סיפורי הנדודים, שדומה שהוא היה האדם האחרון שמשה חשב עליו כיורשו, יהיה זה שיוביל את ההיסטוריה הלאה. לא כמו שחשב משה, לא בסגנון ולא בדרך, אבל זהו העידן החדש.
את המסר הזה מבקשת התורה להפנים בנו: דרך שהלכנו בה כל ימינו, שהתחנכנו לאורה, שחינכנו על פיה, שניסינו להנחיל לאחרים, שהיתה עבורנו הכל, משמעות ומטרה ותוכן וסגנון חיים, איננה שלנו. איננו אדונים עליה. וכשנראה את הדור הבא פונה לשבילים אחרים, צובע את המציאות בצבעיו שלו, מתלבש אחרת ונשמע אחרת ומשמיע אחרת וחי אחרת, אל לנו לתלוש את שערותינו בייאוש.
"יצאו (משה ויהושע) להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?"
קשה כשאול קנאתו של הדור הישן בדור החדש, אבל משה משתלט על הנטיה הטבעית לומר "אצלנו זה לא היה ככה" ו"זה נוער זה?", ומעביר את ספר התורה שבחיקו, שנשא במשך ארבעים שנה כאשר יישא האומן את היונק, לדור הבא.
כי זוהי דרך העולם. להפיכת ליבותיהם של אנשים דרוש זמן, דרושה הבשלה. וחלק מהתהליך הטבעי הוא תהליך של ירידה. מצד אחד הירידה הזו אסור לה שתתקבל בהבנה: תוצאותיה בוא יבואו, והן לא יהיו נעימות. ומצד שני, למרות שייראה כאילו הכל מתפרק, כאילו עם מותו של הדור הישן מתו כל האידיאלים שלו ועמלו החינוכי היה לשווא, ליבות האנשים בכל זאת השתנו, והזרע שנזרע בהם ינבוט ויצמח. אלא שהפעם הם יעשו זאת בדרכם שלהם, במקום חדש ובהנהגה חדשה, כי כך מוכרח להיות.
2 תגובות:
ההיסטריה הזו יכולה לבוא רק ממשה, כיוון שהוא משה - בלי עבר וכמעט בלי משפחה. הוא לא סומך על עם ישראל - ואין שום חוויה בעולמו שבאמת תצדיק אמון בדור ההמשך..
משה הוא המהפכן שצמח מהמדבר. הוא חושב שהבשורה שלו חדשה לחלוטין, למרות שלמי שקורא את התנ"ך ברור שיש כאן מסורת גם לפניו. אבל זה לא חדש לחלוטין אלא נבנה על מאות שנות הסטוריה - משה לא ברא את עם ישראל, הוא רק בנה לו קומה נוספת.. אבל את זה יכול להבין רק אדם שיש לו עבר. אדם שיש לו אבא זקן, למשל, ומשפחה שהוא משאיר מאחוריו אבל חוזר לפעמים לבקר. ונכון שאברהם עזב את תרח בחייו; אבל היה לו מה לעזוב, והוא ידע שהעזיבה שלו היא לא חורבן אלא עולם חדש. כמו כל אבא הוא רצה לנהל ליצחק את החיים עד הרגע האחרון ממש - אבל הוא סמך עליו, כי הוא סמך על עצמו.
[אמורה ללמוד]
הוסף רשומת תגובה