וירא: על עליונותו של הרגש הדתי

לא ילד אחד ולא שנים חזרו לביתם מזועזעים לאחר לימוד סיפור העקידה. לא ילד אחד ולא שנים שאלו את אביהם בחשש, ואם לא שאלו ודאי התהפכו על משכבם בלילה באימה, מה יקרה אם אבא יקבל פתאום מסר כזה מאלוהים. ולא אבא אחד ולא שנים, במיוחד אם הוא חשב עצמו לדתי יותר, אכן נתנו לבנם את התשובה שממנה פחד יותר מכל. כמה וכמה ילדים כאלה הסתובבו עם הטראומה הזו לאורך שנים, וספק אם חלקם יצאו ממנה.

האם היה מנחם אותם לדעת כי היו במשך הדורות חכמים שראו בתגובתו של אברהם כישלון, ולא עמידה בניסיון? הנה לדוגמה, פיוט לשבועות של פייטן קדום בשם יוחנן הכהן, שחי בארץ ישראל בסוף תקופת התלמוד:

אֲבָל עַל יְחִידו לֹא קָנָה רַחֲמִים

וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים

וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵב תָּמִים

וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה טוֹב וּמָלֵא רַחֲמִים

אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיך וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים

וְלַחֲשׂוֹךְ יחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים

הוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים.

(המובאה מתוך http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/sha.html)

בעל הפיוט מבקר את אברהם מפורשות על שלא עמד מול האלוהים והתווכח, כשם שהתווכח על סדום.

למעשה, גם מסיפורים אחרים ניכר כי אידיאל העקידה לא בהכרח נתפס כדרך היחידה, וכי לעולם אין להתייאש מן הרחמים, ולעתים "שב ואל תעשה" עדיף:

"ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת. והיה רב אחר עמו והיה כועס עליו ביותר וקוראו רוצח; והוא לא היה חושש. ואמר אותו הרב: אם כדברי - ייהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה: שתפסוהו עכו"ם, והיו פושטין את עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותן התינוקות - היו ניצולין". (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט ה)

סיפור אימה זה, המשקף מציאות חיים באשכנז של המאה השתים עשרה, בהחלט מוסר לנו עימות בין תפיסת העולם שהתחנכה על ברכי סיפור העקידה כאידיאל, כתגובה הדתית הנכונה, כמודל שעל פיו יש לתפוס אפילו את יחסי אבות עם בניהם, לעומת התפיסה המחפשת את החיים ורואה בהם את העיקר, אף במחיר סיכון של השארת הילדים בידי הנצרות.

איננו יודעים את מלוא הסיפור. איננו יודעים את שהתחולל בנפשו של אברהם, איננו יודעים את תגובתו לאחר מעשה. בולטת לעין העובדה כי לאחר הסיפור הזה אין עוד דיבור בין הקב"ה לאברהם, ואולי אף יצחק עוזב את הבית, ואולי אפילו שרה, שמתה בחברון בנפרד מאברהם, הבא מבאר שבע לספוד לה ולבכותה. איננו יודעים בשל מה ניתק הדיבור לאחר פרשה זו. איננו יודעים אפילו אם אכן הוא ניתק. סוף סוף, אין המקרא מספר אלא את שהוא בוחר לספר. מתוך קרוב למאתים שנות חיים של אברהם, המקרא מציג בפנינו אפיזודות בודדות. לפיכך, אין לנו מהסיפור המקראי ביוגרפיה, אלא מודל לאמונה שאותה מבקשת התורה לעצב.

מהו אותו מודל אמונה זה? דומה שזו היא השאלה העקרונית ביותר שניתן לדון בה לאור הסיפור הזה. אולם ראשית יש לזכור כי עצם הדרישה להקריב בן איננה באה בחלל ריק בימים ההם, והעמידה בה לא היתה נחשבת לניסיון יוצא דופן בעיני עמים רבים. לא מכבר התגלה בחפירות קרתגו שדה קבורה גדול, ובו אלפי מצבות, המדברות על פלוני בן פלוני ששילם את נדרו ל"רבת לתנת פני בעל ולבעל חמן ולמלקרת" על ששמעו קולו. המצבות כיסו על כדי קבורה קטנים, שהכילו אפר של אלפי ילדים קטנים, בגילאי חצי שנה עד ארבע שנים. קרתגו, שאמנם זמנה מאוחר לזה של אברהם, נוסדה על ידי כנענים, יוצאי תרבות כנען המקומית.

 

 

ה"תופת" בקרתגו

 

העימות בין הרגש הדתי לבין הרגש האנושי הפשוט של רחמי אב על בנים, מסתיים פעמים רבות בהיסטוריה לטובת הרגש הדתי. זה איננו החידוש שהתורה מבקשת לחדש. לא הרגש הדתי הוא חידושה של האמונה הישראלית.  נכון, חינוך דתי יכול להתגבר אפילו על רגש הורי בסיסי ופשוט, והורים לילדים מסוגלים לא להזדהות עם ילדי האחר, ויש מהם שאפילו ישלחו את ילדיהם להתפוצץ. זה רק אומר מה עומק החינוך הדתי ומה כוחו, שהוא מצליח לשעבד גם רגש כזה. אלא שבסופו של סיפור העקדה הקב"ה אומר: לא בבית ספרנו. אנחנו יכולים להתגבר אפילו על הרגש הזה, אבל לא נעשה זאת. אלוהים ויתר.

לא לחינם זהו הסיפור היחיד שבו מקדימה התורה לקורא "והאלוהים ניסה את אברהם", מה שלא עשתה לפני שום סיפור אחר (ויש לזכור שחז"ל מונים עשרה נסיונות). בכך היא אומרת מפורשות – דע לך, הקורא, כי הקב"ה לא התכוון ברצינות, ומעולם לא עלתה על דעתו לדרוש מאדם להקריב את בנו, ובעתיד אף נאסור את הדבר הזה כתועבה הגדולה שבתועבות האדם.

ומכאן והלאה, כל מי שמתעקש על עליונות הרגש הדתי על רגש ההורות, אינו אלא עובד אלילים.

 

 

(עוד על פרשת וירא: http://misgav.blogspot.co.il/2011/11/blog-post_09.html)