ניגונים

לזכרו של אבי, ד"ר י"צ מושקוביץ ז"ל,

שהערב מלאו שלש עשרה שנים לפטירתו

מול ביתנו, בבני ברק של פעם, היה בית כנסת שבו התפללו חניכי ישיבות חרדיות וחסידיות. בית כנסת לא-ציוני אם לא אנטי-ציוני, שלא פעם ספגתי מילדיו אבנים כשתליתי דגלי יום העצמאות על פתח ביתנו, ששליחי הציבור בו דייקו בלשונם בהברה האשכנזית על כל דגשיה ואף באותיות הגרוניות ניסו כוחם, מאריכי בתפילה ומביטים בעין מלוכסנת עלינו, הכיפות הסרוגות, שנדחקו לשם לעיתים למנחה-מעריב. בפינת הרחוב – בית כנסת נוסף, שעמדתו הציונית לא היתה מוגדרת, שגם מתפלליו התפללו בהברה האשכנזית, אבל ברחוב או במרפסת בית הכנסת, יהודים של עיירה ושל הוויות העולם, שלא נתנו דעתם להגיגי מדינאות או עיוני הלכה, מאלה ההולכים במשך השבוע בחולצה קצרה ובמגבעת, ופתגמים יהודיים של חכמת חיים עממית מתגלגלים מלשונם.

הלאה מזה במעלה הרחוב שכן "בית במברגר", מבצרם של הדתיים הלאומיים, מעוזם של "צעירי המפד"ל" עם זבולון המר ז"ל ויוסקה שפירא יבל"א (בנו של "האדמו"ר החלוץ"), ב"הברה ספרדית" ובהלל בברכה ביום העצמאות, בית הכנסת של ילדותי ונעורי (שכבר איננו היום). מתחתיו בית הכנסת של "הפועל המזרחי", אותו הדבר רק בגירסה ישנה יותר.

מהצד השני של ביתנו שכן בית המדרש של חסידי ספינקא, וכעשרים מטרים מהם חסידי סלונים, וקצת למעלה מהם חסידי באבוב (ששרו הכי יפה מכולם).

את כל בתי הכנסת האלה הכרתי מבפנים. לאחד היינו שייכים ממש, אבל אבי לא הדיר רגליו מעולם מאף אחד מהם, ובכל מקום כזה הרגיש בבית. חרדים הדורי פנים וזקן הקדימו לו שלום בבית הכנסת של "בנדיקט", עם זקני העיירה החליף דעות וסיפורים ב"הליגמן", ול"בית במברגר", שנמנה על מייסדיו, הלכנו בשבתות. כך באמת נראתה בני ברק של פעם: כולם עם כולם בימי חול, חסידים וליטאים (שעוד לא ידעו אז שהם כאלה), חרדים וציונים, עמך ורבנים. בשבת הלך כל אחד אל ביתו האידיאולוגי. לא שלא היו עימותים: שנים התהלך אבי עם מכתב מקופל בכיסו, ובו תשובה שכתב לו הרב הרצוג, על כך שמותר ליהודי אשכנזי לומר את שם ה' בהברה ספרדית, שאותו שלף כשניסה מאן דהוא – מיהודי "מנחה-מעריב" - להעיר לו שלפי מסורת אבותיו הגיה כזו היא בבחינת גידוף. אבל זה לא מנע ממנו להמשיך ולהגיע לאותו המקום, ולהתקבל שם בטבעיות גמורה.

 

 

כל קצוות היהדות מצאו אצלו מקום, ועם כולם יכול היה לשוחח בשפתם, בניגונם ובגינונם. דרכו האידיאולוגית היתה ברורה לו, אבל  היא לא מנעה ממנו קשר עם שרשיו שלו, ועל אף הכשרתו הפילולוגית ותארו האקדמי ושנותיו הארוכות במחקר התנ"ך ובהוראתו, יכול היה ליהנות מ"וורט" חסידי ועסיסי על פרשת השבוע, ממש כשם שיכול היה ליהנות במידה שווה גם ממוצרט וגם מ"וואלאך" רומני משתפך. לא אחת הייתי שומע אותו מהמהם צלילים שלא הכרתי ושהוא עצמו כבר לא זכר מאיפה, אבל אחרי "חליבה" התחיל הניגון הישן משחזר את עצמו ויוצא שוב לאויר העולם לאחר עשרות שנים של שכחה.

לעתים אני מוצא את עצמי מהרהר בעולם ההוא, שהיה ואבד. בביתנו חסו והתארחו – ואף אכלו! – מחרדים קפדנים ועד חילוניים גמורים, כולם בני משפחה קרובים. אנו ביישובינו וקהילותינו ההומוגניות – גם בערים - גדלים על ניכור לכל מה שאיננו אנו, למרות העולם התקשורתי לעילא שאנו חיים בו. העולם של אז, שטלפון לחו"ל היה בו בבחינת אירוע שמתכוננים אליו שבוע, שעוד כתבו בו מכתבים וגלויות בכתב יד ושלחו בדואר, שטלפון פעמיים בשבוע להורי מהפנימיה נחשב היה לקשר הדוק, קיים תקשורת טובה הרבה יותר בין קצותיו, שעוד זכרו מאין באו. ילדי כבר אינם מסוגלים להיכנס לבית כנסת בהברה אשכנזית ולא יבינו מה קורה שם.

דור הולך ודור בא, וכל דור טוב בעיניו שלו. אינני יודע כיצד היה אבי חש אילו היה צריך לחיות בעידן התזזיתי והמקוטב שלנו. אני מניח שהיה יושב לו בצד, כפי שנהג לעשות לא פעם באירועים רבי משתתפים שמעולם לא הרגיש בהם בנוח, והיה מהמהם לעצמו איזה ניגון ישן, שלא ידע מאין צמח וכיצד נזכר בו. והניגון הזה אולי היה עולה וממלא את החלל, עוצר את מהומת העיוועים שמסביב, ובועת שפיות, עם קמטי צחוק מסביב לעינים, עם חכמת חיים מתונה שכבר ראתה הכל, היתה מכנסת את כולנו תחת כנפיה, ומחזירה אותנו, לרגע קט, להיות שוב ילדים קטנים, בצל כנפי טליתו של אבא בשעת ברכת כוהנים.



(עוד באותו העניין: http://misgav.blogspot.co.il/2011/11/blog-post_10.html)