אנשי הגשם

 

"וצדיק אחד חביב-אלוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר, (חוניו זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים והם דרשו ממנו, שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובלוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך). אז עמד בתוכם ואמר: 'אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים איתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו '. (וכשעמד) והתפלל תפילה זו הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה..." (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ד)

 

הסיפור הכמעט-לא-ידוע הזה אירע בימי מלחמת האחים שהביאה את בית חשמונאי לסוף ימיו, בשנות הששים של המאה הראשונה לפני הספירה. סיפור מעשה הורדת הגשם, המוזכר כאן, הוא כמובן סיפורה של המשנה במסכת תענית, פרק ג':

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שירדו גשמים. אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר (לפניו), רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו, כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להן, צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר, (משלי כג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

 

חוני המעגל: מטבע של החברה הממשלתית למדליות ומטבעות

 

על פי סיפורים נוספים, המובאים בגמרא באותו מקום, מתברר שהיו לו לחוני תלמידים, שעמדו סביבו וקראו לו רבי, והם שהביעו בכל פעם חוסר שביעות רצון מהגשם; אולם גם מסיפוריהם לא עולה דוקא דמותו של חכם הלכה מרביץ תורה ברבים, אלא של איש מופת, צדיק וענו, שמידותיו והתנהגותו הם אלה שמזכים את תפילותיו בהיענות מלמעלה. אין אנו יודעים האם היה לדברים אלה חלק בהתנגדותו של שמעון בן שטח, גדול חכמי הדור, למעשה חוני; אולם גם הוא, בן משפחת המלוכה, כופף את ראשו בפני עצמת הקירבה לאלוהים שמגלה חוני בסיפור מופלא זה.

סופו של חוני בא עליו גם הוא מתוך גילוי דומה של אהבת אדם, שחוני היה מוכן לדבוק בה עד הסוף ממש, במחיר חייו שלו. ואף גם אז, באופן אירוני, נענתה תפילתו, ואכן איש מבין בני חשמונאי הנאבקים ביניהם לא זכה למלכות ואף הביא על הממלכה, כאמור למעלה, את סופה. בכך ממחיש גם סיפור זה, מהו הדבר שזיכה את חוני באהבת אלוהים: אהבת האדם.
 

 

*

"איתחמי לרבי אבהו פנטקקה, יצלי ואתי מיטרא. שלח ר' אבהו ואייתיה. א"ל, חמש עבדין ההוא גוברא עביד בכל יום: מוגר זנייתה, משפר תייטרון, מעיל מניהון לבני, מטפח ומרקד קדמיהון, ומקיש בכבויא קדמיהון. א"ל, ומה טיבו עבדת? א"ל: חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון. אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכיי'. ואמרית ליה: מה ליך? ואמרה לי: בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד. ומפנינה, וזבנת ערסי ופרוס ערסיי, ויהבית לה טימיתיה, ואמרת לה: הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי. א"ל: כדיי את מצלייא ומתעניא." (ירושלמי תענית פרק א)

תרגום:
נראה לו לר' אבהו רשע גמור אחד, שכשהוא מתפלל – יורד גשם. שלח ר' אבהו והביאו. לאחר שיחת היכרות קצרה סיפר האיש: חמש עבירות (או: מעשים) אני עובר (עושה) בכל יום: שוכר זונות, ומקשט תיאטרון, מוליך אחריהן את בגדיהן למרחץ, מטפח ומרקד לפניהן ומקיש לפניהן בכלי הקשה. אמר לו ר' אבהו: ומה המעשה הטוב שעשית? אמר לו: פעם אחת הגיעה אשה אחת ועמדה בין עמודי התיאטרון כשהיא בוכה. שאלתי אותה: מה לך? אמרה לי, בעלי חבוש בבית האסורים, ואני מחפשת עבודה כדי לפדות אותו משם בכסף. התפניתי מעיסוקי, מכרתי את מיטתי וכלי מיטתי, נתתי לה את דמיהן, ואמרתי לה – הא לך דמי שחרור בעלך, ואל תחטאי. אמר ר' אבהו: כדאי אתה שתתפלל ותיענה.

סיפור זה, ודומים לו המובאים באותו המקום, מעלים לפנינו כבר דמויות מסוג אחר לגמרי. לא עוד רב ותלמידיו, לא עוד איש אלוהים בעל מופת, אלא אדם מהרחוב, ואף לא מן המעולים שבהם. סיפור זה הוא אולי הקיצוני מבין המובאים באותו המקור, אבל האחרים שם הם אנשי יום יום שגרתיים יותר: חמר המשכיר חמורים, חקלאי עובד אדמתו, כולם אנשי חול. אותו "פנטקקה" אף מעורה היטב בתרבות מקומו ההלניסטית-רומית, והוא בעל מועדון מפוקפק. אלא שיהודי זה מחובר להוויתו היהודית אף בתוך חיי החול שבהם הוא שקוע עד צוואר, וכשבאה צרת בצורת לעולם אף הוא עומד בתפילה לפני אלוהיו, שאותו אין הוא מכיר מבית המדרש או בית הכנסת, אלא מחייו שלו, מתוך עבודתו ומתוך האנשים שאותם הוא פוגש. ואותו סיפור, שבו הציל אשה אחת מלרדת לזנות בשל מצוקתה הכלכלית – שכן זו היתה מטרת בואה לתיאטרונו לבקש עבודה – מזכה את העולם כולו בגשם.

אין מדובר בסיפורים אלה בצדיקים נסתרים, אלא באנשים, שעניינם באנשים אחרים. עיניהם פקוחות, ידם פשוטה, וצרות היום יום אינם משכיחות מהם את העובדה שכולנו בני אדם, ואל לנו לשפוט את מי שעומד לפנינו ומעשיו נראים לנו לא מתאימים לתקן המקובל במגזרנו או בקהילתנו. אין לדעת מי שהגיע לאן שהגיע מדוע הגיע לשם, אלא זאת בלבד: הוא זקוק לעזרה, והוא יקבל אותה אף במחיר מיטתנו וכליה. אז יפקוד האלוהים את עמו ואת ארצו לתת להם גשם.

(מתוך דברים שנאמרו אתמול, בערב אזכרה לחותני, יהושע קסנר ז"ל, במלאת שש עשרה שנה לפטירתו. הוא היה יהודי שפניו מאירות תמיד, ושידו – עם המספר הכחול שעליה - פתוחה לכל, בלי שאלות ובלי שיפוט ובלי חשבון של נזקים עתידיים לו עצמו ולפרנסתו, כפי שאירע לא אחת. הוא לא היה יהודי של בית המדרש, אבל בזכות אנשים כמוהו יורד גשם.)