יום שישי, 2 בנובמבר 2012

וירא: על עליונותו של הרגש הדתי


לא ילד אחד ולא שנים חזרו לביתם מזועזעים לאחר לימוד סיפור העקידה. לא ילד אחד ולא שנים שאלו את אביהם בחשש, ואם לא שאלו ודאי התהפכו על משכבם בלילה באימה, מה יקרה אם אבא יקבל פתאום מסר כזה מאלוהים. ולא אבא אחד ולא שנים, במיוחד אם הוא חשב עצמו לדתי יותר, אכן נתנו לבנם את התשובה שממנה פחד יותר מכל. כמה וכמה ילדים כאלה הסתובבו עם הטראומה הזו לאורך שנים, וספק אם חלקם יצאו ממנה.

האם היה מנחם אותם לדעת כי היו במשך הדורות חכמים שראו בתגובתו של אברהם כישלון, ולא עמידה בניסיון? הנה לדוגמה, פיוט לשבועות של פייטן קדום בשם יוחנן הכהן, שחי בארץ ישראל בסוף תקופת התלמוד:

אֲבָל עַל יְחִידו לֹא קָנָה רַחֲמִים
וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים
וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵב תָּמִים
וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה טוֹב וּמָלֵא רַחֲמִים
אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיך וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים
וְלַחֲשׂוֹךְ יחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים
הוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים.


בעל הפיוט מבקר את אברהם מפורשות על שלא עמד מול האלוהים והתווכח, כשם שהתווכח על סדום.

למעשה, גם מסיפורים אחרים ניכר כי אידיאל העקידה לא בהכרח נתפס כדרך היחידה, וכי לעולם אין להתייאש מן הרחמים, ולעתים "שב ואל תעשה" עדיף:

"ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת. והיה רב אחר עמו והיה כועס עליו ביותר וקוראו רוצח; והוא לא היה חושש. ואמר אותו הרב: אם כדברי - ייהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה: שתפסוהו עכו"ם, והיו פושטין את עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותן התינוקות - היו ניצולין". (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט ה)

סיפור אימה זה, המשקף מציאות חיים באשכנז של המאה השתים עשרה, בהחלט מוסר לנו עימות בין תפיסת העולם שהתחנכה על ברכי סיפור העקידה כאידיאל, כתגובה הדתית הנכונה, כמודל שעל פיו יש לתפוס אפילו את יחסי אבות עם בניהם, לעומת התפיסה המחפשת את החיים ורואה בהם את העיקר, אף במחיר סיכון של השארת הילדים בידי הנצרות.

איננו יודעים את מלוא הסיפור. איננו יודעים את שהתחולל בנפשו של אברהם, איננו יודעים את תגובתו לאחר מעשה. בולטת לעין העובדה כי לאחר הסיפור הזה אין עוד דיבור בין הקב"ה לאברהם, ואולי אף יצחק עוזב את הבית, ואולי אפילו שרה, שמתה בחברון בנפרד מאברהם, הבא מבאר שבע לספוד לה ולבכותה. איננו יודעים בשל מה ניתק הדיבור לאחר פרשה זו. איננו יודעים אפילו אם אכן הוא ניתק. סוף סוף, אין המקרא מספר אלא את שהוא בוחר לספר. מתוך קרוב למאתים שנות חיים של אברהם, המקרא מציג בפנינו אפיזודות בודדות. לפיכך, אין לנו מהסיפור המקראי ביוגרפיה, אלא מודל לאמונה שאותה מבקשת התורה לעצב.

מהו אותו מודל אמונה זה? דומה שזו היא השאלה העקרונית ביותר שניתן לדון בה לאור הסיפור הזה. אולם ראשית יש לזכור כי עצם הדרישה להקריב בן איננה באה בחלל ריק בימים ההם, והעמידה בה לא היתה נחשבת לניסיון יוצא דופן בעיני עמים רבים. לא מכבר התגלה בחפירות קרתגו שדה קבורה גדול, ובו אלפי מצבות, המדברות על פלוני בן פלוני ששילם את נדרו ל"רבת לתנת פני בעל ולבעל חמן ולמלקרת" על ששמעו קולו. המצבות כיסו על כדי קבורה קטנים, שהכילו אפר של אלפי ילדים קטנים, בגילאי חצי שנה עד ארבע שנים. קרתגו, שאמנם זמנה מאוחר לזה של אברהם, נוסדה על ידי כנענים, יוצאי תרבות כנען המקומית.
 
 
ה"תופת" בקרתגו

 
העימות בין הרגש הדתי לבין הרגש האנושי הפשוט של רחמי אב על בנים, מסתיים פעמים רבות בהיסטוריה לטובת הרגש הדתי. זה איננו החידוש שהתורה מבקשת לחדש. לא הרגש הדתי הוא חידושה של האמונה הישראלית.  נכון, חינוך דתי יכול להתגבר אפילו על רגש הורי בסיסי ופשוט, והורים לילדים מסוגלים לא להזדהות עם ילדי האחר, ויש מהם שאפילו ישלחו את ילדיהם להתפוצץ. זה רק אומר מה עומק החינוך הדתי ומה כוחו, שהוא מצליח לשעבד גם רגש כזה. אלא שבסופו של סיפור העקדה הקב"ה אומר: לא בבית ספרנו. אנחנו יכולים להתגבר אפילו על הרגש הזה, אבל לא נעשה זאת. אלוהים ויתר.

לא לחינם זהו הסיפור היחיד שבו מקדימה התורה לקורא "והאלוהים ניסה את אברהם", מה שלא עשתה לפני שום סיפור אחר (ויש לזכור שחז"ל מונים עשרה נסיונות). בכך היא אומרת מפורשות – דע לך, הקורא, כי הקב"ה לא התכוון ברצינות, ומעולם לא עלתה על דעתו לדרוש מאדם להקריב את בנו, ובעתיד אף נאסור את הדבר הזה כתועבה הגדולה שבתועבות האדם.

ומכאן והלאה, כל מי שמתעקש על עליונות הרגש הדתי על רגש ההורות, אינו אלא עובד אלילים.
 
 

 

12 תגובות:

מנחם מ. אמר/ה...

מעניין גם הניסוח של התורה לפני ואחרי ניסיון העקידה. לפני - קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ !!! אחרי - נעלמה האהבה ולא פעם אחת אלא פעמיים- כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי......יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.

D! אמר/ה...

אשרייך

אריאל אמר/ה...

רשומה מעודדת, מסתבר שהיו ועדיין יש עוד דתיים שפוים בעולם.

מה שאהבתי ברשומה הוא שהיא מראה שהפרשנות שאברהם לא עמד בניסיון העקדה היא לא פרשנות הומינסטית מודרנית אלא יש לה גם שורשים עתיקים אצלנו.

חגי משגב אמר/ה...

אריאל, אני מוכרח להסתייג. אני לא שופט מי שפוי. וצריך תמיד לזכור שללא תכונת מסירות הנפש לא היינו שורדים. אני רק מנסה לאזן.

ד"ר יוספה רחמן אמר/ה...

פרופ' גרינברג ז"ל לימד שכאשר אברהם ענה ליצחק "ה' יראה לו השה לעולה בני" הוא קיווה שיקריב בסופו של דבר שה, או שנזרקה מפיו נבואה כזאת, ובאמת לבסוף היה זה איל, ולא שה. אבי, גדליהו רחמן זצ"ל, סבר שכאשר אברהם הלך לקיים את הצו, הוא חשב שאם ייאלץ להעלות את בנו לעולה, הוא יקבל במקום שבץ לב וימות יחד אתו. ועוד לימדני אבי זצ"ל שניסיון שכזה במקרא הוא נסיון שאלוקים ניסה רק בחיר אנושות כמו אברהם, שכבר עמד בניסיונות רבים קודמים. אני מבינה מדברים אלה שככל שאדם מתקרב יותר אל האלוקים, הוא כשיר יותר להתנסות בניסיונות המעמידים אדם אל מול פני המוות. הרי ידוע מכתובי מקרא לא מעטים שמי שרואה אלוקים ואפילו מלאך אלוקים, עלול למות ולכל הפחות ירא עד מות (...)מהמיתה. לע"ד כבחיר האנושות הוכיח אברהם לעולם על פי עדות כתבי הקודש שאלוקים שונא מעשים של הקרבת חיים לשווא. לימוד זה עולה בקנה אחד עם הנאמר בספר דברים בסופו של פרק יב: " לא תעשה כן לה' אלקיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם". אתה למד מכאן שגם כלפי בניהם ובנותיהם של הכנענים היה לה' חמלה, אך משראה שדורות על גבי דורות, אבות ובנים כנעניים בוחרים להרע, ודור אחרי דור איננו מפיק את הלקחים, גזר עליהם את מה שמדע המקרא מכנה "חוק החרם".
גישתו של הפייטן יוחנן הכהן איננה שולטת בתפילות ראש השנה בהם העמידה בניסיון הקשה הזה היא עבורנו בסיס לתחינה בפני ה' שיכבוש רחמיו כלפינו, ואין לשכוח שלאחר העמידה בניסיון זוכה אברהם לברכות מפליגות מפי ה':"... כי ברך אברכך והרבה הרבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי". לא נראה לי ליצור רומן רומנטי ולפרק את כל משפחת אברהם בשל כך. לפי דבריך גם ייצא שהקב"ה מלא חסרונות כרימון שהרי בפרק יח, לפני השמדת סדום, הוא מתאר את אברהם כמי שילך בדרכו דרך ה' "לעשות צדקה ומשפט" (= חסד ורחמים, לפי פרופ' ויינפלד), והנה הוא, הקב"ה עצמו, איננו הולך בדרך זו, מוביל את אברהם האמור ללכת בדרכו, לא לנהוג ברחמים וגורם לפירודים של עשרות שנים במשפחתו. ייתכן לבצע הפרד ומשול בין הפרקים אם סבורים שהתורה איננה משמים; שאפשר לדבר על הקב"ה מתוך התגבהות וללא הכרה בגדלותו, ועוד.
פתחת בכך שילדים חוזרים מזועזעים מהסיפור הזה. לעניות דעתי טוב שהילדים שואלים שאלות מתוך רגישות אנושית גבוהה, אולם דומני שמורה הבא ללמד זאת צריך להציג את השאלות בצורה שלא תפגע בסמכות האלוקית. לאמיתו של דבר, בימינו (וכבר ממזמן)אנו ניצבים בפני שאלות קשות יותר, כשעלינו לא אחת לשלוח ילדים לקרבות קשים ולבקשם להשליך את נפשם מנגד.
אני לא הייתי מעמידה את הרגש דתי לעומת הרגש האנושי וההורי, כי הרגש הדתי הוא הרגש המחבר אותנו אל אבי האנושות המרחם עלינו כרחם אב על בנים. נראה לי שמה שצריך לעמוד כאן זה מול זה הוא הרגש הדתי הניתן להתפרש במונחים קרובים ללבנו, מול הרגש הדתי שאיננו ניתן להתפרש במונחים הקרובים ללבנו, אם בכלל. בישעיהו נה, ט נאמר:" כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם". ויש להבין פסוק זה כשלעצמו, לטוב וגם לרע.
סוגיות של מוות וחיים הן מורכבות הרבה יותר. סיפרה לי בחורה במגזר הלא דתי שסבה היה ראש קהילה בגרמניה של ימי השואה. הנאצים דרשו ממנו להוליך את כל בני הקהילה אל המוות ביום המחרת. באותו לילה, הוא עלה על הגג והתאבד. האם אותו אחד שיציית לנאצים או שיבחר להציל את חייו של עצמו ולהסגיר או לשעבד את האחרים (קאפו) עדיף על אותו ראש קהילה??. האם משום שאין ברובנו כוחות להתמודד עם סוגיות של חיים ומות, עלינו לחנך לבחור בחיים תמיד, ללא תנאי. ולמכור את נשמתנו לשטן? האם בגלל העובדה שלא כל אחד מסוגל למות על קידוש ה' צריך מראש לחנך להתנגד לקדש שם שמים בנטילת נשמותינו? (ויפה כתבת שהקב"ה לא התכוון בסיפור העקדה ליטול את נפשו של יצחק ושמשום כך המשפט הפותח מודיע מראש כי מדובר בניסיון).
היחיד שיכול לבקש מהאדם למסור את נפשו הוא בורא האדם בכבודו ובעצמו. מצד אחר, ראינו שמשטרים אנושיים, אפילו כאלה הנחשבים הומניטאריים מחליטים לא אחת בחופזה, ללא שיקול דעת החלטות שיש בהן פגיעה מאסיבית בנפש. והשאלות קשות.

ד"ר יוספה רחמן אמר/ה...

רק לאחר שפרסמתי את תגובתי ראיתי שכתבת שלולי מסירות הנפש לא היינו שורדים, אולם לדעתי הניסיון שניסית לאזן היה צריך להיעשות אחרת.

אריאל אמר/ה...

שפוי=כמוני ;-)

וברצינות, אולי המילה שפוי לא במקומה, אתקן: דתיים שדרך ארץ עדיין קודמת אצלם לתורה, שהמוסר הטבעי והבסיסי קודם לצווים מגבוה.

אריאל אמר/ה...

ועוד רציתי להוסיף, לפלא בעיני שיש המוצאים בסיפור העקידה דוגמה למסירות נפש שהרי אברהם לא הלך למסור את נפשו אלא את נפש בנו.

ד"ר יוספה רחמן אמר/ה...

שלום אריאל,

לפי ההסבר שהבאתי בשם אבי זצ"ל מתברר מה שאפשר גם בלעדיו להבין שאב רחום הנדרש להקריב את בנו, חש שאם ייאלץ לעשות כן, גם את עצמו הוא הולך להקריב. זוהי המהות של האבהות.

יעקב אמר/ה...

חגי,איך אפשר להיות מאוזן לאחר סיפור מזוויע שכזה,גם בהקשר של הזמן הקדום,עדיין לא מובנת שתיקתו של אברהם לנוכח הויכוח שקדם אודות אנשי סדום ויתרה מזאת אברהם לדעתי נכשל בנסיון,אלוהים ציפה ממנו שיקח אחריות ולא ילך בצורה עיוורת אחרי הצו ולכן המלאך הוא שבא להציל את יצחק ואלוהים לאחר מעשה העקדה לא מדבר עם אברהם יותר.מאז למדתי,שהויפאסנה הטובה ביותר זה במדבר ואפשר במדבר לאבד את עצמך ולא-לדעת...

יוסף פריאל אמר/ה...

א.אכן יש לפתוח עוד פרשנוית לסיפור, כדוגמת רשב"ם שראה בציוי עונש ולא ניסיון.
ב. גם בחסידות 0נועם אלימלך) לא מעלים בדעתם שאברהם נצטוה לשחוט, אלא הכל הוא תרגיל תיאטרלי של הכונות להתמסרות.
ג. ראו גם בהפוך על הפוך את מאמרו של דן אלבו בדף השבועי בקישור
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/elbo.pdf

הגר שדה אמר/ה...

ההערה של מנחם מעניינת מאוד.